דברים כא, כג

כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיקנו וישראל הם בניו משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו (מלכ' א' ב, ח) והוא קללני קללה נמרצת:

לָא תְבִית נְבִלְתֵּהּ עַל צְלִיבָא אֲרֵי מִקְבַּר תִּקְבְּרִנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרֵי עַל דְחָב קֳדָם יְיָ אִצְטְלַב וְלָא תְסָאֵב יָת אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא

לָא תָבִית נִבְלַת גּוּשְׁמֵיהּ עַל קֵיסָא אֲרוּם מִקְבַּר תִּקְבְּרוּנֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרוּם קִילוּתָא קֳדָם אֱלָהָא לְמִצְלוֹב גְּבַר אֱלָהֵן חוֹבוֹי גָרְמוּ לֵיהּ וּמִן בִּגְלַל דִּבְדִיוּקְנָא דַיְיָ אִתְעֲבֵד תְּקַבְּרוּנֵיהּ עִם מִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא דְּלָא יְקִילִין בִּרְיָיתָא בֵּיהּ וְלָא תְטוּפוּן בִּנְבֵילְתְּהוֹן דְּחַיָּיבָא יַת אַרְעֲכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן אַחֲסָנָא

ולא תטמא את אדמתך על דעת רבותינו, איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך, שאם-כן יהיה מותר בחוצה לארץ, אבל הוא לאו שני. והנה, המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחוצה לארץ בעשה ולא תעשה אחד, שהוא למד מן התלוי כאשר פירשתי. ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אף על פי שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד עבודה זרה, אבל היה בהם משום טומאת הארץ. או שחשש לקללת אלהים מן המשל של שני האחים, כאשר פירשתי.

כי קללת אלהים תלוי. בעבור שברך השם ועל דרך הפשט כי אלהים פועל והקללה תבוא לכל מקום קרוב מהתלוי ויש לו סוד דבק בנפש על כן ולא תטמא את אדמתך ונסמכה זו הפרשה בעבור המלחמה כי בתחלה כי תצא והנה גבעון יוכיח כי משפט לא תלין איננו לכבוד המת רק לכבוד הארץ כי משפט הערלים והישראלים [איננו] (בס' מ״ח מ״ז) שוה:

כי קללת אלהים תלוי - כשרואין בני אדם את התלוי רגילין לקלל את הדיינים או קרובים של הרוג או שאר בני אדם, לפי שפעמים על עבירה מועטת הוא נהרג כמו מקושש, והקב"ה אמר: לא תקלל - לפי שרגילין בני אדם לקללם ולכך: לא תלין נבלתו - אלא קבר תקברנו - וגם שלא תטמא את אדמתך -שאם לא היה נקבר, יטמאו בו נוגע או מאהיל.

כי קללת אלהים תלוי. הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא אלהים ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת צלם אלהים. וע"ז הדרך אמרה בעלת אוב לשאול אלהים ראיתי עולים. ובהיות שהבזיון הנעשה למת אחר מיתה הוא בזיון לנפש השכלית אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף אמר שהוא קללת אלהים כי הלנת התליה לגוף המת בלתי קבורה היא בזיון לאותו העצם הנצחי הנקרא אלהים:

ולא תטמא. להשרות רוח הטומאה במקום המת הבלתי נקבר הנרקב:

כי קללת אלהים תלוי. ע"י הוא נתקלל ונתלה ואם אין קוברין אותו לא יהיה כבוד של מעלה שלא יאמרו הרואים זה מחרף היה ופשט ידו במלך:

על העץ וסמיך ליה כי קבור תקברנו לומר שגם העץ נקבר עמו ועוד לקבור בארון:

לא תלין נבלתו על העץ. אזהרה שלא ישהה שם התלוי בלילה. ומכאן דרשו רז"ל אזהרה למלין את המת, וכן אמרו המלין את המת עובר בלא תלין, לפי שנאמר על העץ, מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול, הלינו לכבודו מותר. והנה כלל המצוה הזו שהמלין התלוי או המת בארץ ישראל עובר בשנים, בלאו ועשה, משום לא תלין ומשום עשה דקבור תקברנו. ונראה לי כי כיון שחטאו של אדם גרם שלא היתה לו לינה בגן עדן הוא שכתוב (תהילים מ״ט:י״ג) ואדם ביקר בל ילין, היה ראוי שהתורה לא תחוש על לינתו אלא ילין ויתבזה, אבל התורה והמצות מיוסדים על אדני החכמה, והטעם מפרש בכתוב קללת אלהים תלוי. על דרך הפשט זלזולו של הקב"ה אם ישהה שם, לפי שלא היה נתלה אלא מגדף ועובד עבודה זרה, ואם ישהנו שם יאמרו הכל מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם או מפני שעבד עבודה זרה בכך וכך עבודה, והספור בעניני עבודה זרה הכל זלזול בכבודו של מקום, וא"כ מלת קללת כוללת שתי לשונות קללה וקלות. וכן פירשו רז"ל בפרק נגמר הדין, בזמן שהאדם מצטער מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. כלומר שהעולם קל הוא לו מתוך כאבו, וכן השכינה מצטערת על האדם המצטער והגורם מיתתו, כענין שכתוב (שמות ג׳:ז׳) כי ידעתי את מכאוביו, וכן (ישעיהו ס״ג:ט׳) בכל צרתם לו צר, וכן (ויקרא כ׳:כ״ג) ואקוץ בם, מלשון קוצים, וזהו קללת אלהים. והעלו שם, א"כ נכתוב רחמנא קלת מאי קללת, שמע מינה תרתי.

והחכם ר"א ז"ל כתב כי קללת אלהים תלוי קללת השם חלה אל מקום קרוב מן התלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן ולא תטמא.

וע"ד המדרש כי קללת אלהים תלוי, משל לשני אחים שהיו דומין זה לזה אחד נעשה מלך ואחד נתפש ללסטים ונתלה, הרואה אותו אומר המלך תלוי, עד כאן.

וע"ד הקבלה באור הכתוב והמשל, כי המלך הוא הכבוד הנקרא צלם אלהים, כלומר נבדל ממנו, כלומר עבד אלהים, וכיון שהתלוי בדמות צלם אלהים הנה הוא קללת אלהים אם לא יקבר ביומו וישהה שם בלילה שהוא זמנה של מדת הדין. והמובן מזה כי אין קללת אלהים אם ישהנו שם מהבקר עד הערב ובלבד שלא ילין, וזה מבואר.

לא תלין נבלתו על העץ אלא קבור תקברנו בו ביום עצמו שנתלה שלא יאמרו הרואים דינו של מגדף בתליה ושמא זה מגדף היה וגנאי הוא למלך. ד״א כי קללת אלקים תלוי יאמרו אם הקל במצוות הקב״ה כבר נטל במיתה את שלו ודי לו במה שנתלה. ד״א לדיינים קאי אם יעמוד על העץ והעוברים שם יראוהו בעל פרצוף וקומה ופעמים יהיו סבורים שעל עבירה קלה נדון ויקללו את הדיינים שדנוהו לתליה.

כי קבור תקברנו ביום ההוא ואל יטמא בו נוגע או מאהיל.

נתן לך נחלה דין זה אינו נוהג אלא בארץ שבעה עממים.

כי קללת אלהים תלוי וכו'. כלומר שע"י שקלל הוא נסקל ונתלה ואם אין קוברין לו לא יהיה כבוד של מעלה שיאמרו הרואים זה מחרף היה ופשט ידו בעיקר:

כי קללת אלהים תלוי משל לשני אחים שהיו דומים זה לזה אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיא ונתלה כל הרואה אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו פי' המלך הוא השכל הנבדל המשפיע נבואה וחכמה על השכל ההיולני ויש יחס בין המשפיע למושפע והשכל ההיולני הוא אחיו של מלך:

לא תלין נבלתו על העץ כי קבר וגו׳. על העץ מיותר. שהרי כל מת מצוה בקבורה. א״כ גם באינו תלוי אסור להלין אלא שתי אזהרות נכללו בזה המקרא כמו שרגיל במשנה תורה א׳ לא תלין על העץ אפי׳ אם א״א לקוברו מאיזה טעם. ב׳ לא תלין נבלתו כי קבר וגו׳ ועל אזהרה ראשונה מפרש הטעם. כי קללת אלהים תלוי. ופי׳ מליצה זו פרש״י משל לשני אחים וכו׳ והוא ברייתא דר״מ ור״מ לטעמיה דס״ל דעובד ע״ז אינו בכלל מגדף. ומכ״מ מצוה לתלותו וע״כ פי׳ כי קללת אלהים תלוי כזה המשל. אבל חכמים ס״ל דע״ז בכלל מגדף ושניהם מכונים בשם מגדף כמש״כ הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ה ה״ו כל המודה בע״ז כו׳ ה״ז מחרף ומגדף כו׳ לפיכך תולין עובד ע״ז כמו שתולין את המגדף כו׳ ומש״ה מתפרש כמשמעו וכדתנן בסנהדרין מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם. ועובד ע״ז בכלל מברך. וקללת אלהים הוא ויותר מזה ביארנו עומק שיטת הרמב״ם בס׳ במדבר פ׳ מגדף. ועל אזהרה השני׳ מפרש הטעם. ולא תטמא וגו׳. וכמש״כ הראב״ע שרוח הטומאה שורה על המת. ולפי זה היתה הדעת נותנת שאין זה מצוה אלא בא״י. אבל כלל גדול הוא שכל מצוה שאינה תלויה בקרקע נוהגת גם בחו״ל. וא״כ למאי כתיב ולא תטמא את אדמתך. דמשמעו דוקא א״י. אלא בא ללמדנו דאפי׳ עובד כוכבים התלוי יש להסירו מזה הטעם שאע״ג שאין רוח הטומאה כ״כ כמו בישראל מ״מ אסור באדמתך וכדכתיב בס׳ יהושע שכן עשו מזה הטעם:

[מ] לא תלין נבלתו על העץ. ממה שסיים כי קבור תקברנו מבואר שגם אם מלין אותו שלא על העץ אסור רק צריך לקברו תיכף. מזה הוציאו חז"ל שכל שמלין אותו שלא לצורך המת עובר שמ"ש על העץ בא לבאר שכל שהוא נוול לו כמו על העץ אסור, ולאפוקי אם הלינו לכבודו, ויש עשה ול"ת, ומ"ש כי קללת אלהים תלוי, יש בזה כמה פירושים, וחז"ל פי' שעי"ז מזכירים שברך את השם ויש חלול השם, וזה לחכמים שאין נתלה רק המגדף ועובד כו"ם, ויתר המאמר מבואר ונמצא בסנהדרין, והגר"א גרס כ"ז למעלה בסוף סי' לו:

[מא] ולא תטמא את אדמתך. כתב הרמב"ן ז"ל ע"ד הפשט יאמר כי יהיה באיש חטא גדול עד שראוי לתלותו אעפ"כ לא תלין נבלתו על העץ כי הארור מכל האדם והמקולל שבהם הוא התלוי ואין מיתה מנוולת כמוה ואין ראוי שנטמא הארץ ויהיה קללת אלהים בארץ הקדושה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. והראב"ע כתב ע"ד הפשט כי אלהים פועל והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי וי"ל יסוד מודבק בנפש על כן לא תטמא את אדמתך וז"ש נמצא ש"ש מתחלל. כי היא ארץ אשר נקרא שמו ' עליה ואין לגרום לה טומאה, ואמר עוד שמ"ש ולא תטמא את אדמתך היא אזהרה מיוחדת על א"י, חוץ ממה שמוזהרים בח"ל:

צ רצ"ל בזה האי כי מה נתינת טעם הוא אשלמעלה ומפרש זלזולו כו' והיינו למאן דאמר כל הנסקלין נתלין אבל לדברי חכמים דס"ל דאין נסקלין נתלין אלא מגדף ועובד ע"א שהוא נמי כמו מגדף צ"ל מה שכתוב כי קללת אלהים היינו מברך השם וקללת לשון קללה אלא לפי שישוב המקרא לפי המדרש הקרוב לפשוטו ומכח סמכיות הפרשיות דכל הנסקלין נתלין מפרש רש"י קללת לשון זלזול עיין בהרא"ם שהאריך כאן ועי"ל דלא תקשה מנ"ל לרש"י דכל הנסקלין נתלין דהא דפי' הכא דקללת לשון זלזול הוא דע"כ תרווייהו משמע מדכתיב קללת אלהים דאי למברך השם לחוד אתי ה"ל לכתוב מברך השם לשון נקיים אלא קללת ל' זלזול הוא ואי לשון זלזול לחוד הל"ל לשון זלזול בהדיא אלא למברך השם נמי אתא. מצאתי:

ק ר"ל ובפרט ישראל שגם בניו הם לכך לא תלין נבלתו על העץ דמשל לשני אחין כו':