דברים כה, יא

כי ינצו אנשים. סופן לבא ליד מכות, כמו שנאמר מיד מכהו אין שלום יוצא מתוך ידי מריבה:

אֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין כַּחֲדָא גְבַר וַאֲחוּהִי וְתִתְקְרֵב אִתַּת חַד לְשֵׁזָבָא יָת בַּעֲלַהּ מִיַד מָחוּהִי וְתוֹשֵׁט יְדַהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית בַּהֲתְּתֵהּ

אֲרוּם מִתְגַּרְיָין בְּנֵי אֱנָשָׁא כַּחֲדָא גְּבַר וְחַבְרֵיהּ וְתִתְקָרֵב אִתַּת חַד מִנְהוֹן לְשֵׁיזָבָא יַת בַּעֲלָהּ מִיַּד מְחָהִי וְתוֹשִׁיט יְדָהּ וְתִתְקֵיף בְּבֵית בְּהַתְתֵיהּ

וְתִפְשׁוֹט יְדָהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית קִיטְמֵיהּ:

כי ינצו. הפך כי ישבו אחים יחדו ואלה האנשים זרים או אחים:

במבושיו. ביציו מגזרת בושה והוא עזות מצח לגלות דבר הנסתר שהוא ערוה גם הוא מקום מסוכן:

וקרבה אשת האחד להציל את אישה. אע"פ שהיבמה מצווה לבזות את אחי בעלה על שלא חס על בעלה לא הותר לאשה לבייש את הנלחם עם בעלה:

כי ינצו אנשים סמך כי ינצו לחלוץ הנעל שע"י חליצה מריבה באה כדאמרינן כיון שבנים לבניך שלום על ישראל דאפטרה מחליצה ויבום:

והחזיקה ב' במסורה דין ואידך והחזיקה בו ונשקה לו העיזה פניה דוקא אם החזיקה במזיד כדכתיב העיזה פניה ותאמר לו אבל אם שגגה פטורה:

והחזיקה במבושיו. באבר הבושה, והם הביצים. ותרגם אונקלוס בבית בהתתיה, כענין את אודיתא ולא בהתתא. והכתוב מענישה וקצותה את כפה, כלומר דמי כפה, ולא כפה ממש, כי כן קבלת רז"ל שאין הענין אלא דמים, והוא כמו (שמות כ״א:כ״ד) עין תחת עין, שאינו עין ממש אלא דמי עין, כי אינה ראויה לקציצת ידה כיון שלא עשתה כן אלא להציל את אישה מיד מכהו, ומ"מ ראויה היא לשלם דמי ידה כיון שהעיזה פניה ושלחה ידה להחזיק במקום הערוה.

אשת האחד ולא אשת שליח ב״ד.

והחזיקה במבשיו אין לי אלא במבושיו מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנה תלמוד לומר והחזיקה מכל מקום.

במבושיו הם בציו של אדם שהם במקום הבושת:

להציל וגו׳ ושלחה ידה וגו׳. ולא אמר הכתוב ״ושלחה ידה וגו׳ להציל את אישה״, העיר בזה שאם לא היה לה מציאות להציל בעלה מיד מכהו אלא על ידי זה, לפי שאין כח בה להציל אלא בדרך זה – פטורה. ודוקא שהיה חברו מכהו מכת נפש, לזה הקדים מאמר ״להציל״ קודם מאמר ״ושלחה״, לומר שאם ידענו שלא שלחה אלא להציל – פטורה.

כי ינצו אנשים. נצה הוא ריב של הכאה כמש״כ בס׳ שמות כ״א מקרא כ״ב:

אשת האחד. משמע הראשון פי׳ המוכה הראשון. מ״מ אם באה אשתו להצילו והזיקה א״ח בבושת חייבת. דאע״ג דיש לה רשות להכותו מ״מ אין לה רשות להזיקו כמש״כ בס׳ שמות י״ט לענין נזק. וה״ה לענין בושת וכבר אוקי בג׳ ב״ק דכ״ח א׳ דמיירי ביכולה להציל ע״י ד״א אבל אינה יכולה באמת פטורה:

[קס] כי ינצו הוא ענין מריבה שבא לידי הכאה כמ"ש שני עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב' י"ג) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה (שם כ"א כ"ב):

אנשים יחדו לא שבא לומר דשניהם מריבים דא"כ מוסב על ינצו והיה לכתוב כי ינצו יחדו אנשים וגם היה לומר יחד ולא יחדו כאשר כתבנו לעיל, שיחד מורה על התאחדותם במ"ש קודם שהוא הניצה, ויחדו מורה התאחדות בדבר שלא נאמר בפירוש, אלא פי' אנשים יחדו שדרים כאחת ומבאר מי הם שידורו יחד עם נשותיהם, מפני שאם לא היה הריב במושבותם לא ימצא שאשת האחד תפרץ כך, ומפרש איש ואחיו, מפני שלא היה נהוג בבני ישראל שידורו שתי משפחות בבית א' רק אחים, ומאריכות הלשון מרבה בספרי מיחדו אפי' נשים ומאיש ואחיו לדעת ר"י בא למעט שעבדים אין להם בושת:

וקרבה אשת האחד ושלחה ידה והחזיקה במבושיו יש שפי' שלא החזיקה בו רק כדי לביישו שעי"ז ישבות מריב, ובאופן שהיתה יכולה להציל את אישה בלא הבושת וצותה התורה לשלם דמי בושתו כפי אשר יקצבו הדיינים, ומזה נלמד שהמבייש את חברו במעשה ונגיעה בגוף שישלם בושת, ואחרי שהוא לפי המבייש והמתבייש וא"א לשער בכ"א דמי בושתו לכן כל מין בושת צריכין הב"ד לעשות קצבה, ויש מחלוקת בזה שלדעת האחד יעשו הקצבה על גדול שבישראל ועפ"ז יעריכו על הקטן ודעה אחרת להפך שהקצבה על הקטן שבישראל וממנו יעריכו על הגדול, והדבר מובן שלדעה ראשונה יעלה הבושת יותר מפני שמתחיל לערוך מסך גדול, וזה שאמר הכתוב "וקצותה את כפה" לקצוב מה שעשתה בכפה ותשלם ממון "לא תחוס עינך" אף שבתשלומי ממון מדבר הזהיר שלא לחוס עיניו, מפני שתשלם ממון שלא חסרה לו, וכן מצינו בעדים זוממין לא תחוס עינך שעדים זוממין ג"כ ישלמו אף שלא חסרו לו עדיין ממון רק זממו, ויש שמפ' כפשוטו שהחזיקה אותו באופן שיש בו סכנת נפשות וצותה התורה לקצות את כפה ממש, ואם א"א להצילו בקציצת כפה אמר הכתוב לא תחוס עינך שיהרגה, ולמדין מזה שאם אפשר להציל את הנרדף באחת מאבריו של הרודף יצילו רק באבריו, ואם לאו בנפשו, ואף שכבר נלמד לעיל מנערה המאורסה, בא לחדש בכאן שבאם אפשר להציל באחת מאבריו אין רשאי להמיתו, ועתה נראה מה שיש להעיר על כל א' מהדעות, על הדעה שמפרש בהצלת הנרדף באחד מאבריו של אשה, למה לא הסביר בהצלת בעל האשה מיד מכהו שאם אינה יכולה להציל בדבר אחר מצוה עליה להצילה אף באופן כזה, ואם יכולה להציל ע"י אופן אחר אזי תענש, ואף שיש ליישב שלא רצה הכתוב להסביר הצלת הנרדף בדבר מגונה אבל זה דוחק, ולהדעה שמפ' שהכתוב בבושת מדבר וקשה לפרש וקצותה מלשון קצבה וכפה מעשה כפה וגם לא תחוס עינך על נתינתתממון לבד לא יתכן, ובעדים זוממים מיירי גם בדיני נפשות, ולכן הנראה שהכתוב מדבר בשניהם וכה יתפרש, כי ינצו אנשים יחדו, באנשים שאינם אחים, ואיש ואחיו, פי' אחיו ממש, ושלחה ידה, באחים שאין בהם הכאה רבה אזי היא תשלח ידה, והחזיקה במבושיו באנשים יחדו, ועל שניהם אמר וקצותה את כפה, אם החזיקה, כפה ממש, ואם שלחה, ממון, ולא תחוס עינך, אם החזיקה קציצת כפה ממש ואם שלחה תשלם, ואחרי שמדבר גם מעניני נפש כמו בעדים זוממין אמר ולא תחוס, ובזה תתיישב קושיא עצומה למ"ד וקצותה את כפה ממש מנין לנו שהמבייש ישלם בושת שלא נכתב, ובפרט ששנינו בב"ק שאף אחר שמשלם דמי בושתו כל עוד שלא מחל לו יש לו דין שמים עליו ולמה ישלם הבושת אחרי שאין לו שום כפרה בזה וגם לא חסרו ממון, ויתיישב דרשות הספרי שיש שמדברים בהצלת הנרדף ויש בתשלומי בושת, ובמ"ש שאיש ואחיו הוא אחיו ממש יובן מה שסמך הכתוב ענין וקצותה את כפה לענין היבום, שהוא בא להורות שלא כמחשבות האדם מחשבות ה', ומשפטי ה' אמת צדקו אף כשהם יחדו, וזה כי השני ענינים מנגדים זה לזה, שעל עלבון בעלה המת צותה התורה שתחלוץ מנעליו ותרוק בפניו לעיני הזקנים, וגם שעל ידה יתכנה בשם רע בית חלוץ הנעל וידוע העונש הגדול במכנה שם לחברו, וכאשר תרצה להציל אח בעלה החי עוד צותה לקצות את כפה, אבל כפי מה שכתבנו שוקצותה את כפה כשיכולה להציל בדבר אחר וא"כ שתסכן אותו ה"ה כרודף ואף אם רק ביישה אותו לא היתה צריכה לביישו בפריצות כזו, וענין החליצה לא בא ע"ד העונש שא"כ לא צותה התורה שהאשה התובעת תעשה לו העונש אשר לפי שכל האנושי הוא פריצות גדול לרוק בפני איש ובפרט לאחי בעלה ולא נמצא שהתובע בעצמו יעשה המשפט ואם ראוי לעונש המצוה על הב"ד לענשו וגם מה זה שע"י עונש שעל היבם הותרה היבמה לשוק, ואף שיש להסביר מפני שאחר החליצה כיון שלא בנה שוב לא יבנה עוד ובית המת נהרס ואם א"ל תוך א"ל חוץ כנ"ל, אבל אם היה החליצה בדרך עונש שבא על חטא למה לא תועיל לו תשובה שישוב לקחתה, ולכן בהכרח לומר כדברי הרמב"ן ורבינו בחיי וכל המקובלים שבענין החליצה יש ענין רוחני ותקון לנפש המת ואין זה עונש רק מצוה ורק ע"י האשה באופן הזה וכמ"ש בכ"מ מצות חליצה, רק שיש מחלוקת אם מצות חליצה קודמת או מצות יבום קודמת וע"י החליצה נתקן נפש המת ואין עוד מקום להתיר איסור אשת האח:

א דאל"כ הל"ל כי יכה איש את אחיו וקרבה וגו' ומתרץ דע"י מצות סופו לבא לידי מכות:

ב הא דנקט לשון מצה ולא נקט לשון ריב כמו שנקט למעלה אין שלום יוצא מתוך מריבה משום דלשון הקרא נקט דלמעלה כתיב כי יהיהריב נקט מריבה וכאן כתיב כי ינצו נקט מצות:

כי ינצו אנשים יחדיו וגו' עד לא יהיה לך בכיסך וגו' לפי שהתורה חששה לקיום הזרע ביבום כמו שנזכר במצותו סמך אליה ענין המחזיק במבושים שהוא גם כן השחתת הזרע, וראוי שתדע שהמצוה הזאת הבינוה בספרי שהיא להציל הנרדף מיד רודפו, ובא בקבלתם שהרודף אחר חברו להרגו אע"פ שהנרדף היה קטן מצווין כל ישראל להציל הנרדף מיד הרודף אותו, וצריך שיזהירוהו שלא ירדוף אחריו ויתרו בו, ואם עכ"פ אחרי ההתרא' ירדוף מצוה להורגו כדי להציל הנרדף, אבל אם יכולים להצילו באבר אחד מאבריו של רודף כגון שיורוהו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו רגלו או יסמאו את עיניו מוטב ואם לא יוכלו להצילו כ"א במיתת הרודף יהרגוהו, אע"פ שעדיין לא הרג שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך, אחד במבושיו ואחד בכל דבר שיש בו סכנת נפשות אחד האיש ואחד האשה, והענין הוא שכל החושב להכות את חברו מכה הממיתה אותו מצילין אותו באחד מאברי הרודף או בהריגתו אם אי אפשר בלעדיו, זו היא קבלתם בשרשי המצוה הזאת, ולדבריהם לא יהיה וקצותה את כפה ממון כדברי רש"י, והוא דעת (ב"ק דף כ"ח) רבי יהודה שחולק עליו ת"ק והוא יחיד והלכה כמותו, וממה שראוי שתדע בזה גם כן הוא שהמצוה הזאת אינה מחודשת בכאן שכבר באה ממה שעבר שנא' בפרשת קדושים לא תעמוד על דם רעך, ותניא בת"כ מנין שאם ראית חברך טובע בנהר או ליסטים או חיה רעה באים עליו שאתה חייב להצילו שנא' ולא תעמוד על דם רעך ולכן כתב הרמב"ם שיש ב' לאוין על הדבר הזה והם לא תעמוד על דם רעך ולא תחוס עינך הנך הרואה שענין לא תחוס עינך הנאמר כאן הוא עצמו לא תעמוד על דם רעך הנאמר שם:

וראוי שנשאל לדעת רבינו משה מקוצי בעל ספר המצות הגדול האומר שעקר המצוה הזאת כאן היא להציל הנרדף מיד הרודף אותו ושלא תעמד על דם רעך אינו מדבר בענין הזה, למה באה המצוה הזאת בענין פרטי כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו ולא אמר כי ירדוף איש אחר רעהו להורגו, ועוד למה תאר הרודף באשה באמרו וקרבה אשת האחד וגו', כיון שאחד האיש והאשה בדין הזה, ולמה לא עשה הלמוד כולל ועשה אותו פרטי, ועוד אם ברודף הכתוב מדבר ותארו בשם אשה, יקשה מאד אמרו להציל את אישה כי אם עשתה זה להציל אישה מיד מכהו שהיה נרדף, הנה עשתה כהוגן ומדוע יצוה וקצותה את כפה, ועוד למה פרט והחזיקה במבושיו שהוא הדין לשאר מיני הרדיפה, ועוד שכפי הדין אין החיוב אלא אם הרודף היה מכוין להרוג את הנרדף לא אם היה מכוון לבד להכאיבו במה שאין בו סכנת נפשות, אבל זה כלו מורה שאין עקר מצות הצלת הנרדף מיד רודפו בזה המקום, ושעקר המצוה היא בלא תעמוד על דם רעך כמו שדרשוהו בתורת כהנים ורצה הכתוב שם לומר שלא יעמוד האדם שקט ושאנן בהיות דם רעהו קרוב להשפך אבל יתנועע להצילו במהירות רב. והשתדלות גדול וזהו שאמר שם לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך להגיד שיקרא רוצח הרכיל המסבב את הרציחה והמות בין האחים, וגם כן יאמר רוצח למי שיש בידו למחות ואינו מוחה ובידו להציל ולא יציל, כי אע"פ שהוא לא יעשה הרעה אינו מפסיק אותה, ולכן צוה לא תעמוד בעמידה והפסק על דם רעך כשירצה האדם לשפכו אבל תתנועע להצילו, הנה אם כן חיוב הצלת הנרדף מיד הרודף בא מלא תעמוד על דם רעך ששם נאמר לשון דם, אמנם אמרו כאן כי ינצו אנשים בא משה רבינו ע"ה לבאר על אותה מצוה שנזכרה שמה דברים וזה שפעמים יקרה שינצו אנשים יחדיו ולא יהיה שמה דין רודף ונרדף כי הם שני אנשים עברים נצים איש באחיו ידובקו יתן למכהו לחי וכל מאן דאלים גבר, ולכן אמר כי ינצו אנשים ולא אמר כי ירדוף איש את רעהו, וגם לזה לא אמר על דם רעהו כי לא היתה הכוונה לשפוך דם כי אם בהצות' לא בחרב ולא בחנית בידיהם ולהורות עוד על זה אמר איש ואחיו, וזה יראה שאין ענין לו אם לא ללמוד ששניהם שוים בריב אין אחד מהם נרדף ולא רודף כי אם נצים ונצבים כאחים זה עם זה, וזכר שאם תקרב אשת אחד מהם להציל את אישה הנה תעשה כראוי ותאחז במשפט ידה להפסיק האחד מהאחר ולהסיר מביניהם הקטטה והמריבה אבל אם האשת מדנים לא תחוש לבד להציל את בעלה אבל עוד תשלח ידיה להזיק את האחר והחזיקה במבושיו והוא דבר יותר מזיק ויותר מסוכן מהקטטה עצמה אשר בין שני האנשים, וגם הוא דבר נתעב ונאלח אשה צנועה מבנות ישראל שלא תסתפק בהחזיקה בשערות ראש האיש המריב עם בעלה או בזרועו או ברגלו אבל תחזיק במבושיו שהוא דבר בתכלית הגנות הנה כשיקרה זה אולי יחשוב חושב כי מאחר שכונתה היתה להציל את בעלה שיהיה הרשות בידה לקטוע אחד מאבריו או להמיתו כמו שבאה המצוה הזאת בלא תעמוד על דם רעך, הנה בעבור זה הוצרך משה אדוננו לפרש המצוה הזאת ולומר וקצותה את כפה לא תחוס עינך, כלומר אל תרחם עליה אע"פ שהיא אשה ושעשתה זה להציל את אישה, אבל תכרות כפה ותענישה כראוי כי נבלה עשתה בישראל וכן לא יעשה, כי לא היתה סכנת נפשות בין האנשים המריבים האלה לשתצטרך ההצלה ההיא בקטיע' אבר, וגם שלהיותה אשת אחד מהם לא היתה מוטלת עליה ההצלה וכל שכן להחזיק במבושיו שהוא דבר מגונה, ומזה למדנו שאם היה על דם רעהו היה ראוי לעשותו כי כן הדין בענין הרודף להרוג אבל כשאינו מכוין להרוג אין ראוי לקטוע אבריו ולא להמיתו, ואולי שרש"י זכרונו לברכה הבין הכתובים בדרך הזה שפירשתי אותם ולא היה מענין הצלת הנרדף ולכן פירש וקצותה את כפה ממון שיענשוה בית דין כן, ואפשר לומר עוד שבאה המצוה הזאת כאן לבאר שאם האשה הרעה הזאת בתואנת ההצלה של בעלה מהכאת חבירו שלא היה סכנה כלל. תחזיק במכה במקום שהוא סכנה אליו שגם זאת תחשב כרודף ושיצילוהו מידה אפילו אם יצטרכו על זה לקצות את כפה. ואפילו בנפשה וזהו לא תחוס עינך: