דברים ב, כד

קוּמוּ טוּלוּ וְעִבָרוּ יָת נַחֲלָא דְאַרְנוֹן חֲזִי דִמְסָרִית בִּידָךְ יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ וְאִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמֵהּ קְרָבָא

אִזְדְּקָפוּ טוּלוּ וְעִבְרוּ יַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא חֲמוֹן דִּי מְסָרִית בִּידֵיכוֹן יַת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיַת אַרְעֵיהּ שָׁרֵי לְתַרְכוּתֵיהּ וְתִתְגָרֵי לִמְסַדְרָא לְקוּבְלֵיהּ סִדְרֵי קְרָבָא

ראה נתתי בידך את סיחן הדבור הזה הוא האמור למטה (דברים ב׳:ל״א) ראה החלותי תת לפניך וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (דברים כ׳:י׳) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום כי שם כתוב (דברים ב׳:י״א) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל אבל פירוש ואשלח מלאכים כבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דברי השם לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (דברים ב׳:ל׳) לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי:

החל רש. מירוש':

והתגר בו - כמו והתגרה.

ראה נתתי בידך את סיחון מלמד שהראהו שרו של סיחון בידו כפות:

החל ד'. ב' הכא ואידך החל וכלה. וגלות החל הזה. החל רש החל וכלה שהיו משכעה עממין שנאמר בהם לא תחיה כל נשמה וגלות החל מלמד שרמז למשה הגלות א"נ כי היכי דכתיב הכא החל רש אף התם נמי כתיב ירשו את ערי הנגב. וכדאיתא בתנחומא כל הנסים שעשה הקב"ה במדבר עתידין להעשות לישראל בציון:

החל רש. מלשון ירושה. ודרשו רז"ל החל רש, עשיתי ארצו חולין לפניך. והכוונה בזה כי עמון ומואב טיהרו בסיחון, ומעתה מותר להם לכבוש הארץ כי היא של סיחון.

קומו סעו. לא תלכו הלאה לצד צפון עד בני עמון אלא קומו בזריזות לצד מערב א״י. וכתיב דגש בתיבת סעו ללמד על חוזק הברה. באשר היה קשה על הרבה מישראל העברה זו וללחום עם סיחון ונוח היה לבקש עצות אחרות איך להגיע לא״י ע״כ בא באזהרה יתירה ליסע כאן:

החל רש. תחלת ביאה בארץ זו בשביל העברה יהיה תחלת ירושה ממש לא כמו שהיה באדום ומואב אם היו רוצין המלכים. והתגר בו מלחמה. אם לא יתנו לעבור לא תחדול גם מלהלחם בו. אבל לא נצטוה ללחום דוקא עתה. וזה דיוק לשון הקב״ה והתגר. היינו מעשה התחרות המביא לידי מלחמה. ובאמת יותר טוב היה אם הניח סיחון לעבור בארצו ולכבוש תחלה ארץ שבעה עממין שקדושה יותר. ולא היה ב״ר וב״ג מתנחלים בעה״י ולא גלו תחלה ולא מצא את ישראל רעה כ״כ באחרית הימים כמו שיבא להלן:

קומו סעו ועברו את נהל ארנון, כבר בארתי (בפ' חוקת בפסוק ואת הנחלים ארנון), שנחל ארנון בעצמו ניתן לישראל במתנה מה', והוא היה בין ארץ סיחון וארץ מואב וכ"א חשב שהוא מחלקו כי היה מערי הגבול וה' נתנו במתנה לישראל כמ"ש (לקמן ג טז) ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול, ובמה שעברו את נחל ארנון כבר ירשו קצת מחלק מואב שטהר בסיחון ובזה כבר היו אתו במלחמה כי נגעו בגבולו, ועז"א קומו ועברו אח נחל ארנון החל רש שבזה החלו לירש מארצו וזה היה הגרוי למלחמה:

קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי וגו' עד וחלו מפניך לפי שכל האזהרות והצווי' שזכר היו שלא ילחמו ישראל. זכר עתה שלא יחשבו שכן יהיה תמיד. אבל שמיד יתחילו להלחם עם סיחון ושהוא יתברך כבר נתן בידם אותו ואת ארצו ולכן יתחיל להלחם בו. ואמר החל רש והתגר בו מלחמה והיה ראוי שיאמר התגר בו מלחמה ורש כי המלחמה תקדים לירוש' אבל הוא להגיד שהיה לפניו יתברך הדבר נגזר וכאלו היתה הארץ כבר נכבשת. ולכן אמר שיתחיל לרשת את הארץ ולהתגרות בו מלחמה. ופי' התגר בו מלחמה בקש תואנות להלחם בו. ולפי שלא יחשבו ישראל שיקל כבודם לעיני העמים ויחשבום לחלושי הלב לראותם שלא נלחמו עם עשו עמון ומואב. לזה הודיעם שלא יהיה זה כן. אבל יהיה הדבר בהפך שהם ייראו מהם מאד. וזהו שאמר ביום הזה אחל תת פחדך וגו' ורגזו וחלו מפניך וגו':