דברים יז, יח

והיה כשבתו. אם עשה כן, כדאי הוא שתתקיים מלכותו:

את משנה התורה. שתי ספרי תורה אחת שהיא מנחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו. ואונקלוס תרגם פתשגן, פתר משנה לשון שנון ודבור:

וִיהֵי כְמִתְּבֵהּ עַל כָּרְסָא מַלְכוּתֵהּ וְיִכְתּוֹב לֵהּ יָת פַּתְשֶׁגֶן אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי

וִיהֵי אִין נְיַיח הוּא בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא יָתֵיב לְרוֹחֲצָן עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ וְיִכְתְּבוּן לֵיהּ סָבַיָא יַת פַּרְשָׁא אוֹרַיְיתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כַּהֲנַיָא דְּמִן שֵׁבֶט לֵוִי

והיה כשבתו. בתחלת מלכותו:

משנה. נסחה שנית:

משנה התורה - זקיני פירשו בדברי הימים: שני ספרי התורה. ותרגומו פתשגן. ואינו מגזרת ושננתם.

מלפני הכהנים פי׳ מלפני הכהנים יקחנה ויעתיק ממנה.

והיה כשבתו על כסא ממלכתו. פירש"י אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו רמז לדבר כס"א ר"ת כסף סוס אשה בזכות שיהיה נזהר בשלשתן יזכה לישב על כסא ה' וכמ"ש (דבה"י א' כט כג) וישב שלמה על כסא ה'. ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמ"ש (דברים ח יג–יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמ"ש (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז"ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה', על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים וכן רבוי נשים גורמים להטות לבבו מעם ה' כדרך שנעשה לשלמה.

ואמר וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. כדי שיקרא בו וידע להזהר משלש אלה, כנגד רבוי הכסף אמר לבלתי רום לבבו מאחיו כי הכסף מביא רום לב, וכנגד ריבוי הנשים אמר לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל כדרך שאמר למעלה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכנגד רבוי הסוסים אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל לומר שאם יבטח בסוס ורכב ימות במלחמה כי שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט נפשו אבל אם יבטח בתשועת ה' יאריך ימים ולא ימות.

ואמר בקרב ישראל, לומר שהבוטח בסוס ורכב מבקש ישועה ועזר מארצות העמים ולא בקרב ישראל כדרך שנאמר (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרימה לעזרה וגו' אבל אם לא ירבה לו סוסים אז ימצא התשועה בקרב ישראל ולא מארצות העמים. ורמז עוד שישראל נושע בה' המתהלך בקרב ישראל כמ"ש (דברים כג טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. ור"ל שיאריך ימים וגו' ממי שהוא בקרב ישראל.

וכתב לו. אין הפי׳ לו לשמו כמו שאנו מפרשין בגט אשה וכתב לה לשמה. שמוכרח הסופר לכוין לשמה. אבל כאן וכן להלן בפ׳ וילך כתבו לכם את השירה וגו׳ אין משמעות לו ולכם אלא שהוא יצוה לכתוב ולא שיכתוב דוקא בעצמו. ולא משום שלוחו ש״א כמותו הוא. והרי אין הלמוד דשלוחו ש״א כמותו מכאן. אלא עיקר המצוה הוא כך שיצוה למומחה לכתוב. אבל בגט אשה א״א לפרש הכי שהרי הבעל מצוה לכתוב ולא האשה אלא פי׳ וכתב לה לשמה:

משנה התורה. נתבאר בהפתיחה משמעות משנה התורה. והא ודאי שכה״ת בכלל. ולמדין מהא דכתיב בכל ישראל כתבו לכם את השירה. וכה״ת בכלל כמש״כ שם ההכרח לכך. ולא כתיב כאן משנה תורה אלא שתכלית הכתיבה הוא בשביל משנה תורה:

מלפני הכהנים הלוים. דכל ישראל אע״ג שמצווים לכתוב ס״ת כדאי׳ בסנהדרין פ״ב מ״מ היו רשאים לכתוב כתב ליבונאה כדאיתא שם שהיה כך עד שבא עזרא הסופר. אבל המלך הי׳ מצוה לכתוב אשורית כס״ת שכתב משה רבינו ונתנה לכהנים הלוים כמש״כ בפ׳ וילך. ונראה עוד בכונת מלפני הכהנים הלוים. שהוא מש״כ הרמב״ם הל׳ ס״ת פ״ז ה״ב. ומגיהין אותו מספר העזרה עפ״י ב״ד הגדול. והוא ירו׳ סנהדרין פ״ב ותוספתא שם פ״ד. ונראה דבזה נכלל שיהיו הכותבים והעוסקים בזה גדולי ישראל ותהי׳ בזה קדושה יתירה. למען תהי׳ קריאת המלך בה מועיל לכל הכתוב הלאה במקרא הסמוך וזהו משמעות על ספר מלפני הכהנים. דספר משמע קלף דוקא והמצוה שיהא העיבוד בקדושה יתירה. וכמעשה דר״ח בפ׳ הפועלים דהוי עביד מילי יתירא לקדושת החומשים כדי שיפעלו ביותר בלב התינוקות. ועי׳ בס׳ שמות י״ט ב׳ כ״ח ג׳. וכן המצוה במלך:

[לד] והיה כשבתו על כסא ממלכתו, יש הבדל בין ממלכתו ובין מלכותו, מלכות הוא שם מפשט של המלוכה וההנהגה והכסא שלה הוא הכח שי"ל למלוך ולהנהיג, וממלכה הוא שם של העמים המונהגים מאת המלכות, וכסא הממלכה מציין שהיושב עליה הוא ראוי לזה ומוסכם ונרצה מאת הממלכה והגוי כלו, שהוא אם עושה כל האמור בענין נכנע למשפטי התורה ובלתי מולך בזדון ובעריצות אז הוא כדאי לזה, ונקרא שיושב על כסא ממלכתו:

[לה] וכתב לו את משנה התורה הזאת, אין לפרש שיכתוב ספר דברים שהוא משנה התורה ששנה פעם שניה דברי התורה שבספרים הקודמים, או כמו משנה למלך, שהיא תורה אחר התורה הכוללת של ספרים הקודמים, דהא אמר לשמור את כל דברי התורה הזאת, וע"כ פי' שיכתוב כל התורה, ולמה אמר משנה, ואין לפרש שיכתוב ס"ת שניה חוץ מס"ת שי"ל משל אבותיו שזה ידעינן מן וכתב לו לשמו, וכן הא גם ההדיוט מחויב לכתוב לעצמו ס"ת נוסף על של אבותיו כמ"ש כתבו לכם את השירה, וכמו שהקשה כן בסנהדרין (כב ע"א) ושם השיב לא צריכא לשתי תורות, ובספרי אמר משום שעתידה להשתנות, ודעה זו מובא בגמ' שם שבימי עזרא נשתנה הכתב מעברי לאשורית, ויל"פ שכתב עברי הם אותיות גדולות והמלך היה כותב ס"ת קטנה שנושא עמו כמ"ש בגמ' שם וצוה שיכתוב בכתב שישתנה לעתיד דהיינו בכתב אשורית שיכול לכתוב בה אותיות קטנות, ומש"ש ואידך האי שויתי מאי עביד ביה צ"ע לפ"ז, ובחדושי הארכתי בענין זה ואכ"מ, ומ"ש אחרים אומרים, פי' שהגם שהיה המלך מצווה לקרות כל דברי התורה בכ"ז ביום הקהל לא היה קורא רק משנה תורה כמ"ש בסוטה (דף מח):

[לו] על ספר ולא על לוח, כבר נזכר בספרי נשא (סי' סח) לענין מגלת סוטה ושם התבאר, ומ"ש מלפני הכהנים הלוים שבידם היה הספר שכתב משה וכ"ה בירושלמי וברמב"ם הל' מלכים (פ"ג):

ל דאם לא כן והיה כשבתו למה לי דהל"ל וכתב לו את משנה התורה וגו' דודאי קודם לכן אינו מחוייב יותר משאר ישראל אלא שהוא מוסב אלעיל שהכתוב מבשרו שאם יעשה כן שתתקיים מלכותו: