שמות כה, יב

ויצקת. לשון התכה כתרגומו:

פעמתיו. כתרגומו זויתיה ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונות שתים מכאן ושתים מכאן לרחבו של ארון, והבדים נתונים בהם, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים, אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם, הנושאים את הארון, מהלכין ביניהם, וכן מפורש במנחות בפרק שתי הלחם (מנחות צח ב)

ושתי טבעות על צלעו האחת. הן הן הארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופרש לך היכן היו, והוי"ו זו יתרה היא ופתרונו כמו שתי טבעות, ויש לך לישבה כן ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת:

צלעו. צדו:

וְתַתִּיךְ לֵהּ אַרְבַּע עִזְקָן דִדְהַב וְתִתֵּן עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵהּ וְתַרְתֵּין עִזְקָן עַל סִטְרֵהּ חַד וְתַרְתֵּן עִזְקָן עַל סִטְרֵהּ תִּנְיֵתָא:

וְתַתִּיךְ לֵיהּ אַרְבַּע עִזְקַן דִּדְהַב וְתִתֵּן עַל אַרְבַּע אִיזְתַוְודוֹי וְתַרְתֵּין עִזְקַן עַל צִיטְרֵיהּ חָד וְתַרְתֵּין עִיזְקַן עַל צִיטְרֵיהּ תִּנְיָינָא

ארבע פעמותיו כתרגומו ארבע זויתיה ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונין ושתי טבעות על צלעו האחת הן הן ארבע טבעות שבתחלת המקרא ופירוש הכתוב ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת כך פירש רש"י ויפה פירש אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו הטבעות שהכובד היה יתר מאד ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נשא וגבוה למעלה על כתפות הכהנים ור"א אמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי "פעם" שיהא זוית רק רגל מה יפו פעמיך (שיר השירים ז ב) רגלי עני פעמי דלים (ישעיהו כו ו) על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון ופירש כי הם שמונה טבעות ד' תחתונות לשאת אותו בהם והעליונות היו ליופי ואין דבריו נכונים כלל אבל אם כדבריו שהפעם רגל יצוה הכתוב שיהיו הטבעות בזויות התחתונות אשר הארון יושב בהן ויקרא הצדדים התחתונים רגלים כי לשון הקדש יתפוש כל הצורות לדמות האדם ויאמר לכל דבר לעליונו ראש ולצד התחתון רגל וזה באמת כך הוא שבזויות התחתונות היו הטבעות והארון נשא למעלה כמו שפירשתי למעלה אבל לפי דעתי אין פעם רגל אבל הוא שם הפסיעה מה יפו פעמיך (שיר השירים ז ב) פסיעותיך כענין שנאמר בתלמוד (ע"ז יח) כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו וכן מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח) ואמר הכתוב בכאן "פעמותיו" לפסיעות הכהנים הנושאים אותו רמז שני דברים שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון ושיהיה כל ארכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות כי הארון ארכו למזרח והטבעות שנים בצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי ושנים בדרום ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת ולפניהם ובמשנת המשכן שנו ארבע טבעות של זהב היו קבועות בו שתים בצפונו ושתים בדרומו שבהם היו נותנין את הבדים ולא היו זזים משם לעולם וכו'

פעמותיו. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זוית רק מל' רגל. רגלי עני פעמי דלים. וישם לדרך פעמיו.מה יפו פעמיך ורבים ככה. ע"כ הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון. כי דרך בזיון הוא שישב הארון בארץ. ועוד מה טעם לומר ושתי טבעות זהב בתוספת הוי"ו. ואילו היו הראשונות היה כתוב שתי טבעות. להודיע שהם ארבע טבעות זהב שהזכיר כמשפט הלשון. ויש מחכמי דורינו שהבין זה ואמר כי הבדים היו מושמים בארון בטבעות שהיו על הפעמונים. וכאשר יצטרכו לשאת את הארון יוסרו מהטבעות השפליות ויושמו בטבעות העליונות. וכן כתוב ושמו בדיו. ולפי דעתי שהבדים אחר שהושמו בטבעות העליונות לא הוסרו משם. כי כן כתוב לא יסורו ממנו. ופירוש ושמו בדיו על הכהנים שהיו משימים בדי הארון בכתפות הקהתים וכאשר הושם הארון בדביר הוצרך להיותו סמוך אל הקיר שיסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו. על כן האריכו קצה כל אחד מהבדים. וזהו ויאריכו הבדים והנה הד' הטבעות השפלים היו ליופי ותפארת כמשפט הארונים:

ויצקת לו - בולטין מגוף הארון ולא מחוברות.

ושתי טבעות - מן הארבע טבעות.

על צלעו האחת - מצד רחבו, שהרי בולטין היו הבדים לצד ההיכל ובעל כורחך ארכו של ארון מצפון לדרום והבדים ממזרח למערב.

פעמותיו. זויות שוליו:

ושתי טבעות על צלעו האחת. הצד הארוך יקרא צלע. צוה אם כן שארבעתם תהיינה על ד' זויות השולים, וצוה גם כן שלא תושמנה על הצדדים הצרים, אבל תושמנה על הארוכים הנקראים צלעות, שתים מהן על צלעו האחת ושתים מהן על השנית:

ונתתה על ארבע פעמותיו. פירוש רש"י ז"ל פעמותיו כתרגומו זוויתיה כי היו הטבעות נתונות בזויות העליונות סמוך לכפורת. והנכון מה שפירש הרמב"ן ז"ל פעמותיו מלשון פסיעות כלשון (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך כי היו הטבעות נתונות בזויות התחתונות סמוך לשולי הארון כי דרך כבוד היה להגביה הארון למעלה ושיהיה נשא וגבוה מעל כתפות הכהנים לרמוז על דוגמתו שהוא רם ונשא גבוה ותלול למעלה.

ויצקת לו ארבע טבעת זהב לפי פשוטו הם טבעות קטנות שהיו מן הארון עצמו.

על ארבע פעמתיו משני צדי רחבו, ויש מפרשים פעמתיו רגלו כמו מה יפו פעמיך בנעלים רגלי עני פעמי דלים. אין נאה להיות הארון מונח סמוך על גבי קרקע. ושתי טבעות אחרים גדולים להיות בתים לבדים ושתי טבעות אלו קבועים בטבעות קטנים וכשהיו מניחים את הארון היו הטבעות הגדולים נשפלים עם הבדים ונתלין שם, שלא היה רוצה הקב״ה שימששו הארון כשיהיו הבדים בטבעות.

על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית היינו על ארבע פעמותיו וארכו של ארון היה מצפון לדרום בין הבדים שמשך ארכו ממזרח למערב.

ויצקת לו ד' טבעות, ושתי טבעות. לפי הפשט מדקאמר ושתי נראה שח' טבעות היו בתחילה יצק ד' טבעות קטנים קבועים בארון ובאותן קבע ד' טבעות גדולים ורחבים שהבדים קבועין בהן וכשהיו מניחין הארון הנושאים אותו כופלים הטבעות שהם נתונים בתוך הטבעות הקבועים ונשפלים הבדים והיו כמו נתלין שם ולא היו כנגד גובה הארון אלא כשנושאים אותם:

על ארבע פעמותיו. פרש״י זויות העליונות. והרמב״ן הקשה דא״כ היה הארון בשעת משאו למטה מכתפי הנושאין. וזה אינו נוח למשא וגם אינו לכבוד להכי פי׳ הרמב״ן שהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון. והפלא על קדוש ה׳ הרמב״ן ז״ל דבפי׳ אי׳ בשבת דצ״ב על הארון דהוי במשאו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת. הרי שהיו הבדים והטבעות בשליש מלמעלה. ותו הא ביומא דף נ״ד איתא דהבדים היו דוחקין ויוצאין בפרכת ונראין כשני דדי אשה שנאמר בין שדי ילין. ואי היו מונחין על המושב של הארון היאך נראין כשני דדי אשה. אלא כפרש״י והוי כשני דדי אשה בשליש הגוף מלמעלה:

ושתי טבעות וגו׳. פרש״י וכן הרמב״ן דהוי״ו מיותר. ופתרונו כמו שתי טבעות וגו׳. ובאמת היה נראה בפשוטו כמש״כ הא״ע שהיו שמונה טבעות וכ״כ בתוס׳ יומא דע״ב מזה הדיוק. ובזה היה מתיישב רומיא דקראי דלהלן ל״ז ה׳ כתיב במעשה בצלאל ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון. מבואר דבצלאל הביא את הבדים וכמו שיבואר בסמוך דהכי דייק קראי דצואה. והרי בשעת הקמת המשכן כתיב ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון מבואר דמשה עשה כן. אלא שני מיני בדים ושמנה טבעות. היינו ד׳ טבעות בשליש העליון למשא וכדאי׳ בשבת. ואותם הבדים הביא בצלאל כמבואר בקרא לשאת את הארון. ועוד היו טבעות למעלה ממש ובהם היו הבדים בולטין כשני דדי אשה שהן גבוהין עשרה טפחים מיהת. ואותן הטבעות שם משה אחר נתינת העדות . זה היה נראה לפי הפשט. אבל סוגיא דעלמא אינו כן. חדא דבברייתא דמלאכת המשכן שהביא הרמב״ן ותו׳ מבואר שלא היה אלא ארבע טבעות. ותו דאי איתא דהוי שני מיני בדים אינו מובן כלל סוגיא דיומא שם דרמי ריב״ח כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. וכתיב והובא את בדיו בטבעות הא כיצד נתפרקין ואינם נשמטין. והנה הנוס׳ של והובא את בדיו דכתיב במזבח ודאי תמוה. ואפילו לנוס׳ רש״י שהביא מקרא והבאת דכתיב בארון ג״כ אינו מובן מאי רומיא הא והבאת כתיב בבדי הנשיאה. ולא יסורו ממנו אפשר דכתיב בטבעות העליונות שהם לכבוד. ותו דבמנחות דצ״ח ב׳ מבואר דלמד הנחת הבדים שנראים כדדי אשה מהבדים למשא. אלא פשוט לחז״ל דלא היה אלא שני בדים וארבע טבעות. וצ״ל דהאי וי״ו יתירא מלמדנו דלשתי תכליות באו הטבעות. חדא למשא וחדא לכבוד ישראל והווין כאלו הן ארבע טבעות. אבל באמת הן הן אחד. וכיב״ז אי׳ להלן כ״ז י״ד וי״ו יתירא ללמד ע״ז האופן יע״ש. ועדיין אינו מובן סוגיא דיומא הנ״ל מאי רמי ריב״ח. הא והבאת כתיב בפעם הראשונה ואח״כ לא יסורו ממנו. אלא ה״פ דמקשה מסיפא דקרא דכתיב והבאת את הבדים בטבעות לשאת את הארון. משמע שלא באו אלא למשא ואחר שעמד במקומו לא נצרכו כלל והסירו אותם. דאלת״ה אמאי כתיב לשאת את הארון. וע״ז רמי שפיר שהרי כתיב לא יסורו ממנו. ומשני דמתפרקין ואינם נשמטין. וא״כ היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה. ובשעת עמידה היו זזין את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה. והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת. פי׳ באופן שיהא ראוי לשאת. וכן עשה בצלאל. ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה. וזהו פי׳ וישם את הבדים על הארון. תיקן אותם על מתכונתם. והיינו דכתיב בס׳ במדבר בשעת מסע ושמו בדיו. שהכהנים תקנו אח״כ בשעת מסע שיהיו ראוים לנשיאה. ולזה כוונו התוס׳ ביומא שם אלא שיש שם טה״ד וכצ״ל אלא שהיו משוכין הבדים לצד חוץ כו׳ וה״פ מש״ה כתיב ושמו בדיו שיתקנו כדי לשאת. ומתיישב הכל. וע״ע להלן כ״ו ל״ג:

ושתי טבעות על צלעו האחת, המפ' נלחצו בלשון זה שמשמע שהיו שמונה טבעות ארבע על פעמותיו וארבע על צלעיו, וכ"ד הראב"ע. ופי' פעמותיו היינו רגליו. שהיו רגלים לארון והיו בו טבעות לנוי, וטבעות הצלעות לשאת אותו, והתוס' ביומא (דף ע"ג) דעתם שהיו ארבעה בדים בשמונה טבעות, ומ"ש ושמו בדיו, היינו בדים שנשא אותו בהם, ומ"ש לא יסורו ממנו, היינו הבדים שהיו קבועים וזה דחוק מאד שלא נזכר בכתוב שהיו ארבעה בדים, ויותר היה נראה לפ"ז שהיו שמונה טבעות, שתים על צלעותיו לשום שם הבדים בעת הנסיעה, והיו בשליש העליון כמ"ש בשבת (דף צ"ב) שגמירי דטונא דמדלי אינש על כתפוי תלתא מלעיל ותרי תלתא מלתחת, וארבע על פעמותיו סמוך לרגליו ששם היו הבדים קבועים בעת החניה, ופי' הכתוב,

ר אבל אי הוה ב' מכאן וב' מכאן לארכו של ארון לא היו יכולין שני בני אדם הנושאין לילך זה בצד זה לפי שלא יהיה ביניהם אלא אמה וחצי: