דברים לא, טז

נכר הארץ. גויי הארץ:

וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָא הָדֵין וְיִטְּעֵי בָּתַר טַעֲוַת עַמְמֵי אַרְעָא דִי הוּא עַל תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אַנְתְּ שְׁכִיב בְּעַפְרָא עִם אַבְהָתָךְ וְנִשְׁמָתָךְ תֶּהֱוֵי גְנִיזָא בִּגְנִיז חַיֵי עַלְמָא עִם אַבְהָתָךְ וִיקוּמוּן רַשִׁיעֵי עַמָא הָדֵין וְיִטְעוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא דְהִינוּן עַלְלִין תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיִשְׁנוּן יַת קְיָימַי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן

וְיִשְׁבְּקוּן וְיִפְסוּן יַת קְיָימַיָא דִי קַיֵימִית עִמְהוֹן:

אלהי נכר הארץ גויי הארץ לשון רש"י (רש"י על דברים ל״א:ט״ז) ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה):

וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או בקרבו בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם (אבן עזרא על דברים ל״א:ט״ז):

וקם העם הזה. לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו כי מה טעם העם הזה וזנה:

וטעם וזנה. לצאת במחשבתו מתחת רשותו:

אחרי אלהי נכר הארץ. ידענו כי השם אחד והשנוי יבוא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם בחכמה. ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר. והמשכיל יבין:

וטעם בקרבו. שב אל נכר כאילו אמר וזנה אחרי אלהי עם נכר שהם אלהי הארץ. והקרוב כי בקרבו שב אל הארץ כי נמצא לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ. נעתם הארץ:

וקם העם תגין על הקו"ף, לו' שימאסו בק' ברכות. ובבנין של שלמה שהיה היכלו ק' אמה:

העם הזה וזנה אחרי בגימ' זה הוא מנשה:

הנך שוכב עם אבותיך. אמרו במדרש, כשאמר לו הקב"ה למשה הן קרבו ימיך למות א"ל משה רבש"ע בהן קלסתיך שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים בו בלשון אתה קונס עלי מיתה, אמר לו אני אעשה לך לקורת רוח, מיד בא אליו הדבור מאת הש"י ואמר הנך שוכב עם אבותיך, אין לשון הנך אלא קורת רוח.

ובמסכת סנהדרין דרשו, הנך שוכב וקם מכאן לתחיית המתים מן התורה. וכענין זה דרשו בו (שמות ט״ו:א׳) אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. ובאור מה שאמרו אני אעשה לך קורת רוח לפי דעתי הוא קורת רוח של העוה"ב שיבטיחנו בו, וכענין שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח של העולם הבא מכל חיי העולם, הזה שהרי משה קלסו בהן והקב"ה אמר לו הן קרבו, והקריבה זו אל החיים הנצחיים כי המות סבת החיים ושערי העוה"ב, א"כ אין זה קטרוג ועונש אלא שכר, שהרי המלך הישר לא יחתוך ראש השר שלו בחרב שהביא לו מנחה אך יגמלהו ויתן לו מתנות, וכן הקב"ה גמלהו למשה בכאן כרחמיו וכרוב חסדיו, כך אמר לו אתה קלסתני בהן ואני אומר לך הן קרבו ימיך והנך שהוא קורת רוח לעוה"ב שתהיה נפשך גנוזה תחת כסא הכבוד, וזהו תוספת כ"ף במלת הנך שהוא כסא הכבוד, וכמו שרמזתי בתוספת כ"ף של (ויקרא כ״ז:ב׳) בערכך נפשות לה', כי הנפשות אשר לה' הן בערך כסא הכבוד. נמצאת למד שאע"פ שהזכיר לו מיתה במלת הן כלל בו החיים האמתיים שהיה מתקרב אליהם, ובשרו בשני מיני החיים, הראשון חיי עולם הנשמות המתקרבים לו לאדם תיכף למיתתו, והשני חיי עולם התחיה שמשם יעתק אל העוה"ב שהוא השכר האחרון ביום השבת הגדול, ושם יזכו ויתעדנו בגוף ובנפש. וזהו שאמר הנך כלפי הנפש בעולם הנשמות שתהיה גנוזה שם בכסא הכבוד, ואמר שוכב וקם כלפי הגוף לזמן תחיית המתים, וזה באור הקורת רוח שאמר לו, וזה מבואר.

אלהי נכר הארץ. יבאר הכתוב כי האלהים נכרים בארץ ה', לפי שהיא נחלתו ולא השליט עליה מלאך ושרף או כוכב ומזל ולא שום כח מן הכחות העליונים, וזהו שאמרו אין מזל לישראל, ואין הכונה בזה שלא יהיו המזלות גורמין לישראל, שהרי אמרו בפירוש מזלו גורם, אבל הענין שישראל אינן מסורין תחת ממשלת המזלות לפי שהכוכבים והמזלות וכל העולם נבראו בשביל צדיקים, וא"כ איך יתמנה השפל על העליון ממנו והעלול על העלה, אמנם הם ממונים על העובדי כוכבים כי כל כוכב ומזל ממונה על אומה שלו. וכן אמרו בספרי החכמה המפוארה היא חכמת הכוכבים, מזל עקרב לארצות ישמעאל, מזל קשת לפרס, מזל גדי לפלשתים, מזל בתולה או מאזנים לאדום, וזהו שאמר הכתוב (דברים ד׳:י״ט-כ׳) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה', באר כי הקב"ה נתנם לחלקם, לא לחלק ישראל, ולכך לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בענין ע"ז כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעבדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה, והראיה מן הכותיים שלא נענשו בעבדם אותם בארצם עד שבאו לארץ ועבדוה ואז נענשו, שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ו) וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותן כי לא ידעו משפט אלהי הארץ, ולכך אמר בכאן אלהי נכר הארץ כי האלהים וכחות עבודה זרה כלם הם נכרים בארץ, וכל העובד עבודה זרה הרי הוא כמי שמבקש לגרש המלך מן ההיכל שלו, וזאת היא מעלת ארץ ישראל, והוא סוד הכתוב שנאמר בענין המטר (איוב ה׳:י׳) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, למדך הכתוב כי עקר השגחה בארץ ומשם מתפשטת לשאר מקומות העולם, ולכך אמר בארץ, הנותן, כלומר הוא בעצמו אבל בשאר מקומות שקראו חצות אמר ושולח, ע"י שליח, ומה שקראן חוצות יורה על פנימיות מעלת הארץ, כלומר שהן חוץ מפלטרין של מלך, ודוד ע"ה קראן אהלי רשע, הוא שאמר (תהלים פד) בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע, כלומר בחרתי ישיבת הסף מדור בחוצה לארץ שהם אהלי רשע, וכנגד ירושלים שהיא עיקר הצדק קרא לשאר ארצות אהלי רשע, ופרשה זו בבית ראשון כי שם עבדו ישראל ע"ז.

אשר הוא בא שמה בקרבו. כלומר בקרב הארץ, כי כן מצינו ארץ בלשון זכר (בראשית י״ג:ו׳) ולא נשא אותם הארץ. או ירמוז בקרבו בקרב ההיכל, כמו שדרשו רז"ל עד אימת עד שהכניסו עבודה זרה בהיכל, שנאמר (יחזקאל ח׳:ה׳) סמל הקנאה הזה בבאה.

אשר הוא בא שמה בקרבו בקרב הארץ, לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ. נעתם ארץ.

וקם העם הזה וזנה. זה א' מה' פסוקים שאיסי בן יהודה או' שאין להם הכרח וסי' שאת מחר ארור משוקדים וקם שאת הלא אם תטיב שאת אם שאת אם לא תטיב מחר דכתיב צא הלחם בעמלק מחר או מחר אנכי נצב ארור דכתיב ארור אפם כי עז או עקרו שור ארור משוקדים דכתיב ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה וקם דכתי' הנך שוכב עם אבותיך וקם או וקם העם הזה:

וקם העם הזה וזנה. א"ל ההוא מינאה לר"מ אמריתו דחיי שכבי דכתי' ויציצו מעיר כעשב הארץ כשהם עומדים ערומים עומדים או בלבושיהם עומדים א"ל ק"ו מחטה ומה חטה שנקברת ערומה עומדת בכמה לבושין צדיקים שנקברים בלבושיהם עאכ"ו וא"ל קיסר לר"ג אמריתו דחיי שכבי והא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי. א"ל ברתיה שבקיה דאנא אהדר לך א"ל ב' יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים וא' מן העפר איזה מהם משובח א"ל שיוצר מן המים א"ל מן המים יצר הקב"ה עולמו הכל היה מן המים מן העפר לכ"ש דבי רי"ש תנא ק"ו מזכוכית ומה זכוכית שבריאתו מן הרוח אם נשברו יש להם תקנה ברוחו של הקב"ה לכ"ש וא"ל ההוא מינאה לר' אמי אמריתו דחיי שכבי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי א"ל אמשול לך מלה"ד למלך ב"ו שאמר לעבדו לך ובנה לי פלטרין גדולין במקום שאין מים ועפר הלך ובנה לימים נפלו פלטרין כעס המלך עליו ואמר במקום שאין עפר ומים בניתם במקום שיש מים עאכ"ו ואם אין אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שחציו עפר וחציו בשר למחר נעשה הכל בשר ושמא תאמר לזמן מרובה עלה להר וראה חלזון שהיום אין בו חלז א' למחר ירדו גשמים ויתמלא כולו חלזונות וא"ל ההוא מינא לגביהה בן פסיסא וי לכון חייבייא דאמריתון דחיין מיתייא ומה החיים מתים מתים חיים א"ל איהו וי לכון דאמריתון דלא חיין מיתייא השתא ומה מה דלא הוו הוויין דהוויין לא כ"ש א"ל חייבא קרית לי אנא קאימנא ובעיטנא בך ופשיטנא לעקמימותך מינך א"ל אם אתה עושה כן אומן תקרא ושכר הרבה תטול:

וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וחרה אפי בו ביום ההוא והיה לאכול ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. בזה יש קושיא גדולה הנה התשובה מגן וצנה על כל העבירות ומצילה מכל הצרות ואיך אמר על התשובה והוידוי ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא אחר שהתודה ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. וכתב הרמב"ן וטעם ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם אבל הוא הרהור בחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם והיה ראוי לרוב חסד השם שיעזרם שכבר כפרו בע"ז ולכך אמר כי על הרעה הגדולה אשר עשה לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא במסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאוהו רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה כמו שנאמר למעלה ושבת עד ה' אלהיך ע"כ. וא"כ למה אמר בראשונה והסתרתי פני מהם ובאחרונה הסתר אסתיר שכפל ההסתר. והנכון בעיני שכוונת הפסוקים האלו הוא מצד הלב ומצד הפועל וזה יובן בשנחזור לפרש עוד פסוקים שפירשנו בפרשה שעברה והם פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה אמר שני פעמים פן לפי שזה האיש עבד ע"ז בידיו שעבד ע"ז בפועל ולא האמין בה בלבו ולא כפר בעיקרי דת משה וז"ש אשר לבבו פונה היום ללכת לעבוד את אלהי הגוים הוא בפועל וכן יש הרבה אנשים שאומרים שרוצים להמיר דתם שא"א להם לסבול כל כך יסורים ועובדים בפועל לע"ז ובלב עובדים לשי"ת כי בלבם עיקרי דת משה וז"ש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי פי' שיאמר שלום יהיה לי מצד שלבי טוב ושלם עם ה' ואמר בלבבו שעם הלב שהוא שלם יתברך ויאמר שלום יהיה לי לפי שבשרירות לבי ובמחשבתי טובה ויש לי חוזק בה אלך והוא רוצה שתי תורות וזהו למען ספות הרוה את הצמאה פי' דת עע"ז היא רוה שעוזב לאנשים שיעשו מה שלבם חפץ והיא רוה מתאוות העולם ותורתנו צמאה שמונע כל התאוות ונשאר האדם צמא מהם וזה האיש מוסיף תורה רוה על תורה צמאה ויש לו שתי תורות תורת ה' בלבו ותורת ע"ז בידו ועלה על הדעת שיסלח לו בעבור שהוא מאמין בעיקרי הדת לז"א לא יאבה ה' סלוח לו ואמר פן יש בכם שורש פורה ראש הוא איש אחר שעובד ע"ז בפועל וגם בלב ואמר עליו והבדילו ה' לרעה וגו'. ובזה שפירשתי נדע פירוש הפסוקים האלו הלא על כי אין אלהי בקרבי שזה האיש עבד ע"ז בפועל וגם בלב וז"ש וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ זהו שעבד ע"ז בפועל וחזר ואמר ועזבני והפר את בריתי זהו שגם בלב הוא מין וזה קרוי הפרת ברית ואח"כ חזר בתשובה לענין המינות והתודה ממנו אבל לא התודה מהפועל לפי שדעתו שאם יעבוד לשי"ת בלבו ויעבוד ע"ז בידיו שאינו רע ולא יבואו לו צרות ולכן לא התודה אלא על המינות וז"ש ואמר ביום ההוא הלא על כי אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה וזהו טעם בקרבי ולכן הכפיל ההסתר שזה יטעו אחריו בני אדם ולא יטעו במינות וז"ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה בפועל ובלב כלומר עתה יפרע מה שעבד ע"ז קודם זה בפועל ובלב וזה לפי שעתה פנה אל אלהים אחרים שעבד ע"ז בפועל זהו דעתי ובזה הפי' יתיישב מאד זה הענין ולשון הפסוקים:

וקם העם הזה וגו׳. קשה, וכי קימה היא לו, והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלהי נכר? ואולי שיכון לומר על דרך אמרו (דברים לב:טו) ״וישמן ישרון ויבעט״, והוא אמרו ״וקם העם״, פרוש, היתה לו קימה בעולם בירשת הארץ, ועשר וכבוד, וישמן, ומזה יצא לו שיבעט וזנה אחרי וגו׳. וכן אמר בסמוך (דברים לא:יט) ״כתבו לכם את השירה הזאת וגו׳ כי אביאנו וגו׳ ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים״ וגו׳, הרי שהקדים שבע ודשן ל״ופנה״, כמו כן במה שלפנינו הקדים לומר ״וקם״ ואחר כך ״וזנה״.

עוד ירצה, כי לא הדור ההוא עצמו יזנה אחרי אלהי נכר, אלא הדור שיקום ממנו, וכן הוא אומר בספר שופטים (ב:ח-יב): ״וימת יהושע וגו׳, וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר וגו׳ ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה׳ ויעבדו את הבעלים וגו׳ מאלהי העמים אשר סביבותיהם״, והוא אמרו ״וקם וגו׳ וזנה וגו׳ אשר הוא בא שמה בקרבו״.

הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וגו'. רז"ל (סנהדרין צ:) למדו מכאן סמך לתחיית המתים מן התורה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם ולימוד זה תמוה מאד כי מי לא ידע בכל אלה שמאמר וקם סמוך אל העם וזנה. ונ"ל שדרשו מן יתור מלת וקם כי הל"ל וזנה העם מהו וקם, אלא כך פירושו שלשון וקם הוא מלשון כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג כו). וכשם שכל תלמיד האומר הלכה בשם רבו שפתותיו דובבות בקבר (עיין יבמות צז.) כך בזמן שהתלמיד מקדיח תבשילו ברבים אין לרבו מנוחה בקבר, כי היה לו להזהיר אזהרה אחר אזהרה את תלמידו שלא יבא לידי חטא ואם לא למדו כראוי יאמרו או לרבו של זה שכך למדו ובזה דומה כאילו התלמיד החוטא קם על רבו כאויב ואורב ומבטלו ממנוחתו בקבר. וזהו שנאמר הנך שוכב עם אבותיך. בהשקט ובבטחה בקבר אין שטן ואין פגע רע ופתאום יקומו עליך אורבים עדת מרעים כי ע"י קלקול מעשיהם הרי הם קמים עליך לכך נאמר וקם העם הזה וזנה וגו' כי ע"י שיזנו אחר ע"ז הרי הם קמים עליך, ואם כן מכאן ראיה לת"ה מן התורה שאם לא יחיו המתים אם כן הגוף בקבר כאבן דומם לא חלה ולא מרגיש ויהיה מה שיהיה אחרי מותו ואיך אמר שע"י שיזנו אחר ע"ז יקומו עליו, אלא ודאי שיש תחיית המתים וגוף השלמים עודנו באבו לא נקטף מכל וכל ויודע ומרגיש כל הנעשה ע"כ יש לו לחוש פן יקומו עליו אחרי שיזנו אחר ע"ז, לפיכך אתה צריך לחזור ולהזהירם אזהרה אחר אזהרה, ופירוש זה מוכרח הן מצד יתור לשון וקם הן מצד אומרו הנך שוכב עם אבותיך כי הל"ל הנך מת אלא שרצה להזהירו שישכב עם אבותיו בהשקט ע"י שיזהירם עוד על ע"ז.

וקם העם הזה וזנה וגו׳. וכל הענין עד סוף פסוק כ״א. נראה עיקר המאמר נשנה שתי פעמים. וזה פלא. וגם יש שינוים דבמקרא שאנו עומדים כתיב וזנה ובמקרא כ׳ כתיב ופנה. ועוד הרבה שינוים כאשר יבואר לפנינו. אבל יש לדעת דזו הפרשה הוא מאמר נבואי על שני זמנים שעבדו ישראל ע״ז בשני אופנים. הא׳ בימי השופטים עד שמואל הנביא. והב׳ בימי מלכי ישראל ויהודה הרשעים. ולהסביר הבדל הענינים יש להסביר ע״פ משל אשה הזונה אחר בעלה. שהרי ישראל נמשלו לאשה בכ״מ בנביאים ובגמ׳ יומא דנ״ב. משל לכלה כו׳ ועוד הרבה. והנה יש אשה אוהבת את בעלה ורוצה שגם הוא יאהבנה ויתן לה כל צרכה אלא שמחמת שהיתה רגילה עם נואפים וסריקין נמשכה אחריהם וזנתה במקרה והרבה חברים רעים עושים. והבעל מקנא הרבה ע״ז ומרחיק עצמו ממנה וגם מושך פרנסתה ממנה. וזה גורם לה להיות מוספת לזנות ולהתקרב לאחרים שלא ברצונה האמיתי. אלא מחמת שבעלה מתרחק ממנה וכסבורה שבעלה שונאה בתכלית ואינו רוצה להיות עוד עמה. וא״כ היא מוכרחת ליקח את זרים. ובאמת אלו היה בה דעת היתה מבקשת את בעלה שימחול לה על זנות הראשון שזנתה במקרה מחמת חברים רעים שלא נשמרה מהם. אבל היא לא כן עשתה אלא כל שבעלה מתרחק ממנה היא מוספת לזנות ואומרת שבעלה גורם לזה. כך היה בימי השופטים. שתחלת ע״ז היה משום שהיו בקרב הגוים שבעה עממין. ולא נזהרו במה שהתרה יהושע בהם ועתה הסירו את אלהי הנכר וגו׳ כמש״כ לעיל ל׳ ט״ו. והיה ע״ז זו בתורת זנות והקב״ה הרחיק עצמו מהם ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם. ומזה הגיעו לע״ז אפילו שאינם משבעה עממין אבל בימי מלכי ישראל ויהודה אחר בנין הבית היה הענין דומה לאשה שבעלה רודף אחריה באהבה יתירה. והיא מרוב שלוה אינה רוצה לסבול דרכיו וזהירות יתרה שמטיל עליה. ומבקשת דרכים שישנאה בעלה ויגרשה וכסבורה שאם תנשא לאחר יהיה טוב לה בלי זהירות כ״כ שעליה לפני בעל זה ע״כ היא עושה תועבות כאלה שלא היתה ראויה לכך לפי חין ערכה ושכלה. אלא הכל כדי שימאסנה בעלה ויפליג דעתו ממנה. ובעלה עדיין רודף אחריה עד שאח״כ באמת אינו יכול לסבול עוד וקוצף עליה ומרחיקה מביתו בתכלית הרחוק. ומשגת כמה צרות. אז בושה לשוב לבעלה וכסבורה שלא ישוב עוד לקחתה אחר שהרבתה מעשים שימאסנה כך הי׳ ישראל ברוב שלוה. ורוה״ק היה לרוב אפילו בימי אחאב כידוע אבל המה עבדו ע״ז ושארי תועבות כדי להכעיסו למען ירחיק הקב״ה שכינתו מהם. שקשה היה עליהם להיות נזהרים בתורה ומצות שהטיל עליהם וחשבו שכאשר יפליג הקב״ה שכינתו מהם. אז יהיה פרנסתם ע״י מלכת השמים כמו כל האומות. עד אשר קצף ה׳ עליהם והרחיקם. והיו מדמים שא״א לקוות עוד שישגיח ה׳ עליהם וכדכתיב בס׳ ירמיה מדוע אמרו עמי רדנו. וכמו שביארנו מזה בספר ויקרא כ״ו ל״ו ואילך. ועתה נשוב לסדר המקרא. וזנה. תחלת ע״ז היה במקרה בתורת זנות. והסיבה לזה. אחרי אלהי נכר הארץ. וכפרש״י גויי הארץ. ומפרש עוד אשר הוא בא שמה בקרבו. באשר ישראל יושב עמו. ודייק המקרא עוד שמה. דגם ישיבת א״י גרם לזה כדאיתא במדרש שה״ש עה״פ רחצתי את רגלי איככה אטנפם. שאמרה כנ״י שאותו המקום משיאני לע״ז ע״כ נכשלו דהרבה שכנים עושים והמקום גורם:

ועזבני. מלהיות כרוך ודבוק באהבתי כמו שהזהירום משה ויהושע והטו את לבבכם כמש״כ לעיל. כי אז לא היו נפתים אחר נכר הארץ. אבל המה עזבוני:

והפר את בריתי אשר כרתי אתו. כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו וגו׳ כדכתיב לעיל ז׳ ה׳ ובפ׳ ראה. אבל לא רצו להפר את הברית בשלימות שלא יהא הקדוש ברוך הוא משגיח עליהם. אלא הפרו את אשר הבטיחו להקב״ה:

הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וגו':

י לאפוקי שתפרש שנכר קאי אאלהי וכאלו אמר אלהיי של נכר הארץ וכ"ת ה"נ דא"כ הל"ל לאלהים נכרים דלא מצינו אלהי דבוק עם מלה שלאחריו וזה יוכיח אלהי אברהם כו' דפי' אלהי של אברהם וכו' ואין אלה' דבוק למלה שלאחריו ועוד דאם אלהי דבוק למלה של נכר אם כן מלת הארץ אין נופל עליו מצאתי בשם מהרי"ץ. וכ' הרא"ם מ"ט קרי ע"א נכרי בעבור שהם כנכרים נחשבים בארץ שאין הארץ שלהם שכבר נגזרה עליהם שיגרשו משם: