דברים יז, ג

אשר לא צויתי. לעבדם:

וַאֲזַל וּפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָא דִי לָא פַקֵדִית

וַאֲזַל בָּתַר יִצְרָא בִּישָׁא וּפְלַח לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילָא שְׁמַיָא דְלָא פַקֵּידִית

אלהים אחרים. פסילים מעשה בני אדם:

ולשמש ולירח ולצבא השמים שהם מעשה אלהים:

אשר לא צויתי. לעבדם ואם הם מעשי:

אשר לא צויתי - לעבדם.

אלהים אחרים. עצמים נבדלים זולת האל יתברך:

ולשמש או לירח. שהם גשמיים:

אשר לא צויתי. אשר לא מניתי בשום מנוי בחיריי שיוכלו לעשות כרצונם אבל נתתי להם חק ולא יעבור על היפך מחשבת עובדי עבודת גלולים שחשבו שלכל עיר ועיר יש שר יכול כרצונו להיטיב ולהרע ושהוא מטיב כשיעבדוהו:

ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי. דבר ידוע כי הקב"ה לא צוה לעבוד עבודה זרה, א"כ מה טעם לומר אשר לא צויתי.

וע"ד הפשט מפני שעובדי השמש והירח ושאר הכחות העליונים חושבים כי בעבודתם ימצאו חן בעיני ה' יתעלה בעבור שהם משרתי המלך, והמכבד משרתי המלך הרי זה מכבד את המלך, על כן הוצרך לומר אשר לא צויתי כי לא צוה בכבוד זה. או יהיה אשר לא צויתי כאלו אמר אשר צויתי בלאו, כלומר לאו (שמות כ׳:ה׳) דלא תשתחוה להם. וכמוהו לפי דעתי (דברים לב) שחת לו לא, שחת לעצמו בלא, וכאשר אזכיר בהגיעי שם בעזה"י.

וע"ד הקבלה מה שהוסיף ואמר אשר לא צויתי, כלפי שצוה אותנו בשמירת בריתו, ויאמר הכתוב אשר עשה את הרע לעבור הברית של סיני שכתוב (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והברית הזאת הוא מדת יום ומדת לילה, ובאור זה אע"פ שצויתיו בקרבן התמיד לעשות שני כבשים האחד בבקר והאחד בערב והם כנגד מדת יום ומדת לילה המשפיעים אורה וכח בשני המאורות שהם השמש והירח לא צויתי לעבוד לשמש ולירח, והבן זה.

ולשמש או לירח. שצויתי להיות מושלים בקרב תבל:

או לכל צבא השמים אשר לא צויתי. להיות מושלים בארץ:

[יב] ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש וגו', כבר בארתי בפי' ירמיה (ח ב) שמצאנו במקומות הרבה שסדר עבודה קודם השתחויה ובכ"מ הקדים השתחויה לעבודה, ובארתי שם שבעבודת השמש והירח וצבא מעלה בקל יותר שישתחוה להם למעלתם ועבודה היא חדוש יותר, ובדברים השפלים השתחויה הוא חדוש יותר, וע"כ פה שמדבר מצבא השמים אמר ויעבוד ומוסיף וישתחו להם שחייב אף על השתחויה, וז"ש בספרי מנין אף למשתחוה ת"ל וישתחו להם ולשמש. והנה מ"ש אשר לא צויתי שפי' אשר לא צויתי לעבדם (בזה יש קצת קיום לגירסא הישנה) מוקשה מאד שהיל"ל אשר צויתי, דהא נצטוו שלא לעבדם, לא אשר לא צויתי לעבדם שמשמע שהוא רשות בידם, ופי' שבא להביא את המשתף שלא נמצא אזהרה שלא לשתף רק שלא צוה ע"ז, וריה"ג פי' שר"ל שלא צוה לאו"ה לעבוד לצבא השמים, ונראה ששני הפירושים האלה תלוים במ"ש במכילתא (משפטים סי' קעז) עמ"ש זובח לאלהים יחרם אחרים אומרים אלולי ששתפו ישראל שמו של הקב"ה בע"ז היו כלים מן העולם, רשב"י אומר והלא כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו ומובא בסנהדרין (דף סג), ומבואר דת"ק שאמר להביא את המשתף ס"ל כדעת אחרים שמ"ש זובח לאלהים יחרם אינו קאי על המשתף, ולא צוה על שתוף בפירוש לכן לא אמר אשר צויתי, וריה"ג סובר כר"ש ששם הזהיר על המשתף, ומוכרח לפרש אשר לא צויתי לעכו"ם שמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים פי' שהחליקם בדברים. ואגב פי' מ"ש (ירמיהו י״ט:ה׳) ובנו את במות הבעל וכו' אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, שלא צוה בתורה ואף לא דבר לנביאים, שלנביאים לא באו מצות וצווים חדשים ובכ"ז בא לפעמים דבור להוראת שעה [שזה ההבדל בין דבור ובין צווי, שהצווי הוא לדורות כמ"ש בפ' נשא (ספרי סי' ב') ], ואף לא עלה על לבו בשעת העקדה שיראה כאלו עלה זאת על לבו והתחרט אח"כ, אמר שלא עלה על לבו כלל, כי היה פירוש אחר במ"ש והעלהו שם לעולה שכיון שיעלה את האיל כמ"ש בפי' העקדה, ומ"ש אחרים אומרים וכו' פרשתי בפי' ירמיה שם שהסדר הוא עליה על לב ואח"כ הדבור ואח"כ הצווי, ועקדת יצחק היה תחלה ואח"כ מעשה דבת יפתח ואח"כ מישע מלך מואב ותחשוב שתחלה עלה על לבו בעת עקדת יצחק, ואח"כ דבר והרשה זאת בבת יפתח ואח"כ צוה צווי של חובה למישע מלך מואב לכן הוסיף לא צויתי ואף לא דברתי ואף לא עלתה על לבי:

ק ר"ל דקרא משמע שהקדוש ברוך הוא לא צוה להם שיהיו בעולם אם כן אלהות הן שעל כרחך נבראו וזה אינו לכך מפרש לעבדם ר"ל שלא צויתי לעבוד: