דברים ז, כו

וְלָא תָעֵל דִמְרָחָק לְבֵיתָךְ וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵהּ שַׁקָצָא תְשַׁקְצִנֵהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵהּ אֲרֵי חֶרְמָה הוּא

וְלָא תֵיעֲלוּן רִיחוּקֵי טַעֲוָותָא וְתִשְׁמִישָׁתָא לְבָתֵּיכוֹן דְּלָא תֶהֱווֹן שְׁמִיתִין כְּוַותְהוֹן שִׁיקְצָא תְּשַׁקְצִינוּן הֵיךְ סָאִיב שִׁיקְצָא וְרִיחֲקָא תְּרַחֲקִינוּן מְטוּל דְּשַׁמְתִּין הִינוּן

תתעבנו כי חרם הוא. תתעב אותו הכסף והזהב של תועבה.

כי חרם הוא. שלא בלבד יקרה שלא תצליח בו אבל יחרים את שאר נכסיך:

כי חרם הוא וסמיך ליה כל המצוה לומר שהעובר על החרם כעובר על כל המצות וחרם אותיות רמ"ח שנפרעין מרמ"ח איבריו ואם יחזור בתשובה יהיה רחם וזהו ברוגז רחם תזכור:

ולא תביא תועבה אל ביתך. מכאן למדו חז"ל בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו"ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה וכן נראה בירושלמי, וכן דעת רבינו חננאל ז"ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב, בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים.

שקץ תשקצנו. למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיה מו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז"ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז"ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים עט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז"ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש"י ז"ל קלעים שעושין לע"ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא"כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם.

שקץ תשקצנו הכסף והזהב.

שקץ תשקצנו. יחרים אותך כדכתי' והיית חרם כמוהו אלא כל המצות תשמור ותחמוד לעשות כי למען מצות תחיון ורביתם [ובאתם] וירשתם את הארץ:

והיית חרם כמהו. דבשעת מלחמה אם נמצא חרם הוא מסוכן מאד. ומעשי עכן וחרם שאול יוכיחו דתומ״י שנגעו בחרם היה קצף וסלוק שכינה מישראל: