שמות כו, ב

אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא עַשְׂרִין וְתַמְנֵי אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְכָל יְרִיעֲתָא:

אוּרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא עַשְרִין וְתַמְנֵי אַמִּין וּפוּתְיָה אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִשְׁחֲתָא חֲדָא לְכָל יְרִיעֲתָא

אורך. חסרי דעת אמרו כי מדת כ"ח בעבור כ"ח מחנות הלבנ' והנכון כי היו עשר יריעות על דרך נוטה שמים כיריעה על כן היה מקום קדש הקדשים בחשבון מעוקב:

אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה. ידוע כי מעשה המשכן הכל ציורין כנגד מעשה שמים, ומפני שהמאורות קבועים בשמים וכל הפעולות באות משם בעולם השפל בעתים נגזרים לכך הזכיר לשון יריעה על שם הכתוב (תהילים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה, והיו עשר יריעות כנגד עשר גלגלים, ואמר שמונה ועשרים כנגד שמונה ועשרים עתים שבספר קהלת ועליהם נאמר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ועליהם אמר דוד (תהילים ל״ד:ב׳) אברכה את ה' בכל עת והזכיר עוד (שם לא) בידך עתותי, או יהיה כנגד ימי יתרון הלבנה ופחיתותה,

ובמדרש תנחומא שמונה ועשרים באמה היתה גדולה היריעה ונס גדול היה היכן מצינו יריעה אחת כ"ח אמות, רבי נחמיה אומר מעשה נסים היה ולשעה נבראת ונגנזה, (עי' בתנחומא ושם הדרש על יריעות העזים, והכוונה על מכסה עור תחש שהיה ג"כ אורך ל' אמה) תדע לך שכתוב אורך היריעה האחת שלשים באמה מהיכן אתה מביאה ולא תאמר ביריעות אלא אף בקרשים היה מעשה נסים ע"כ.

ארך היריעה האחת האלף פתוחה ותניינא האחת אלף בסגול ותליתאה האחת האלף בסגול וכן ביריעות העזים. כללו של דבר כלהון אלף שלהן בפתח וכל אתנחתא וזקף וסוף פסוק, אל״ף שלהן בסגול.

ארך היריעה האחת. האי האחת מיותר. עוד אינו מדויק לשון שמנה ועשרים באמה. אמה מיבעי. וכבר עמד ע״ז הראב״ע להלן ל״ו ט׳ ודבריו סתומים. והנראה שבא ללמדנו שהיו אמות היריעות גדולות מאמות הכלים. וכדאי׳ במנחות דצ״ו באמות בהמ״ק שהיו אמות בנין גדולות משל כלים. וכתיב בדה״ב ג׳ ג׳ במדה הראשונה. פירושו כמו שהיה במשכן ראשית למקדש. זהו לשון באמה. דשמנה ועשרים אמה היה נמדד באמה של היריעות. שהיו עודפת על אמות הכלים ואולי גם הראב״ע כוון לזה. מעתה מבואר גם יתור לשון האחת. דמאחר דגלי קרא שיהא האמות גדולות ולא נתפרש בכמה. א״כ אם היו כמה אנשים אורגים ביחד כמה יריעות יכול להיות שלא יהיו האמות של כל היריעות שוין בצמצום. דזה יוסיף מעט וזה יוסיף יותר. ע״כ היתה המצוה שלא יתחילו לארוג כ״א אחת. וכאשר תהי׳ נגמרת יריעה האחת אז תהי׳ מדה אחת לכל היריעות. ובזה מדויק עוד שנוי הלשון בפ׳ זו שהחל ארך היריעה האחת. ובכל הסדרה החל הכתוב במדה כמה ארכו. היינו משום דבכ״מ עיקר נושא המקרא הוא המדה וכאן נושא המקרא ג״כ שתהיה היריעה האחת כמש״כ:

ארך היריעה, הנה היו שם שלשה מכסאות, יריעות התחתונות הפרושות נקרא בשם משכן, כי תחתם היתה שכינת ה' בקדש, ויריעות עזים שעליהם נקראים בשם אהל של המשכן, ועורות תחשים ועורות אילים מאדמים שעליהם נקראים בשם מכסה של אהל, כמ"ש את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וצוה שהמשכן יהיה מעשר ואמר ועשית על שפת היריעה וכן תעשה בשפת וכן דייק בעשיה לקמן (סי' ל"ו י"א), משמע שלולאות של צד האחד קבע על השפה מלמעלה לא על הקצה, ולולאות שבצד השני קבע בשפה היינו בצדי השפה, וזה מפני שהיה צריך שיתראו הקרסים מלמטה ככוכבים ברקיע כמ"ש בשבת (דף צ"ט) ואם היו הלולאות שבשני הצדדים על השפה מלמעלה לא היו הקרסים נראים למטה כי היריעה היתה מכסה אותם, ולכן היו בצד אחד בשפה לא על השפה, וכן דייק (בפסוק ה') חמשים וכו' תעשה ביריעה וחמשים בקצה היריעה, ביריעה היינו למעלה, ובקצה היריעה היינו מן הצד, וצוה שהלולאות שבאחד יהיו מכוונות ללולאות שבשנית, וכתב בחזקוני שעובי כל הלולאות בכללם היו שלש אמות וחצי ואויר שביניהם חצי אמה: