דברים ה, טו

וזכרת כי עבד היית וגו'. על מנת כן פדאך שתהיה לו עבד ותשמר מצותיו:

וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְאַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמְמָא עַל כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּד יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא

וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעְבְּדוּן הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וּפְרַק וְאַפֵּיק יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן מִתַּמָּן בִּידָא תַּקִּיפָא וּבִדְרַע מְרַמַּם בְּגִין כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעֱבַד יַת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא

וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת צוה שתעשה כן ביום השבת כך פירש ר"א (אבן עזרא על דברים ה׳:י״ד) ואינו נכון ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו זכר למעשה בראשית והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם כי ששת ימים עשה ה' אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה בשבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב) על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצרה ויום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא יתברך שבת בו וינפש ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ועל כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט) והמשכיל יבין:

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. כמוהו. ויוציאך ה' אלהיך. בנסים מפורסמים המורים על חדוש העולם. על כן על הוראת החדוש, צוך לעשות את יום השבת.

וזכרת כי עבד היית פי׳ הכתוב כאן הטעם מפני מה שובתים עבד ואמה שע״י כך שאתה והם עובדים כל ששת ימי המעשה ובשביעי נחים תזכור כי היית עבד כמוהו במצרים ויפדך ה', אבל בדברות הראשונות לא פי׳ הטעם שלא רצה להזכיר את גנותם בשמחתם ואע״ג דכתיב בהן בראשונות אשר הוצאתיך מארץ מצרים מ״מ דרך כבוד הזכירו. ד״א וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך הקב״ה משם למנוחה לכן ינוח עבדך ואמתך כמוך.

כי עבד היית בארץ מצרים ובדברות ראשונות כתיב כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים וגו׳ לכך תקנו חכמים בקדוש שבת על הכוס זכר למעשה בראשית כמו שכתב בדברות שניות. אבל זמנים שלא נקבעו לזכר בראשית אין אומרים בהם אלא זכר ליציאת מצרים.

על כן שהקב״ה רוצה שתזכור כי עבד היית.

וזכרת וגו׳. הם דברי משה, והכונה כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה׳ הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזרות המוציא מעבדות. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (פסחים קיז:) מכאן שצריך להזכיר בקדוש היום יציאת מצרים:

ואם תאמר למה השמיט טעם השבת שאמר ה׳ בדברות ראשונות שהוא ״כי ששת ימים״ וגו׳? טעם זה הוא טעם המצוה מעיקרא, לא טעם החיוב, ומשה אמר טעם חיוב אמונת טעם המצוה, על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכתבנוהו במקום אחר כי יציאת מצרים גלתה אמונת בריאת העולם (שמות רבה י״ב), והוא מה שרשם באמרו וזכרת וגו׳ ויוציאך וגו׳ ביד חזקה ובזרע נטויה, ושם ראית כי הוא אדון הכל, ובזה יתאמת לך טעם האמור בדברות ראשונות ״כי ששת ימים״ וגו׳.

וזכרת כי עבד וגו׳ על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות וגו׳. ביאר הכתוב שאין זכירה זו טעם על גוף מצות שבת דא״כ הכי מיבעי ע״כ צוך וגו׳ לקדש או לשמור את יום השבת. וגם א״א לפרש שהוא טעם על שביתת עבדים שהרי מפרש ע״כ וגו׳ לעשות וגו׳ דמשמע בעצמו. ותו דאי משום עבדים למאי כתיב שהוציאך ביד חזקה ובזרוע נטויה למאי נ״מ בזה. אלא אינו טעם רק על שמור וגו׳ כאשר צוך ה׳ אלהיך והנה בלי מ״ע זו היה החיוב להכין על שבת שהרי מצוה לאכול בו ואסור לעשות מלאכת אוכל נפש וע״כ יכינו מע״ש אבל בא האזהרה בהכנה זו יהא כאשר צוך ה׳ והנ״מ הוא דבזה נחשב הכנה זו כגוף מ״ע אלא שאין המצוה נגמרת עד גוף מעשה המצוה. משא״כ אי לא היה נכתב בתורה לא היה בהכנה חשיבות גוף המצוה וכמש״כ מדיוק הכתובים בשמות י״ב כ״ח ולהלן י׳ כ׳. ונ״מ לדין הוא בתרתי. חדא דבזה מצוה בו יותר מבשלוחו משא״כ בהכנה שאינה כתובה בתורה כמש״כ בהע״ש סי׳ קס״ט בכמה הוכחות. עוד נ״מ דאי אינו כתוב בתורה אין מצוה אלא בע״ש לפני ש״ק כדי שיהא לו מה לאכול בשבת אבל השתא כתיב שמור שיכין על ש״ק משום מצוה א״כ כל השבוע בכלל אפילו מחד בשבא לשבתיך. וע״ז נותן המקרא טעם וזכרת וגו׳:

ביד חזקה. זו הדבר שהיה בישראל משום שלא רצו לצאת ולהשתעבד למלכות שמים כמש״כ בפ׳ קדש ובכ״מ:

על כן צוך ה׳ וגו׳ לעשות את יום השבת. בעצמו כדי להרגיל עצמו לעבודת מלכות שמים. וכמו מצות תפלין בא בשביל זה כמבואר שם:

ובזרוע נטויה. הוא החרב היינו שכל מכה שימשה מיתה אחרי כלותה ג״כ כמש״כ בס׳ שמות ו׳ ו׳ היינו שלא הרף הקב״ה כרגע מלהכות באותו עת שהיה השגחתו על מצרים לכך. ובשביל זה ציוה ה׳ עלינו לעשות את יום השבת מחד בשבת שיהא עלינו זכרון קדושת השבת בלב תמיד:

ו (מהרא"י) משום דידוע שהוקשה להם השביתה ממלאכה כדאשכחן גבי פורים שקבלו עליהם לימי משתה ושמחה ולא לעשית מלאכה (מגילה דף ה) לכן הזכיר להם העבדות כלומר אומר לו הרב לעבדו שישבות ממלאכה מן הדין שישמע לו כי המלאכה היא לרבו דאם לא כן מה ענין הזכרת העבדות לכאן: