דברים יח, ד

ראשית דגנך. זו תרומה, ולא פרש בה שעור, אבל רבותינו נתנו בה שעור, עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר וששיתם האיפה מחמר השערים (יחזקאל מה, יג) ששית האיפה, חצי סאה. כשאתה נותן חצי סאה לכור, הרי אחד מששים, שהכור שלשים סאין:

וראשית גז צאנך. כשאתה גוזז צאנך בכל שנה תן ממנה ראשית לכהן ולא פרש בה שעור. ורבותינו נתנו בה שעור אחד מששים. וכמה צאן חיבות בראשית הגז, חמש רחלות, שנאמר (שמואל א' כה, יח) וחמש צאן עשויות. רבי עקיבא אומר ראשית גז שתים, גז צאנך ארבע, תתן לו הרי חמש:

רֵישׁ עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וְרֵישׁ גִזָא דְעָנָךְ תַּפְרֵשׁ לֵהּ

שֵׁירוּי עִיבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן וְשֵׁירוּי גִּיזַת עָנֵיכוֹן כְּמִסַת קָטוֹרָא תִּתְּנוּן לֵיהּ

ראשית דגנך. אין לה שיעור אלא ששיריה נכרין שלא יעשה אדם כל גרנו תרומה ולפי' אחז"ל חטה אחת פוטרת את הכרי אמנם רבותינו נתנו בה שיעורין עין רעה אחד מששים עין יפה אחד ממ' בינונית אחד מחמשים ואסמכוה אקרא אחד מששים דכתיב ששית האיפה מחמר החטים ואיפה שלש סאין וא"כ ששית האיפה הוי חצי סאה וכור הוי שלשים סאה הרי חצי סאה לשלשים סאין והיינו אחד מששים. עין יפה אחד מארבעים דכתיב וששיתם את האיפה מחמר החטים ומחמר השעורים וששיתם משמע שתי ששיות וששית האיפה של מעלה הרי שלש ששיות שעולה סאה וחצי וכתיב מחמר החטים ומחמר השעורים שהם שני כורין שעולים ששים סאין הרי חצי סאה לכ' סאין וזהו אחד מארבעים. בינונית אחד מחמשים דכתיב גבי שלל מדין אחד אחוז מן החמשים וקא קרי לי' תרומה וגם לשון תרומה תרי ממאה:

וראשית גז צאנך תתן לו. בפרק ראשית הגז מפרש דבעי' שיהא בו כדי נתינה שיתן לו צמר כדי לעשות אבנט:

ראשית דגנך בגי' משתמרת:

גז ב' במסורה גז צאנך כמטר על גז והיינו דאמרינן שצריך ליתנו לו כשהוא מלובן וזהו כמטר על גז שיהא מלובן ולא צואי אז ראשית גז צאנך תתן לו:

ראשית דגנך פרש״י בינונית אחד מחמשים וקרא כתיב אחד אחוז מן החמישים תרומה ראשונה נקראת תרומה גדולה על שם שהיא גדולה במדתה על מדות של מעשר ראשון ושל תרומת מעשר, כיצד לאחר שהורמה היא שהיא אחד מן החמישים צריך לנכות את הארבעים ותשע חלקים הנשארים ולעשות מהם חמישים חלקים כדי ליטול מהם חמשה החלקים למעשר ראשון.

וראשית גז צאנך אינו נוהג אלא בארץ כדרבי אלעאי בפרק ראשית הגז.

צאנך פרט לטריפה.

תתן לו שיהא בו כדי מתנה מכאן אמרו נותן לו ביהודה משקל ה׳ סלעים שהם עשר בגליל.

ראשית אין לה שיעור אלא שיהיו שיריה ניכרין שלא יעשה כל גרנו תרומה ולפי' אמרו חכמים חטה א' פוטרת את הכרי אמנם רז"ל נתנו בה שיעורין שלשה עין רעה א' מששים עין יפה א' מארבעים בינונית אחד מחמשים ואסמכוה אקראי אחד מששים דכתיב ששית האיפה מחומר חטים ואיפה שלש סאים ואם כן ששית האיפה הוי חצי סאה וכור הוי שלשים סאין וחצי סאה משלשים סאים הוי אחד מששים שהרי בל' סאין יש ששים חצאי סאין. עין יפה א' ממ' דכתיב וששיתם האיפה מחומר שעורים ומחומר החטים וששיתם משמע שתי ששיות ושדי ששית האיפה דמעלה על וששיתם הרי ג' ששיות שעולין סאה וחצי וכתיב מחומר החטים ומחומר השעורים שהם ב' כורין שעולין ס' סאין ק"כ חצאי סאין וא"כ סאה וחצי שהם ג' חצאי סאין כשתטלם מק"כ חצאי סאין הוי א' ממ' שהרי בק"כ יש ג' פעמים מ'. בינונית א' מחמשים דכתיב גבי שלל מדין א' אחוז מן החמשים וקרי ליה תרומה וזהו לשון תרומה תרי ממאה וכן לשון דמאי א' מי':

וראשית גז צאנך תתן לו. ולפי דכתיב תתן אחז"ל שצריך ליתן לו דבר שיש בו נתינה שיתן לו צמר כדי לעשות אבנט:

ראשית. זה השורש יש לו שתי משמעות. א׳ המובחר שבדבר. ב׳ הבא לידו בראשונה וע׳ ר״פ תבוא מש״כ שם. ובמקרא זה פי׳ ראשית דגנך וגו׳ המובחר שבתבואה וכמש״כ בפ׳ קרא כל חלב וגו׳. אבל אין משמעו הנקצר או הנידוש ראשון אלא כבר נידוש ונעשה כל התבואה דגן והוא תורם המובחר מהם מש״ה נקרא בפי חכמים תרומה. אבל וראשית גז צאנך משמעו הניגו׳ ראשון :

דגנך תירשך ויצהרך. כבר נתבאר לדעת הגאונים והרמב״ם דכל דמידגן בכלל דגנך פירות וכל זרעים לאפוקי ירקות:

תתן לו. דבפ׳ קרח כתיב במצות תרומה כל חלב וגו׳ ראשיתם אשר יתנו לה׳ לך נתתים. דמשמעו אשר יתנו מרצונם וכמו שהיה המנהג בכל דבר הטעון ברכה להפריש חלק גבוה כמש״כ כ״פ ובא המצוה שם שמתנה זו תהי לכהנים. אבל לא נתבאר שמחויבים ליתן המובחר לה׳ ולכהן. ע״כ פי׳ הכתוב כאן תתן לו חובה ליתן ראשית דגן תו״י לכהן:

[מז] ראשית דגנך, היינו מיטב דגנך, וכבר למד בבכורות (דף נז) ממ"ש (בפ' קרח) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן שאין תורמין מזה על זה (עפ"י הכלל שבארתי ויקרא סי' קטו) ומזה למד שה"ה כל שני מינים אין תורמים מזה על זה, והנוסח שבתבואה ושבירק הוא כדעת הרמב"ם שכל המינים חייבים בתו"מ מדאורייתא וירק שהוא דרבנן שתקנו כעין דאורייתא, ולדעת הראב"ד אין לגרוס כן וכבר העירותי בזה בפ' ראה על פסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך:

[מח] וראשית גז צאנך, עוקר השערות אחד אחד אינו בכלל גזיזה (עי' חולין דף קלז) ולשון שטף נראה שמורה עקירת שערות כמ"ש במדרש רבה (פ' זאת תהיה) מי פלג לשטף תעלה אית אתרא דקריין לשערא שיטפא, ומ"ש פרט לטרפה סתמא כר"ש דיליף צאן צאן ממעשר כמ"ש בחולין (דף קלו ע"ב):

[מט] ראשית גז, דלא כר' אלעאי דמקיש לתרומה ופטור בח"ל, וכן בלקח צאנו לגוז אף דגדלב פטור, רק אם לקח הגיזה לבד אז פטור דכתיב צאנך ולא של אחרים (חולין דף קלו), ובלקח גז צאנו של חברו ולא שייר הלוקח חייב דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך (שם דף קלח ע"ב):

[נ] תתן לו, נתינה עם מלת לו מורה תמיד שנותן לו דבר חשוב, ושערו כדי שיוכל לעשות אבנט שהוא הפחות שבבגדי כהונה דכתיב לעמוד לשרת שיהיה ראוי לשירות (דף קלח) ושעור הצאן ס"ל לב"ה שהם חמש שנאמר וחמש צאן עשויות ופי' בגמ' (דף קלז) שמעשות את בעליהם ואומרים לו קום עשה מצוה, ור"ל שחמש צאן אלה גזזו בראשונה לקיים בם מצות ראשית הגז, והכינה אותם לחלקם לעניים ולעשות בם עוד מצוה כי מצוה גוררת מצוה, ולכן נתנה אותם לדוד, ור"ע שער שסתם לשון גז צאנו הוא אם י"ל חמש שכן דרכם שבפחות מכאן אין עושים גיזה מיוחדת ותפס לצחות הלשון גז שתים צאנך שתים:

ד לשון ששית:

ה היינו כור:

ו דהאיפה שלש סאין וכתיב וששיתם האיפה מחומר השעורים שפירושו שתוציאו ששית מאיפה הרי חצי סאה לכור נמצא שצריך להוציא אחד מששים:

ז לא שהגיזה הראשונה של שנה ראשונה תתן כולה לכהן ושאר הגיזות שבכל שנה ושנה פטורות:

ח ר"ל כשיש לך חמש צאן עשויות (גמרא) מאי עשויות שמעשות כלומר שמחייבות את בעליהן ואומרות קום עשה המצוה ועל איזה מצוה קאי אין לומר אמצות בכור דהא אף כשאין לו אלא בהמה אחת חייב בבכורה וגם אין לומר דקאי אמתנות שנותנין לכהן וכו' דהא אף כשאין לו אלא בהמה אחת חייב במתנות ועל כרחך צריך לומר דקאי אראשית הגז: