דברים ט, כג

וְכַד שְׁלַח יְיָ יָתְכוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֵימַר סְקוֹ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְכוֹן וְסָרֶבְתּוּן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְלָא הֵימַנְתּוּן לֵהּ וְלָא קַבֶּלְתּוּן לְמֵימְרֵהּ

וּבִזְמַן דְּשָׁלַח יְיָ יַתְכוֹן מֵרְקָם גֵּעָא לְמֵימָר סוּקוּ וְאַחֲסִינוּ יַת אַרְעָא דִיהָבִית לְכוֹן וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְלָא הֵימַנְתּוּן לֵיהּ וְלָא קַבֵּלְתּוּן לְמֵימְרֵיהּ

לא האמנתם. בלב:

ולא שמעתם במעשה ושב לבאר התפלה שהתפלל:

ולא האמנתם לו. במצות הלב. ולא שמעתם בקולו. במצות המעשה.

ויתכן שירמוז ולא האמנתם לו אל השם המיוחד, ומטעם זה לא אמר בו כמנהג הכתובים בלשון אמונה שהוא נופל בב' כלשון (במדבר כ) יען לא האמנתם בי, וכן (שמות יד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכן (דברים א) ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, ורבים כן, כי אילו אמר בו, לא היה צריך לכתוב ולא שמעתם בקולו, כי באור מלת בו בשמו, וקולו הוא שמו, ולכך הוצרך לומר לו כדי שיזכיר הכתוב שמו הגדול וזכרו. ויהיה שעור הכתוב ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו, הוא ה' אלהיכם, ולא שמעתם בקולו הוא פי ה' אלהיכם, והבן זה.

ובשלח ה׳ וגו׳. פרוש, ליהושע וכלב לרגל הארץ היתה כונתו לאמר ״עלו ורשו את הארץ אשר אני נותן״ וגו׳, וכאמרו בפרשת שלח לך (במדבר יג:ב) ״אשר אני נותן״, ועין מה שפרשתי שם. והפסיק בענין המרגלים ובענין תבערה ומסה וכו׳ באמצע מעשה העגל, נתכון להסמיך כל ההקצפות, ואם היה נגמר סדר כל מעשה העגל היה מפליג בין הקצפה להקצפה, וההפלגה בזה תוליד העדר ההרגש שאליו יכון.

ובשלוח ה׳ אתכם. לא כתיב באמור ה׳ לכם עלו ורשו אה״א. בו באמת בקדש ברנע לא היה הדבור עלו ורשו כמו בחורב כמש״כ לעיל א׳ כ׳ שרק משה אמר עלה רש. אלא בשלוח וגו׳ שהסכים שתהיה כבישת הארץ לא בגלוי שכינה כמו שהיה במדבר וה׳ הולך לפניהם וגו׳ אלא הם ילכו בהשגחה פרטית הלוטה בהליכות הטבע ובשביל זה הסכים לשלוח מרגלים כמו שביארנו שם בפ׳ שלח ולעיל שם:

ותמרו את פי ה׳ אלהיכם. מה ששמעתם בעצמכם מפיו ית׳ אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגו׳:

ולא האמנתם לו. כי רצונו להיטיב עמכם. והייתם סבורים שבשנאתו אתכם עשה כ״ז כדי להאביד אתכם כמבואר בארוכה בפ׳ דברים:

ולא שמעתם בקולו. זה כת שניה שהיה שם שהאמינו שרוצה להשגיח וגם יכול אפילו בהלוט הטבע אלא שלא רצו להשתעבד תחת השגחתו שתלוי פרנסת הארץ בתורה ומצות. ונכלל בזה העיקר דיוק למוד התורה שבזה הוא תלוי ההשגחה. ובזה היה עיקר הסרוב. והיינו דיוק הכתוב בקלו. ולא אמר לקולו. אלא היינו דיוק בדבר ה׳ כמש״כ כ״פ: