דברים טו, ב

שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של כל בעל משה:

וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּל גְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁי בְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ

וְדֵין אַהֲוָויַת הִלְכַת שְׁמִיטָתָא אַשְׁמִיטוּ כָּל בַּר נַשׁ מָרֵי מְזוֹפְתָּא דְיִזוֹף בְּחַבְרֵיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְדַחֲקָא בְּחַבְרֵיהּ לְמִתְבּוֹעַ אוֹזְפוּתֵיהּ וְלָא מִן אָחוֹי בַּר יִשְרָאֵל אֲרוּם קָרָא בֵית דִּינָא שְׁמִיטָתָא קֳדָם יְיָ

משה. במשקל מטה והוא שם לפי דעתי ולפי דעת רבים הוא פועל ובעל כמו והחכמה תחיה בעליה את נפש בעליו יקח והטעם מי שהדבר ברשותו:

ישה. פועל יוצא והלוקח יקרא נושה בו:

יגוש. ילחץ כמו וכל עצביכם תנגושו והנה נראה הנו״ן בפעלי העתיד מבעלי הנו״ן:

שמטה לה'. לכבוד השם שנתן לו הממון וטעם הסמך המל' לשם בעבור שבת היא לה':

כי קרא שמטה לה' - כלומר: כי הגיע זמן שמטה כמו: מקראי קדש קרא עלי מועד, קראו צום, כלם לשון זמן.

וזה דבר השמטה. כשאמר האל ית' והשביעית תשמטנה היתה הכוונה שתעשה שמטת כספים שנאמר שמוט כל בעל משה ידו:

כי קרא שמטה. האל ית' באמרו תשמטנה:

וזה דבר השמטה. מכאן אמרו רבותינו הפורע לחברו בשמטה כו' וכן ברוצח כתיב וזה דבר הרוצח שגלה לעיר מקלט צריך לומר רוצח אני ובירושלמי מסיק ש"מ האי מאן דחכים בחדא מסכתא ומוקרין ליה כגון תרתין צריך למימר בחדא לחודא אנא חכים:

ישה ב' אשר ישה ברעהו כי ישה לך אלוה מעונך. שאם תשמט ישה לך מעונך:

וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל, אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא הזכיר הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם כענין שכתוב (דברים כ״ג:כ׳) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו. ואמרו רז"ל שהמחזיר למלוה חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנם. וכן הלוה יכול למחול הפקעת מצות שביעית בשעת הלואה ולומר ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית לויתי ממון זה, שכל תנאי שבממון קיים. אבל לא יאמר שלא ישמיטנו שביעית, דמשמע שלא יהא דין שמטה בהלואתו וזה לאו כל כמיניה. ורשאי המלוה לתבוע חובו כל שנת השמטה לפי שאינה משמטת אלא בסופה, שנאמר מקץ. והמוסר שטר חובו לב"ד קודם לכן שוב אינה נשמטת, שכבר הוא נגוש ועומד ואין בו משום לא יגוש, אבל מששקעה החמה של ראש השנה של מוצאי שביעית אינו רשאי לתבעו אלא אם כן התנה עליו מתחלה. ויתומים אינן צריכין לתנאי זה, שהב"ד שבכל דור ודור אביהן של יתומים והרי הם כאלו באו שטריהם לידם והעמידם על נכסי הלוה. ואפילו מלוה שיש בו שבועה משמטת, כדתנן בפרק כל הנשבעין והשביעית משמטת את השבועה משום שנאמר וזה דבר השמטה ואמרו רז"ל מלמד שאפילו דבור משמט. ושמטת כספים נוהגת היא בכל מקום ובכל זמן מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת שמטה מישראל, אלא שהכתוב תלה שמטת כספים בשמטת קרקעות, אע"פ שזו חובת הגוף וראויה שתנהוג בכל מקום שנאמר (שמות כ״ג:י״א) תשמטנה ונטשתה, ודרשו רז"ל בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ אתה משמט כספים בחוצה לארץ. ומכל מקום תקנת חכמים היא, וכן אנו רואין חכמי התלמוד שהיו עושין פרוזבול בבבל כדי להנצל מהפקעת שביעית. והמלוה לחברו לעשר שנים אין שביעית ראשונה משמטת הואיל ולא הגיע זמנו ליפרע, אלא שביעית שניה.

וזה דבר השמטה אפילו דבר השמיטה משמטת אם אדם חייב לחבירו שבועה השביעית משמטת.

שמוט כל בעל משה ידו מלוה היא משמטת ולא גזל ופקדון.

לא יגש המשה את רעהו ואת אחיו כי קרא הלוה שמטה לשדותיו לשם שמים ואין לו במה יפרע ואינו זורע ואינו קוצר, אבל בשאר שנים אדם זורע וקוצר ואם המלוה דוחקו אומר לו המתן לי עד שאמכור את תבואתי.

כי קרא שמטה כי פגע זמן השמטה לשון מקרא קודש.

וזה דבר השמיטה שמוט. מכאן ארז"ל הפורע חוב לחבירו בשמיטה צריך שיאמר משמט אני שנא' וזה דבר כלומר דבר לו משמט אני וכן ברוצח שנא' בו וזה דבר הרוצח ובירושלמי מסיק ש"מ האי מאן דחכים בחדא מסכתא ובעו מוקרין ליה בגין תרין צריך למימר בחדא לחודה אנא חכים:

שמוט וגו׳ אשר ישה ברעהו לא יגש וגו׳. מדבר בלשון נסתר ואח״כ חזר הכתוב את הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך בלשון נוכח וגם כפל לשון. אבל הענין דיש שני אופני הלואות. א׳ בשעה שישבו ישראל בשלותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה וכשאין לו במה לזרוע ה״ז לוה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם ע״ז הזהירה תורה על ב״ד שמוט כל בעל. ב״ד יעשו שמיטה היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכחו אזי ישמיטו את ידו לא יגוש וגו׳ ב״ד יזהירו אשר לא יגוש וגו׳. ומפרש הטעם כי קרא שמטה לה׳. זה הלשון שמטה לה׳ לא שייך אלא בשביתת הארץ. והוא טעם על שמוזהרים ב״ד להשגיח שלא יגוש משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה וכאשר יגוש אותו יהי מוכרח למכור השדה מש״ה הזהירה תורה שלא יגוש וגו׳:

[קכו] וזה דבר השמטה, כבר בארתי בהתו"ה אחרי (סי' פח) שחז"ל ידרשו תמיד מלת דבר שמורה כמלת ענין, מענין דבור ממש עיי"ש הטעם, וע"כ פי' גם כאן מענין דבור שצריך לדבר (אם רוצה לשלם לו חובו) יאמרו לו שמוט כל בעל משה ידו, וכמ"ש פ"י דשביעית משנה ח':

[קכז] וזה דבר השמטה, כבר התבאר בפ' צו (סי' כג) שכ"מ שבא כנוי הרומז זה זאת בא למעט איזה דבר, ומ"ש פה זה דבר השמטה ממעט שאינו דבר היובל ומש"ש בשנת היובל, הזאת בא למעט שמטה שאין שלוח עבדים נוהג בה וכן דרש בספרא בהר (סי' כז):

[קכח] שמוט כל בעל משה ידו, ר"ל שמוט ידו כל בעל משה כמו תשמט ידך, ר"ל שלא תכריחו לשלם לך, ושם משה בא רק על ההלואה לא על מעות שנגזל ממנו או שהפקיד ביד אחרים, והוסיף אשר ישה לבאר אף דבר שלא היה בדרך הלואה כמו שכר שכיר והקפת חנות אם זקפה עליו אח"כ במלוה שעז"א אשר ישה בעתיד ג"כ שביעית משמטתו כמ"ש במשנה דשביעית ובח"מ (סי' סז סעיף יד), וכן בספרי תצא על פסוק כי תשה ברעך משאת מאומה מרבה ממלת משאת שכר שכיר והקפת חנות:

[קכט] לא יגוש, כבר בארתי (ישעיה ג) ההבדל בין נושה ובין נוגש, שהנושה תובע דבר המגיע לו והנוגש דוחקו לתת לו דבר שלא לקח ממנו כמו מס וכדומה, ואחר שפה אמר שמוט כל בעל משה ידו א"כ אין מגיע לו עוד ממנו וכשתבעו נקרא נגישה כי מבקש דבר שאין מגיע לו ועובר בל"ת ומתנה דוקא את רעהו ואת אחיו פרט לאחרים וגר תושב, ומ"ש כי קרא שמטה פי' הרשב"ם כלומר כי הגיע זמן שמטה, כמו מקראי קדש, קרא עלי מועד, קראו צום כולם לשון זמן, ומזה הוציאו חז"ל שאינו תלוי במקום שאף אם הוא בח"ל כיון שהוא זמן שמטה (כנ"ל סי' קכה):

ק פירוש המקרא הזה מסורס שהשמטה אינה נופלת אלא על ידו של בעל משה שלא יהיה לו יד לבקש חובו והוסיף מלת של מפני שאמר מלת ידו בוי"ו צריך לומר ידו של מי ואומר של בעל משה גם הוסיף מלת את להורות שידו הוא הפעול כי בזולת את היה ידו הפועל כמו והשיגה ידו: