דברים כה, ד

לא תחסם שור בדישו. דבר הכתוב בהוה והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל אם כן למה נאמר שור, להוציא את האדם:

בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, תלמוד לומר לא תחסם שור מכל מקום, ולמה נאמר דיש, לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שנגמרה מלאכתן למעשר:

לָא תֵחוֹד פּוּם תּוֹרָא בִּדְיָשֵׁהּ

לָא תְזַמְמוּן פּוּם תּוֹרָא בְּשַׁעַת דָּרְכֵיהּ בְּרַם יְבִימְתָּא דְאִיתְרְעַת קַמֵּיהּ לָקֵי שִׁיחְנָא וּדְלֵי חָמֵי לָא תִזְמָמוּנָהּ לֵיהּ

עַמִּי יִשְרָאֵל לָא תְזַמְמוּן תּוֹרָא בְּשַׁעַת דּוֹרְכֵיהּ:

בי״ת בדישו. אמרו המכחישים שהוא קודם דישה ואין צורך:

סמך לא תחסום למלקות שרצועה שמלקין בה היא של עגל משום ידע שור קונהו וזה לא ידע קונו לפיכך יפרע ברצועה של עגל:

לא תחסם שור בדישו. כמו (ויקרא י׳:ט׳) בבאכם אל אהל מועד, שאין הכוונה בכניסתו ממש, אלא שלא ישתה קודם בואו כדי שלא תהא שכרות בשעת עבודה, וכן בכאן בדישו קודם דישו, שלא תהא חסימה בשעת דישה, ואפילו חסמה מבחוץ חייב, וכן הזכירו רז"ל שם בבבא מציעא.

לא תחסם שור פרש״י להוציא את האדם כלומר לפוטרו מן הלאו אם חסמו דאין אתה מוזהר עליו וא״ת תיפוק ליה מואכלת ענבים כנפשך שבעך דאינו לוקה בחסימת אדם כדאמרינן מה נפשך אם חסמת פטור וכו׳ אלא י״ל דתרוייהו צריכי דאי כתב רחמנא כנפשך ולא כתב שור ה״א פטור מתשלומים שהרי בבהמה איכא תשלומים כדתניא החוסם פי פרה ודש בה משלם ד׳ קבין לפרה כו׳ אבל חוסם אדם פטור מתשלומים הא למיפטריה מלאו המחייבו מלקות לא מפטרינן ליה כתב רחמנא שור להוציא את האדם לפוטרו מן הלאו ואי כתיב רחמנא שור ולא כתב כנפשך לא פטרינן ליה מתשלומים אלא ממלקות לכך כתיבי תרוייהו כנפשך ושור בדישו. פרש״י למה נאמר דיש וכו׳ אף כל כיוצא בו, כלומר שאין לך רשות לחסום לא שור ולא אדם בדישו בכיוצא בו יצא החולב והמגבן כו׳ כלומר שאין הפועל אוכל בהם. ע״א למה נאמר די״ל לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגידולו מן הארץ אף כל כיוצא בו שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו אינו יכול לחסום שורו בשעת מלאכתו ונקיש חוסם לנחסם מה נחסם דהיינו שור מותר לאכול בשעת דישו בדבר שגידולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו אף דוגמא דחוסם דהיינו אדם מותר לאכול בשעת מלאכה בדבר שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו למעשר יצא החולב והמגבן וכו׳ שאין הפועל אוכל מהם אפילו בשעת מלאכה.

לא תחסום שור בדישו. סמך ענין לתת טעם על והצדיקו את הצדיק שאע״ג שאפשר להרחיב את לבו הנכאה אחר המשפט. מ״מ יש לעשות כן בשעת מעשה בשעה שמתבזה מחמת הריב והוא להוט אחר פיצוי דברים. ע״כ אין לחדול תאות לב האדם בעתו. ולזה סמך ענין לא תחסום שור בשעת הדישה אע״ג שאפשר להאכילו לאחר כן מ״מ ראוי להאכילו בשעת דישה שהוא להוט באותה שעה:

[קנד] לא תחסום שור בדישו ע"פ הפשט לא תחסום כלל ושור בדישו פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור ולא שאר בע"ח ובדישו ולא שאר מלאכות. ובגמ' (ב"מ פ"ט א') למדו שור שור משבת ללמד שאר בע"ח ולא הוזכר שום למוד שדיש אינו דוקא רק הוזכר שם ללמד ממנו בכעין הפרט, ובספרי לפי הנוסחא הישנה שאר בע"ח יליף מלא תחסום שור מ"מ, ולפי נוסחת הגר"א בדישו מ"מ ושאר מלאכות מרבה ג"כ מלא תחסום מ"מ, ונמצא שלומד רק מהכלל וזה נגד הי"ג מדות, ויתיישב רק ע"פ מ"ש שבכל מקום שהל"ת בעצמה אינה מובן בהכרח להקדים נושא הענין לפני הל"ת כמו שנזכר בכל העריות, ואחר שהוא נושא הענין לא יחשב לפרט, וכן כאן אם לא היה הל"ת רק בשור היה להקדים שור ולכתוב שור לא תחסום בדיש (ולא שור בדישו לא תחסום כי אף שאיננו עובר רק בדיש לא נחשב רק לפרט והוכרח לבא אחר לא תחסום וא"כ לא היה יכול לכתוב בדישו מפני שאינו סמוך לשור רק בדיש) ומדהקדים הכתוב לא תחסום לשור נלמד שנוהג בכל בע"ח ואינו ממעט רק אדם. ואחרי ששור אינו ממעט רק אדם נכנה אותו בשם פרט קטן. נמצא שבהכרח גם דישו אינו ממעט שאר מלאכות דאי ממעט כל שאר מלאכות הלא הוא פרט גדול נגד שור והיה לכתוב לא תחסום בדיש שור ומדכתיב גם אחר שור ש"מ שפרטו עוד קטן מפרט דשור וזה כמ"ש בספרי למעט כשאינו עושה אלא בידיו ולא ברגליו כו'. ונוסחא הישנה מובן בנקל ונוסחת הגר"א צריך להטעים כיון דכתיב בדישו בהכרח שכתב שור קודם דאל"כ היה כתוב בדיש, והיותר נכון שמעתיק הגהות הגר"א שגה וגי' הגר"א בדישו מ"מ הוא על שאר מלאכות מנין ת"ל בדישו מ"מ. ויש להתבונן על שבא אזהרת לא תחסום בפרשה א' עם ענין המלקות שאם הוא מענין צער בע"ח היה לכתוב בענין מצות פריקה וטעינה, ואם הוא מענין שלא למנוע העובד מלאכול מעבודתו היה לבוא בפ' כי תבוא בקמת רעך. וחז"ל אמרו שבא ללמוד על איזה ל"ת לוקין, אבל האם לא מצאה התורה לאו אחר לסמוך ולא ל"ת המצווה בבהמה, לכן נראה שלאו דחסימה י"ל ענין הדומה לענין לא יוסיף דמלקות. כי בימיהם לא היו מרעים את השורים בשדות והיו עובדים בהם כמו בסוסים שהיו חורשים וגם משכו בעגלות והיו עוברים תמיד ע"פ שדות של אחרים, והירא דבר ה' היה חוסם את פיהם כל היום רק בעת האוכל פתח אותו כמ"ש באליעזר עבד אברהם ויפתח את הגמלים, ונמצא שבכל עת מצוה לחסום ולולא אזהרת התורה הייתי אומר שנכון לחסום בעת הדישה בכדי שיתלמד מבלי לאכול רק ממה שיתנו לו. אבל אף שמצוה לחסמו הזהירה התורה מלחסמו בעת הדישה, וכך הוא בענין המלקות שאף שהב"ד מצווה להכות הרשע הזהירה התורה שלא להוסיף:

ח דילפינן שור שור כו' כדפי' לעיל:

ט פי' כיון דשור לאו דוקא א"כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה:

י ר"ל בדישו משמע דוקא בשעת דישה א"כ יכול יחסמנו מבחוץ שלא בשעת דישו ואח"כ יהא מותר לדוש כן בחסימה ת"ל כו':

כ דאל"כ הל"ל לא תדוש בשור בחסימה דמשמע דוקא בשעת דישה אסור ומדכתיב לא תחסום משמע מ"מ ובדישו לדרשא אחרינא אתי כמו שמפרש והולך ולמה נאמר דיש כו' וכעין זה פירשתי בסוף פ' עקב על לא יתיצב איש וכו':

ל ר"ל אם נותנן על הגג לייבשן ונתקשרו זה עם זה וצריך להפרידם זה מזה אם רוצה ליטלן. ופי' שבאלו המלאכות אפילו מצוה ליכא אבל במלאכו' שהן גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתן אע"פ שאינו עובר בלאו כדנפקא משור ולא אדם מ"מ מצוה איכא אם לא התנה עמו אבל באלו אפילו תנאי לא צריך: