דברים כה, יח

אשר קרך בדרך. לשון מקרה דבר אחר לשון קרי וטמאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האמות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים:

ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה:

כל הנחשלים אחריך. חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן:

ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב (שמות יז, ג) ויצמא שם העם למים, וכתיב אחריו ויבא עמלק:

ויגע. בדרך:

ולא ירא. עמלק, אלהים, מלהרע לך:

דִי עָרְעָךְ בְּאָרְחָא וְקָטֵל בָּךְ כָּל דַהֲווֹ מִתְאַחֲרִין בַּתְרָךְ וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וְלָאֵי וְלָא דָחֵיל מִן קֳדָם יְיָ

דְּאַרְעוּ יַתְכוֹן בְּאָרְחָא וַהֲוָה קָטִיל בְּכוֹן כָּל דַּהֲוָה מְהַרְהֵר לְמִסְטֵי בָּתַר מֵימְרִי הִינוּן גּוּבְרַיָא מִשִּׁבְטָא דְבֵית דָּן דַּהֲוָה בִידֵיהוֹן פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וַהֲוָה עֲנָנָא פָּלִיט יַתְהוֹן וּדְבֵית עֲמָלֵק מְקַבֵּל יַתְהוֹן וְקָטַע בֵּית גִּבָּרֵיהוֹן וְשָׁדֵי לְעֵילָא וְאַתּוּן בֵּית יִשְרָאֵל הֲוֵיתוּן לְעִיַין וּמְשַׁלְהִין מִסּוּגֵי שִׁעֲבּוּדָא דְמִצְרָאֵי וּמִן דְּלוּחֵי גְּלִילֵי יַמָּא דַּעֲבַרְתּוּן בְּמִצְעֵיהוֹן וְלָא דַחֲלוּן בֵּית עֲמָלֵק מִן קֳדָם יְיָ

דְּאַרְעוּ יַתְכוֹן בְּאוֹרְחָא וַהֲווֹן מְקַטְלִין בְּכוֹן כָּל דַּהֲוָה לִבְּהָא מְהַרְהֵר בָּתַר מֵימְרִי הֲוָה עֲנָנָא פַּלִּיט יָתֵיהּ וּדְבֵית עֲמָלֵק מְקַבְּלִין יָתֵיהּ וּמְקַטְלִין יָתֵיהּ וְאַתּוּן עַמָּא בְּנֵי יִשְרָאֵל לַהֲיִין וּמְשַׁלְהֲיָין וְלָא דַּחֲלוּ דְּבֵית עֲמָלֵק מִן קֳדָם יְיָ:

אשר קרך. מגזרת כל הקורות אותם:

ויזנב בך. כרת זנבך והם הנחשלי' אחריך שלא היה בם כח ללכת ויתכן להיות מלת נחשלים כמו נחלשי' וכן כבש כשב:

ואתה עיף. כי ברפידים בא והעם צמא למים כי כן כתוב:

ויגע. מן הדרך:

ולא ירא. שב אל עמלק והוא פעל עבר כמו כי כבד ממך כי זקן יצחק כאשר אהב:

אשר קרך בדרך - לשון מקרה כמו: מן עשה עשך ויכוננך. וכן מן אקרה כה, קרך.

ויזנב בך כל הנחשלים. שהכה אותם מכת זנב שהיה חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כלפי מעלה ואומר בזה בחרת טול חלקך וזש"ה והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם השב להם מה שעשו לנו במילה הנתונה בחיקו של אדם. ד"א מה שעשו לתורה שנאמר מזוקק שבעתים. מה שעשו בבית המקדש שנתון בחיקו של עולם שנא' ומחיק הארץ עד העזרה התחתונה. ואמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים אתה אומר לנו זכור שיש לנו שכחה אתה שאין לפניך שכחה זכור ה' וכו' את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה ואע"פ שמלכות ארם לא החריבו ירושלים אלא מלכות בבל היו שואלין כך מתוך שמחה ולמה עמלק דומה לכלב שהוא להוט ללקק דם כך הוא להוט ללקק דמן של ישראל וזהו עמלק עם לק:

ולא ירא אלהים. במשקולות לכך נסמך לפ' לא יהיה לך בביתך וגו' לפי שלא קיימו מורא דמשקולות דכתיב בהו ויראת מאלהיך לכך בא עמלק וזש"ה מאזני מרמה תועבת ה' וגו' וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. וגם כאן כתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה:

אשר קרך בדרך קרך בגי' סרס:

ויזנב בך בגימטריא זה מילה:

כל הנחשלים אחריך בגימטריא זה היה שבטו של דן:

ויזנב בך. כלומר כרת זנבך, והם הנחשלים אחריך, החלושים שלא היה בהן כח ללכת. וכן מנהג המחנות הנרדפות מן האויבים ואין כח באויבים לבקע המחנה הם מזנבים ומכים באחרונים שבמחנה שהם חלושים מכלן, זהו פשוטו.

ומדרשו ויזנב בך, מכת זנב, חותך מילה וזורק כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת. והיה עושה זה מאותן חסרי כח הזנבות והחלושים שבהן מחמת עונות שהיה הענן פולטן. ובמדרש זכור את אשר עשה לך עמלק, זה שאמר הכתוב (איוב י״ג:י״ב) זכרוניכם משלי אפר לגבי חמר גביכם, אמר הקב"ה לישראל אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהן, אחת כאן ואחת (שמות י״ז:י״ד) כי מחה אמחה את זכר עמלק. אם עשיתם כך תהיו בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר, שנאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, ואם לאו, לגבי חמר גביכם, התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, דכתיב (שמות א׳:י״ד) בחמר ובלבנים, (תהילים ע״ט:י״ב) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה', מה היו בית עמלק עושין, היו מחתכין מילותיהן וזורקין כלפי מעלה ואומרים הא לך מה שבחרת, שכן כתוב למעלה מן הענין והחזיקה במבושיו, בא שמואל ע"ה ופרע להם, שנאמר (שמואל א ט״ו:ל״ג) ושסף שמואל את אגג לפני ה', היה מחתך בשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות. מהו עמלק, עם שבא ללקק דמן של ישראל ככלב. רבי לוי בשם רבי שמעון בן חלפתא אומר למה היה עמלק דומה, לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל. בדרך בצאתכם ממצרים, משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו כלב נשכן, אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ישכנו הכלב, לימים בא בנו של מלך ופרץ את הגדר ובא הכלב ונשכו, כל זמן שהיה המלך רוצה להזכיר חטא בנו שפרץ את הגדר אמר לו זכור אתה שנשכך הכלב. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל בדברים שאמרו (שמות י״ז:ז׳) היש ה' בקרבנו אם אין, אמר להם זכור את אשר עשה לך עמלק.

ולא ירא אלהים. יחזור לעמלק, כי בעוד שהיה ישראל עיף ברפידים וצמא למים בא עמלק לכלותם.

ובמדרש ולא ירא אלהים, מסורת אגדה היא שעתיד עשו ליפול ביד בניה של רחל, שנאמר (ירמיהו מ״ט:כ׳) אם לא יסחבום צעירי הצאן, אלו קטניהם של שבטים. זה כתוב בו נער וזה כתוב בו קטן, זה כתוב בו נער שנאמר (בראשית לז) והוא נער, וזה כתוב בו קטן שנאמר(עובדיה) הנה קטן נתתיך וגו', זה גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, וזה גדל בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, יבא זה ויפול ביד זה. זה כתוב בו (בראשית מ״ב:י״ח) את האלהים אני ירא, וזה כתוב בו ולא ירא אלהים, יבא זה ויפול ביד זה.

ויזנב בך רדף אחר אותם שהיו בזנב החיל.

הנחשלים הנחלשים מתיבות הפוכות כמו כשבים כבשים.

ואתה עיף ויגע אל תתמה אם עשה בך כך שהרי היית עיף ויגע מטורח הדרך, ועוד שהיית לא ירא אלקים, כדאיתא במכילתא אחרים אומרים ולא ירא אלוקים אלו ישראל שהיו בהם מצוות ולא קיימום אבל אם הייתם יראי אלוקים לא היה יכול לך.

ולא ירא אלהים. פירש"י אעמלק ולא קאי אישראל ולא ירא אלהים במשקולות ולכך נסמכה לפ' לא יהי בכיסך וזהו שארז"ל נאמר מורא במשקלות ולפי שלא קיימו המורא במשקלות דכתי' ביה ויראת מאלהיך לכך בא עמלק זש"ה מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתריה בא זדון ויבוא קלון וגם כתיב כאן כי תועבת ה' כל עושה אלה:

אשר קרך. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ראש השנה ג.) שאמרו שהענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם, אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל. ואם כן תקשה מנין ידע עמלק מקום חנית ישראל לבא אצלם להלחם עמם? לזה אמר אשר קרך, פרוש יקר מקרהו וידע מחניהם בדרך. ואמרו ויזנב בך וגו׳, פרוש לא שהענן הניחו לכנס לפנים למחנה ישראל, אלא באותן שהיה הענן פולטן, והוא אמרו ״ויזנב בך״ אותם הנחשלים אחריך.

ואתה עיף ויגע וגו׳. עיף עדין משעבוד מצרים, ויגע מטורח הדרך.

ואמרו ולא ירא אלהים, פרוש, ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עיפות ויגיעות, על דרך אמרו (ישעיה לג,יד) ״פחדו בציון חטאים״, אבל אם היו צדיקים לא יפחדו ולא ייראו במלחמתו. והעיר הכתוב בטעמים שמשניאים אותו בלבנו, כי הצר לישראל צרה גדולה, שבא עליהם כאשר ידאה הנשר בלא ידיעה, כמו שרמז גם כן במאמר ״קרך״, והם יגעים ועיפים, ודבר המעמיד הכח ביכלת הנעלם אין עמם, מה שלא היה כן בשאר כל המלחמות, שמלבד שלא ייעפו ולא ייגעו במלחמות, עוד להם כלם צדיקים יראי אלהים נמוכי לב.

חסלת פרשת כי תצא

ואתה עיף. פרש״י בצמא. ונראה להוסיף עפ״י שביארנו בפ׳ בשלח שנענשו בצמא באשר התאוננו ולא היו צמאים. ולא האמינו שהקב״ה יודע שהם אינם צמאים באמת וע״כ נענשו להיות צמאים. וא״כ זה ג״כ חסרון אמונה וגרם להביא עמלק:

ויגע. במה שבחנו את ה׳ אם הוא בקרבם בהשגחה נסתרת ג״כ הראו לדעת שקשה עליהם לישא משא נסי באשר נדרש לזה הנהגה גבוה ובאמת כן היה הדבר כמו שביארנו בפ׳ שלח באורך והיינו ויגע ממשא דבר ה׳ בהנהגה נסית:

ולא ירא אלהים. קאי על ישראל שאלו יראו לא היית עיף ולא יגע אלא מתהלך בתום בלי שום חקירה ורצון עצמי:

ח ר"ל כדבר חם שהכל יראים ממנו כך האו"ה היו יראים מכם אבל עמלק ציננך והפשירך ל' מים פושרין:

ט ר"ל הראה אות' קר בפני אחרים:

י כלומר שהטיח דברים כלפי מעלה לומר מצוה שצוית לעמך ישראל מה הועיל' להם:

כ דנחשלים הוא מל' חלש דהרבה תיבות מצינו שנתחלפו כמו כשב כבשוכן אפילות פרש"י בפרשת וארא בסופו פלאי פלאות וכן שמלה שלמה:

ל שנפלטו מן הענן נחתך מילתן מעמלק:

מ שלא תפרש שהוא תואר לישראל שלא היו ישראל יראי אלהים דומיה דעיף ויגע לכ"פ עמלק כו' ודרשו כך מדנקוד קמ"ץ תחת היו"ד אם כן הוא פועל עבר כמו כי זקן יצחק ואלו היה תואר ה"ל לנקוד בשו"א תחת היו"ד: