דברים ב, ט

ואל תתגר וגו'. לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזינים, לפיכך כתיב (במדבר כב, ג) ויגר מואב מפני העם שהיו שוללים ובוזזים אותם אבל בבני עמון נאמר (פסוק יט) ואל תתגר בם, שום גרוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה, מואב:

ער. שם המדינה:

וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאַבָאֵי וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן לָךְ מֵאַרְעֵהּ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִית יָת לְחָיָת יְרֻתָּא

וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר לָא תָעִיק יַת מוֹאֲבָאֵי וְלָא תְסַדֵּר לְקִבְלֵיהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן יְרוּתָא אֲרוּם לִבְנֵי דְלוֹט יְהָבִית יַת לְחָיַית יְרוּתָא

נתתי את ער. מואב ויתכן שלקחה סיחון וחזרה למואב באחרונה:

אל תצר את מואב. על אומות הללו שעיר ועמון ומואב הוצרך הקב"ה להזהיר את ישראל שהיו סבורין לכבשם בדין שעיר שבמקומות הרבה קורא אותו חוי וחוי נתן הקב"ה לישראל בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים אין עיקר שמם חוי ואינם משבעה עממין והא דקרי להו חוי כמו שאחז"ל שהיו מריחין את הארץ כחויא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב"ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורין שהן ארץ רפאים שנתן הקב"ה לאברהם דכתיב את הקיני ואת הקנזי וגו' ואת החוי ואת הפרזי ואת הרפאים וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם סבורים וחושבים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינם כן כי המואבים יקראו להם אימים שאימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב גם היא כלו' אף היא סבורין היו בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזמים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רב וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדין בהקב"ה והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם. אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה על ארצם לא הוצרכו להזהיר:

ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב לי הזהיר על כולם לפי שהייתי עתיד ליקבר בערבות מואב. על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הזהיר הקב״ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם. שעיר לפי שמצינו שנקרא חוי כדכתיב ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי ויש לבעל דין פתחון פה לחלוק ולומר שהוא החוי הנמנה בשבעה עממים שנתנו לישראל לכך כתב לך כאן ובשעיר ישבו החורים לפנים כלומר עיקר שמם חורי ואינו משבע עממים והא דקרי להו חוי משום דמריחי לארעא כי חיויא ואומר קנה זה יפה לגפנים וזה לדקלים. מואב לפי שארצו נקראת ארץ רפאים כדכתיב רפאים יחשבו אף הם ויש פתחון פה לומר שנתנה לאברהם כדכתיב בפ׳ לך לך ואת הרפאים ויש להם לישראל זכות לכבשם לכך כתב לך כאן והמואבים יקראו להם אימים כלומר כך עיקר שמם ואינן רפאים שנתנו לאברהם, ואין להם לישראל דין בארצם. עמון כמו כן נקראו רפאים כדכתיב ארץ רפאים תחשב אף היא וכדי שלא יאמרו עליהם הותרו לישראל כמו שאמרנו ואת הרפאים כתב לך כאן והעמונים יקראו להם זמזומים כלומר כך עיקר שמם ואינם הרפאים שנתנו לאברהם. ד״א על שלש אומות הללו הוזהרו ע״י שנתנו לאברהם בברית בין הבתרים כדכתיב את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני והם עמון ומואב ואדום שלא יאמרו ישראל עליהם הרי הם מותרים לנו שהרי הם מעשרה עממין שנתנו לאברהם לכך נאמר ונשמרתם מאד וגו׳ שעדיין לא נתמלאת סאתם ולא הותרו לישראל עד ימות המשיח כמו שפירש״י אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם אמאי תיסק אדעתייהו לכבשן.

נתתי את ער ירשה סיחון לקחה כדכתיב אכלה ער מואב וחזרה למואב באחרונה.

אל תצר את מואב. על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הוצרך הכתוב להזהיר את ישראל שהיו סבורין שהוא אותו חוי שנתן להם הקב"ה בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים כלו' אין עיקר שמם חוי ואינם מן העוים והא דקרו להו חוי הוי כדאמרו רבותינו שהיו מריחים את הארץ כחוייא ולקמן מפרש החוי שנתן הקב"ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורים שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם המואבים קראו להם אימים על שאימתן מוטלת על הבריות ואין לכם דין בארצם ובעמון כתי' ארץ רפאים תחשב גם היא כלו' אף היא סבורין בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזומים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רם וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדים בהקב"ה והוא השמידם ומסרן ביד חלשים מהם אבל שאר האומות שלא היה לישראל שום טענה עליהם לא היה צריך להזהירם עליהם:

אל תצר את מואב. על אילו אומות הזהיר הק' את ישראל שלא יכבשו את ארצם, שיהיו סבורים לכבשם שעיר עמון ומואב. בשעיר, שבמקומות קורא אותם חוי, כדכתיב את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, וסבורים ישר' שהיא ארץ החוי שנתן להם הק' לירש. ולכך כת' ובשעיר ישבו החורים לפנים, כלומ' עיקר שמם חורי ואינם מז' עממים, והאי דקרי להו חוי דמורחי לארעא כחויא. ולקמן מפר' איזה הוא חוי שניתן לישראל. וכן אמ' רבותי' שהיו מריחין את הקרקע ואומ' קנה זה יפה לדקלים וזה יפה לגפנים וכן לכל מין ומין ולכך קרי ליה יושבי הארץ שהיו מיישבין את הארץ בפירותיה מרוב חכמת'. ועמון ומואב שהיו ישראל סבורים שארצם ארץ רפאים שניתנה לאברהם אבינו כדכתי' את הקיני ואת הקניזי [וגו] ואת הרפאים, וכן כת' במואב יחשבו עליהם בני אדם שהם רפאים ואינ' כי המואבים יקראו להם אימים על שהם גדולי' ואימתני' וזהו עיקר שמם ואינם רפאים, ואין לכם דין בארצם. ובעמון כת' ארץ רפאי' תחשב אף היא. סבורים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינה כן, העמונים יקראו להם זמזומים, לפי שהם בעלי מחשבה ותחבולת, כמו כאר זמם. וכל אילו עם גדול ורב ורם כענקים וחכמים ובוטחים בחכמתן ובגבורתם ומורדין בבורא והשמידם ונתן אחרים תחתיהם ומסרם ביד חלשים מהם, אבל אינן מאותן עממין שנתנו לישראל אבל שאר אומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם, לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם, דממאי תיסק אדעתי' שיכבשום:

ואל תתגר בם מלחמה. היינו מלחמה כללית אבל יחידים לא נאסרו לצער ולהתחר עמה בדרך הילוכם. ולא כמו באדום דכתיב אל תתגרו בם:

ויאמר ה' אלי, וגם מזה הזהיר ה' ואמר אל תצר את מואב היינו שיצורו לכבוש מבצריו, ואל. תתגר בם מלחמה גם בשדה במערכה, וחז"ל דייקו מזה שעל מואב לא הוזהרו רק מלתגר מלחמה לא מלתגר לשלול ולבוז בז מאתם, כי לא אתן לך מארצו ירושה ולא אמר פה עד מדרך כף רגל כי כבר לקחו מארצו מה שטהרו בסיחון וכן לקחו איזה ערים שבגבול מואב כמ"ש בפ' חוקת בפסוק את והב בסופה, ואמר כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, פי' שהוא להם ירושה מאברהם, ותפס ער שהיתה מטרפולין של מואב ובני עמון שהגם שאמר כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב, בכ"ז לא לקחה סיחון מידם וחזרה לידם כמ"ש הראב"ע:

ס דק"ל לא הל"ל אלא ואל תתגרו בם מלחמה למה לי דהא בבני עמון לא נאמר אלא אל תתגרו בם סתם ומתרץ שלא אסר כו':

ע ר"ל ישראל היו מיראים את המואבים:

פ דהא לא כתיב מלחמה:

צ ר"ל מאב שהוא לשון פריצות:

ק דאי ר"ל עיר היה מפרש עיר פלונית: