דברים כ, ח

ויספו השטרים. למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן (פסוק ג, ד) שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע:

הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עברות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עברה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:

וְיוֹסְפוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וְיֵימְרוּן מָן גַבְרָא דְדָחֵל וּתְבִיר לִבָּא יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ וְלָא יִתְּבַר יָת לִבָּא דַאַחוֹהִי כְּלִבֵּהּ

וְיוֹסְפוּן סַרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָּא וְיֵימְרוּן מַאן הוּא גַבְרָא דְדָחֵיל מֵחוֹבֵי וְלִבֵּיהּ תְּבִיר יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יְקַבְּלוּן אָחוֹי בְּחוֹבוֹי וְיִתְבַּר לִבְּהוֹן הֵיךְ לִבֵּיהּ

ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד) כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות ויהיה טעם פן ימות שהוא יחשוב בלבו כן וינוס ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס:

וטעם ורך הלבב שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי הירא הוא אשר לא יבטח ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו ורך הלבב מפני חולש טבעו כי ינוס או יתעלף ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ט) שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר אבל לדברי רבי עקיבא ברכות הלב שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה אמר שאין צריך להביא ראיה שעדיו עמו:

ולא ימס את לבב אחיו עשאו בעל הלכות גדולות מצות לא תעשה שלא ימנע מלשוב שלא ימס את לבב אחיו כלבבו והוא כדרך ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח):

הירא. להכות אחר:

ורך הלבב. לסבול מכת אחר:

את לבב. הנה את יראה נוסף רק טעמו כאשר פי' שהוא כעצם הדבר:

ילך וישוב לביתו - אם ירך לבבו וְיָרֵא מזלו.

פן ימות במלחמה וגו' - שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי, או את אשתי או את כרמי ולכך גרם מזלי ללכת עתה למלחמה ומתוך כך ירא למות. ושלשה מעשים הזכיר: בית אשה וכרם. ולבסוף כולל כל הדברים: מי האיש הירא ורך הלבב - בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים. וכן בקהלת מונה ג' דברים וחוזר וכולל: מה יתרון לאדם. הלא גרוע הוא מכל, שהרי: דור הולך ודור אחר בא - שאין הבנים בדמות אבות. ואין זה זכרון, אבל והארץ לעולם עומדת - כמו בששת ימי בראשית וכן: השמש - וחוזר וכולל כל הדברים יגעים, כל מעשה העולם כך הם כולם, כמששת ימי בראשית, אבל טורח ויגיעה הוא להזכיר כולם. ולא יוכל איש לדבר ולא תמלא אזן משמוע - אם יספרו לו, אלא זה הכלל: אין כל חדש - ולכולם יש זכרון, אבל אין זכרון לראשונים - שאין הילוד דומה למוליד.

הירא ב' במס'. הירא ורך הלבב הירא את דבר ה' זהו שאמרו הירא מעבירות שבידו כדכתיב הירא את דבר ה':

מי האיש הירא. להכות. ורך הלבב. לסבול מכת אחרים.

מי האיש הירא לסבול מכת אחרים.

ורך הלבב להכות אחר.

ילך וישמע לדברי הכהן מערכי המלחמה.

וישב לביתו ויביא מים ומזון לבני המלחמה, אבל בונה ונוטע ומארס אינו מביא מים ומזון, בד״א במלחמת רשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

מי האיש הירא וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה מד.) זה הירא מעברות שבידו, פרוש על דרך אמרו (ישעיה לג:יד) ״פחדו בציון חטאים״, שכל מי שיש בידו עברות לבו ירא וחרד מעצמו, ואפלו אינו יודע שיש בידו עברות הפחד הנכנס בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עברות. ורבותינו זכרונם לברכה (אורח חיים סימן נד בשם הירושלמי) שערו העון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו שאפלו אין בידו אלא שדבר בין ישתבח ליוצר, והטעם כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס להנצל מחרב אויב, וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחידו.

ולא ימס וגו׳. ולא הזהירו תורה כמשמעו שלא יסכן א״ע. דאפשר איש מצוק ומר נפש מבקש המות אלא שאסור לאבד א״ע. וטוב לפניו הנפל במלחמה. ואין איסור במלחמה כמו שאין המלך מוזהר מלעשות מלחמת הרשות הגורם סכ״נ. אלא מלחמה שאני וע׳ שבועות דל״ה במלכות דקטלא כו׳. ה״נ אין איסור לאדם להכניס עצמו במלחמה ולסכן עצמו. אבל ולא ימס את לבב וגו׳ וע׳ מש״כ בס׳ בראשית ט׳ ה׳:

[קיב] ויספו השוטרים, היינו שמוסיפים דברים על דברים שדברו עתה מפי הכהן ואומרים דברים של עצמם כמ"ש בסוטה (דף מג), ומ"ש הירא ורך הלבב פי' ריה"ג שירא מעבירות שבידו, ומ"ש בסתר נראה שמוסב למטה בסתר ילך וישוב ר"ל שישוב בסתר, והוא כמ"ש במשנה סוטה (דף מד) לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן וכנ"ל סי' קא. ומ"ש ורך הלבב בן מ"ם צ"ל בן סמ"ך שלריה" ג שהירא מעברות שבידו כי ס"ל שאם אינו בעל עבירה אין ראוי לו לירא רק לבטוח על ה' וא"כ איך יצדק רכות לבב אמר שהיינו בן ששים שאינו ראוי עוד לצבא מלחמה, וי"ל שר"ע לשטתו שאמר ביבמות (דף מג) את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה משלימים לו לא זכה פוחתין לו, וחכ"א זכה מוסיפים לו לא זכה פוחתין לו, וא"כ לענין השלמה שישלימו לו שני חייו הקצובים לר"ע צריך זכות ולחכמים א"צ ע"ז זכות מיוחד שאין פוחתין לו רק אם לא זכה ויש עברה בידו, וא"כ ר"ע כשטתיה ויכול לירא אף שאין עברה בידו וריה"ג כחכמים וכשאין עברה בידו אף שלא זכה בזכות מיוחד שיוסיפו לו עכ"פ משלימין לו ואין לו לירא:

[קיג] ולא ימס את לבב אחיו, זה אינו דרך עונש כי בכאן לא אמר פן ימס רק מלת ולא שמציין שכן דרך הטבע שלבב כלם נמס בשבילו, וז"ש כולם חוזרים ובאים, וכבר בארתי ההבדל בין מלת פן ובין מלת ולא למעלה (סי' קז):

ב ר"ל ר"י הגלילי סבר אין מיתה בלא חטא ולכן אם אין עבירות בידו מה לו לירא מפני המלחמה אלא ודאי שירא מעבירות שבידו ועכשיו קשה לרש"י כיון דאין מיתה בלא חטא א"כ למה אמר וגזר קרא לחזור על בית וכרם ואשה אי אין בידם עבירות גם על בית וכרם ואשה אינן חוזרין לדברי ר"י הגלילי ומתרץ דודאי אין בידם עבירות ומה שגזר רחמנא שיחזרו כדי לכסות על החוזרין בשביל עבירות שבידם וכו'ותו קשה לרש"י לר"י הגלילי דאמר דלכך חוזר על ביתוכרם ואשה כדי לכסות על החוזרין א"כ למה כתיב בכל אחד פן ימות במלחמ' משמע בשביל מיתה חוזר ש"מ דיש מיתה בלא חטא ומתרץ דה"ק פן ימות במלחמה וכו':