שמות כא, טז

וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר (דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר (שם) גונב נפש, לכך הצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה:

ונמצא בידו. שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קדם מכירה:

מות יומת. בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא והפסיק הענין וכתב וגונב איש, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי הינו פלוגתא, דמר סבר מקשנן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשנן:

וְדִיִגְנוּב נַפְשָׁא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיזַבְּנִנֵהּ וְיִשְׁתְּכַח בִּידֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

וּדְיִגְנוֹב נֶפֶשׁ מִבְּנֵי יִשְרָאֵל וִיזַבְּנִינֵיהּ וְיִשְׁתַּכַּח בִּרְשׁוּתֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּשִׁינוּקָא דְסוּדְרָא

וְדִי מְבַזֵּי:

ונמצא בידו שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו קודם המכירה לשון רש"י ולא הבינותי זה אם ללמד שיראוהו עדים בידו קודם המכירה וכי תעלה על דעתך שיהא זה נהרג עליו עד שיראוהו עדים שגנב ומכר ודי במה שאמר וגונב איש ומכרו והמציאה בידו איננה ראיה גמורה אבל הכתוב הזה בא ללמד על מה ששנינו (סנהדרין פה) הגונב נפש אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו ואמר בברייתא גנבו ולא מכרו מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור והענין ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון שאם טבח ומכר ברשות הבעלים פטור ואם הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב (ב"ק עט) וכן זה צריך שיביא זה הנגנב לרשותו וכן אם הגביה הנער על כתפו ומכרו לאחר חייב הוא דהא קרינא ביה ונמצא בידו ולא תהא חצרו קונה לו יותר מידו וכן מה שאמר מכרו ועדיין הוא ברשותו שלא הוציאו הלוקח מרשותו כלל ואע"פ שנתן בו מעות כי שלא הוציאו משם פטור ולא ידעתי אם לומר שצריך קנין כמשפט הקניות שימשכנו מרשות המוכר לסימטא או עד שיגביהנו או היא גזרת הכתוב בנפש לומר שאפילו נגמר המכר ביניהן וקנה בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות הלוקח וכן נראה ורש"י פירש שם בפירושיו בגמרא (סנהדרין פה) ועדיין הוא ברשותו של נגנב עצמו ופטור מפני שאין כאן גנבה כלל ואם כן לא נתחדש כאן דבר שלא כמשפט גנבי ממון ועל כל ענין שיעור הכתוב וגונב איש ונמצא בידו ומכרו מות יומת ויתכן שהיה עוד כסדרו ונמצא בידו של לוקח שאם גנב את הנפש והביאו לביתו והביא שם הלוקח ומכרו לו ולא הוציאו הלוקח משם אינו חייב שלא נגמר המכר ביניהן או אפילו כשנגמר המכר יפטר כמו שכתבתי

וגנב. אמר הגאון למה נכנס זה הפסוק בין מכה אביו ובין מקלל אביו. והשיב כי הכתוב לא ידבר רק על ההוה כי הגנבים היו קטנים וגדלו בארץ נכריה לא יכירו אבותיהם ויתכן שיכום ויקללום והעונש על הגנב:

ונמצא בידו. בשוק לפני המכרו יומת:

וגונב איש. הא דכתיב הא בין מכה אביו ומקלל אביו משום דמכה אביו וגונב איש מיתתן שוה בחנק אבל מקלל אביו מיתתו בסקילה דכתיב בפרשת קדושים אביו ואמו קלל דמיו בו ואע"ג דלכאורה דמקלל קיל טפי שהרי מקלל לא עביד מעשה ומכה עביד מעשה אפ"ה מקלל בסקילה שהיא חמורה מחנק וקים לן שהוקש כבודו לכבוד המקום ומקלל שייך גבי השם שהרי יכול הוא לברך השם ולפיכך נידון בסקילה כמו מברך השם אבל מכה לא שייך גבי השם ולפיכך מיתתו בחנק. ועוד דמקלל לאחר מיתה חייב אבל מכה לאחר מיתה פטור לפי שאינו חייב אלא על הכאה שיש בה חבורה וחבורה לאחר מיתה ליכא. וקשיא לי לפי מה שפי' דמכה אביו ואמו בסקילה משום (דמנא לן) דמכה לא שייך גבי השם א"כ מקלל לאחר מיתה דלא שייך גבי השם לא לחייב סקילה. ושמא י"ל הואיל ושם מקלל איתיה גבי שם אין לחלק בין מקלל מחיים ומקלל לאחר מיתה. ועוד י"ל ליתן טעם אמאי דכתיב וגונב איש בין מכה ומקלל לפי שעל ידי שנגנב בנערותו אינו מכיר אביו ואמו ומקלל אותם ומכה אותם. אך צ"ע על דכתיב הכא איש דמשמע גדול ולא קטן. י"ל דהא כתיב במקום אחר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו:

וגונב איש ומכרו. מה שנכנס הכתוב הזה בין מכה ומקלל, כתב הגאון רבינו סעדיה. ז"ל לפי שרוב הנגנבים הם קטנים וכשחוזרין אחר זמן אינם מכירים אב ואם ומכין ומקללין אותם והנה הגונב סבה הוא שמכה ומקלל ועל כן ראוי שיחויב מיתה.

והרמב"ן ז"ל כתב בזה כי סמך גונב למכה לפי שמיתת שניהם שוה והיא מיתת חנק וע"כ הוצרך לאחר ומקלל אביו שמיתתו בסקילה, שכן כתוב (ויקרא כ׳:ט׳) אביו ואמו קלל דמיו בו וכל מקום שנאמר דמיו בו אינו אלא בסקילה, שנאמר (שם) באבן ירגמו אותם דמיהם בם. ומה שהחמירו יותר במקלל מן המכה שהענישו הכתוב בסקילה שהיא החמורה מארבע מיתות ב"ד, לפי שיותר מצוי מי שיקלל אביו ואמו ממי שיכה אותם, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה יסור גדול, או מפני שיש בקללה חטא גדול יותר שהוא בהזכרת ה' יתברך, והנה צריך להענישו על חטאו באביו ובאמו ועל אשר נשא שם אלהיו לפשע וחטאת עכ"ל.

ויש לומר במה שנכנס הכתוב הזה בכאן כדי להגדיל אשמת גונב נפש ולהודיע חומר האיסור שבו כי הוא חמור כמכה ומקלל אביו ואמו ולכך הושם באמצע בין המכה והמקלל, וכן בעשרת הדברות הכניסו הכתוב בין הנאוף ועדות השקר, ואילו לא הזכירו הכתוב כי אם באחרונה אחר מכה ומקלל היה נראה שהוא עון יותר קל מן המכה והמקלל, ולא היה יכול להקדימו כי כבר התחיל בדין הרציחה מכה איש ומת והוצרך לסדר אחריו מכה אביו ואמו. והנה לגודל העון נענשו עליו האחים בעשרה הרוגי מלכות, ולא יתעלם ממך ענין כפל המיתה ממה שכתבתי במקום אחר.

ונמצא בידו. פרט למצוי בידו, כגון בנו ותלמידו או סמוך על שלחנו שלא יתחייב מיתה בהם אם מכרן.

וגנב איש למה נאמר, לפי שנאמר ״כי ימצא איש גונב נפש״, אין לי אלא עדים של גנבה, עדים של מכירה מנין? ת״ל וגנב איש ומכרו לפי שדינו בחנק כדין מכה אביו, ועוד ששניהם עשו מעשה מחיים סמכו למכה אביו.

ונמצא בידו. הפשע ע״י עדים, או נתגלה הבירור כאילו נמצא בידו.

מות יומת. שהרי הוא מביאו לידי מיתה שהקונה אותו יעשה ממנו רצונו. עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל לא תגנב.

וגונב איש ומכרו. וא"ת למה כתב וגונב איש בין מכה ובין מקלל. ויש לומר לפי שמתוך כך בא לעשות הרעה הגדולה שכשגונבים הנער הקטון ומגדלים אותו בין עם אחר מתנכר אל אביו ואמו ובא להכותם ולקללן:

ונמצא בידו. הפשע ע"י עדים שנתגלה הדבר ונדין אל נדון כאלו נמצא בידו:

בידו. שכבר נכנס ברשות הגנב ואח״כ מכרו. ובגנבת בהמה ומכרו לא כתיב להלן נמצא בידו מטעם שיבואר להלן דע״כ א״א למכור אלא באופן שקנאה ברשותו וחייב באונסין אבל באדם ס״ד שאין נ״מ בדבר שהרי אפי׳ הכניסו לרשותו אין לגנב שום קנין בו וא״כ מאי נ״מ במה שהכניסו לרשותו מש״ה פי׳ הכתוב דוקא ונמצא בידו:

וגונב איש ומכרו. זה נאמר גם בפ' תצא ושם הוסיף דברים שלא ידענו מפה, כמ"ש כי ימצא איש, גונב נפש מאחיו מבני ישראל לאפוקי מן הכנענים ולאפוקי מוכר בנו, והתעמר בו שצריך שישתמש ועוד כמה בדרשות כמ"ש בסנהדרין (דף פ"ה פ"ו), אבל למה הוכפל פה, בארו חז"ל שהוסיף גם פה דברים שלא נלמד משם, ששם אמר וכי ימצא איש גונב שמציאה הוא בעדים כמו שיבואר בסי' ס"ג שצריך עדים על הגנבה, ופה אמר ומכרו ונמצא בידו שצריך עדים על המכירה, פה אמר וגונב איש מלמד שמש"ש איש גונב אינו ממעט אשה רק ממעט אם הגנב קטן, ומ"ש וגונב איש אינו ממעט אם גנב אשה וקטן דשם אמר גונב נפש, רק מיעט גנב בן שמונה, וכבר בארתי דרך דרשות אלה למעלה (סי' נד) שבאו דרשות כאלה ממש על מכה איש ע"ש, והגהתי כאן ע"פ הנוסח משם:

ומכרו ונמצא בידו. גם למד במה שכפל הדבר פה שצריך שימכור את כולו, כי בלשון ומכרו כשבא בהרחבה יכלול גם אם מכר חציה, שגם עבד או שפחה שחצים בן חורין יקרא בשם עבד או שפחה, ושפחה חרופה שנאמר בתורה היא חציה ב"ח, וכן במ"ש וטבחו או מכרו מצריך במכילתא היקש מכירה לטביחה שפי' שמכר כולו, אכן ממה שכפל ומכרו פה ובפ' תצא ידעינן שהכנוי ומכרו בא בדיוק שמכר כולו, כפי שכללתי בפעל הנכפל באיה"ש [כלל קנה], ולשון מציאה בא לרוב בשמוצא דבר המבוקש או הנאבד או דבר שלא עלה על לבו למצאו ואינו מציין המציאה בעדים, ומ"ש פה ובספרי תצא (סי' רמא) על כי ימצא איש שוכב עם אשה שאין מציאה אלא בעדים היינו בדיני נפשות ומלקות וממון דוקא, שאחר שבד"נ (מלקות וממון צריך עדים אם אין עדים דינו כאלו לא נמצא, וכן מפורש בספרי שופטים (סי' קמח) עמ"ש כי ימצא בקרבך בעדים שנאמר ע"פ שנים עדים בנין אב שכ"מ שנאמר ימצא בשנים עדים וכו':

ונמצא בידו. מלת יד הושאל מן יד האדם אל ביתו ורשותו כמו ויצברו בר תחת יד פרעה, ולכן אין לדייק מזה שנמצא בידו ממש רק פי' ברשותו, וכן בכ"מ שאין דרך לאחוז דבר זה בידו, ומ"ש שאין ראיש לדבר שי"ל שרק במ"ש ויקח את כל ארצו מידו שאאל"פ בידו ממש אבל בכאן יצויר שאוחז את העבד בידו, ולכן במ"ש אם המצא תמצא בידו הגנבה למד בב"ק שבידו ברשותו מכפל המצא תמצא, אבל פה שמכרו לא יצדק שאוחזו בידו, רק פי' ברשותו, ומזה למדו שאם לא בא לרשות הגנב פטור, ואם מכרו ועדיין הוא ברשות הגנב חייב שמו שדייק הכ"מ (פ"ט מה' גנבה ה"ג) ועז"א ומכרו ונמצא בידו אף שעדיין נמצא ביד הגנב ר"ל ברשותו אחר המכירה, וזה הדבר הרביעי שמלמד פה נוסף עמ"ש בפ' תצא, ומ"ש מות יומת בחנק כל המאמר נזכר ונתפרש למעלה (סי' ס"א):

מות יומת. והאזהרה נאמר בעשרת הדברות ששס' מדבר מגונב נפשות ונלמד מענינו שלא תרצח ולא תנאף חייב מיתת ב"ד ולא תגנובו דפ' קדושים מדבר בגנבת ממון. ונלמד ג"כ מענינו שלא תכחשו ולא תשקרו מדבר בעניני ממון וכמ"ש במכלתא פה ובפ' יתרו (פ' ח') ומובא בסנהדרין (דף פ"ו):

ר [רא"ם] תימה דגבי קרא דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה אשה או טומטום או אנדרוגינוס מנין ת"ל מכה וכו' ותירץ שמא קבלה היתה וכו' עיין לעיל אות כ'. ועוד יש לומר שהתנא לא בא לפרש כל הדינים היוצאים מן המקראות ההם עד שיוודע הכל רק לתקן יתור המקראות והודיע לנו מקצת מהדינים שגילה זה מה שחיסר זה ולפיכך הוצרכו שני המקראות עכ"ל:

ש (נח"י) לאפוקי מכרו ואחר כך גנבו וממילא שדין גונב נפש כדין שאר הגנבים הגונבים בממון שאם טבח ומכר ברשות בעלים פטור וכן הבין הרמב"ן דברי רש"י שבש"ס וכו':

ת אבל לעיל לא צריך לפרש כן הואיל והפסיק בקרא דוגונב איש ומכרו וגו' בין מכה למקלל דאי לא הפסיק היה ילפינן מכה ממקלל מה מקלל בסקילה כדפירש"י אף מכה וכו' לכן הפסיק בקרא דוגונב איש מה גונב נפש בחנק אף מכה אביו בחנק וא"ת גונב נפש עצמו מנא ליה דבחנק ועל זה פירש כל מיתה וכו' מצאתי: