דברים ז, טז

וּתְגַמַר יָת כָּל עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יָת טַּעֲוָתְהוֹן אֲרֵי לְתַקְלָא הוּא לָךְ

וּתְגַמַר יַת כָּל עַמְמַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהִיב לָךְ לָא תֵיחוֹס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יַת טַעֲוַותְהוֹן אֲרוּם לְתוּקְלָא הִינוּן לָךְ

ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך:

כי מוקש הוא לך. כל אחד מאלהיהם:

לא תחוס עיניך עליהם ולא תעבוד את אלהיהם. לא תחוס. ובזה האופן לא תעבוד את אלהיהם. כי אם תחוס יחטיאוך בלי ספק.

כי מוקש הוא לך. כי אמנם היותך חס עליהם יהיה לך למוקש שיפתוך לעבוד את אלוהיהם:

ואכלת את כל העמים. תכלה אותן ותאכלם כלחם, כלשון (במדבר י״ד:ט׳) כי לחמנו הם.

אשר ה' אלהיך נותן לך. דרשו רז"ל, בזמן שמסורין בידך, מכאן למדנו שגזל הגוי אסור בזמן הזה, ואמרו חכמים ז"ל שהוא יותר חמור מגזל ישראל מפני חלול השם, וכבר בארתי זה בפסוק (ויקרא כ״ה:נ׳) וחשב עם קונהו.

לא תחוס עינך עליהם. כי אז לא תעבוד [את] אליהם כי מוקש הוא לך, להעבידך אלהים, כמו וקרא לך ואכלת מזבחו:

ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה, וגמר אומר אשר ה׳ אלהיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלהים.

ואמרו לא תחוס עינך וגו׳, על דרך אמרו (משלי יב:י) ורחמי רשעים אכזרי, פרוש, אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה כי במה שלפנינו אינה אלא רעה. ואולי שהצרך להזהיר ״לא תחוס״, לפי שברך ה׳ את ישראל בבנים, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לו:) שבעל בנים יתרבו רחמיו, והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים. לזה בא מאמר ה׳ לנגדיות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים.

וגמר אומר ולא תעבד וגו׳, להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מחוש עבודה זרה, והוא אמרו כי מוקש הוא לך, פרוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך. או פרושו הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס.

ואכלת וגו׳. בשעת מלחמה. רש״י ב״ק דקי״ג ב׳:

לא תחוס וגו׳. עי׳ במס׳ סופרים פרק ט״ו ומה שכתבו התוס׳ ע״ז דכ״ו ע״ב בשם הירושלמי קידושין:

ולא תעבוד וגו׳. לא בעבודה לשם עבודת כוכבים מיירי דאם כן מאי כי מוקש הוא לך. והרי גורם השמדה וכליון ממש אלא אפי׳ לשם תנופה שלא יתגרו ביותר והוי כמו מאהבה ויראה מכ״מ תהי׳ למוקש לך וכבר נתבאר בס׳ שמות כ״ג ל״ג ועוד שם ל״ד י״ב יע״ש:

ואכלת, וגם תהיה ברוך מכל העמים במה שתאכל את כל העמים אשר ה'אלהיך נותן לך, והוא כמ"ש חכמי לב שכמו שהדומם הוא מזון הצומח והצומח הוא מזון החי והחי הוא מזון המדבר, כן המדבר העובד גלולים הוא מזון שומר תורה ומצות, ועז"א פן ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, ר"ל כמו שהחי אוכל את הצומח כן יחשבו לאכול אותנו וכמ"ש כי לחמנו הם, וכן תאכל את כל העמים, ובכ"ז הגם שתוכל לאכלם ר"ל שמהם ימשך לך מאכלך וכל צרכך לא יהיו דומים בעיניך כצאן מאכל שחס עיניו עליהם [כי כבר התבאר אצלי ההבדל בין פעל חוס חמל רחם, שחוס נופל שחס מלהשחית דבר שיש לו בו צורך, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון] (יונה ד׳:י׳) שאחר שתוכל להשיג מהם צורך כמ"ש ואכלת את כל העמים תחוס עינך מלהשחיתם ותרצה להשאירם בארצך שיהיו לך עבדים, מזהיר שלא תחום עינך מלהשחיתם שעי"ז לא תעבד את אלהיהם, שאם תחוס עינך עליהם תעבוד את אלהיהם, וזה יהיה למוקש לך, והוא עצמו מ"ש בפ' משפטים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש: