דברים ו, יא

חצובים. לפי שהיו מקום טרשין וסלעים נופל בו לשון חציבה:

וּבָתִּין מְלָן כָּל טוּב דִי לָא מְלֵיתָא וְגֻבִּין פְּסִילָן דִי לָא פְּסַלְתָּא כַּרְמִין וְזֵיתִין דִי לָא נְצֶבְתָּא וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע

וּבָתִּין דְּמַלְיָין כָּל טוּבָא דְּלָא עָסַקְתָּ לְמִימְלֵי וּבֵירִין פְּסִילָן דְּלָא לָעִית לְמִפְסַל כַּרְמִין וְזֵיתִין דְּלָא טָרַחְתְּ לְמִינְצַב וְתֵיכוֹל וְתִיסְבּוֹעַ

כל טוב. בשור״ק תחת חול״ם כי יתחלפו כי איננו סמוך:

ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו' כרמים וזיתים אשר לא נטעת. דרשו רז"ל אפילו קותלי דחזירי אפילו כרמים נטועים ערלה הכל התיר להם, וכן היה דין תורה שהותרו כל האסורים ביוצאי מלחמה עד שבע שנים שכבשו, חוץ מעבודה זרה שלא התיר להם.

והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהן, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים מותר להם לאכול נבלות וטרפות או בשר חזיר אם הוא רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אסורות וכן שותה יין נסך, עד כאן.

והנה זה תמה על הרב ז"ל שהתורה התירה בודאי כל המאכלים האסורים כמותרים ואפילו יש לו מה יאכל, ומה יאמר הרב ז"ל אם הוא רעב, וכי לא התירה התורה אלא מפני פקוח נפש, אפילו בלא פקוח נפש נמי התירה התורה, וכבר תפש עליו בזה הרמב"ן ז"ל, וכן במה שאמר שותה יין נסך, ואמר שאינו אמת שיהא מותר לשתות יין נסך כי יין נסך מאסורי עבודת אלילים הוא, ואם כוון הרב לסתם יינם, לא היה צריך לומר, כי אם אסורי תורה הותרו כל שכן סתם יינם שהוא מדבריהם.

ובורות חצובים אשר לא חצבת. ויש לחוש ששכשכו לע״ז כמנהגם:

כרמים וזיתים אשר לא נטעת. ויש לחוש שהמה ערלה וכלה״כ. ומכ״מ ואכלת ושבעת מותר אתה. לא רק כדי קיום הנפש אלא אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה שמא יסתכן. וגם שביעה גורם בריאות יתירה הנדרש בעת מלחמה אבל אחר שכן הוא.