דברים יד, ד

זאת הבהמה וגו' איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט:

דֵין בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין אִמְרִין דִרְחֵלִין וְגָדְיָן דְעִזִין

דָּא הִיא בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין וְאִימְרֵי בְּנֵי רְחֵילִין וְלָא בְּנֵי מְסָאֲבִין וְגַדְיֵי בְּנֵי עִיזִין וְלָא עֵירוּבֵי טַמְיָין

שור שה כשבים. חסר וי״ו שה מן כבש או עז:

עזים וסמיך ליה איל רמז להא דאיתא בחולין עיזא דכרכוז מין חיה הוא:

שור שה כשבים ושה עזים. שלשה הן ממין הצאן, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר הן שבעה, והרי לך עשר בהמות שנתנה לנו תורה למאכלנו, ולמאכלו של מזבח לא הוכשרו אלא השלשה שהם ממין הצאן, וכל חיה פסולה לגבי מזבח. ושבע חיות טהורות אלו לשונם יוכיח, איל וצבי (שיר ב) בצבאות או באילות השדה, ויחמור (חבקוק ג) חמר מים רבים, ואקו (ישעיה ח) וקויתי לו, ודישון (ויקרא כו) והשיג לכם דיש, ותאו (במדבר לד) והתאויתם לכם, וזמר (תהלים סו) זמרו כבוד שמו, ואקו הוא יעל כמו (איוב לט) יעלי סלע, וכן תרגומו יעלא, ותאו שור היער ותרגום תורבלא, ובלא הוא יער בלשון תלמוד.

זאת הבהמה אשר תאכלו וכל בהמה מפרסה פרסה כל אשר לו סנפיר וקשקשת פירשתיו בסדר ביום השמיני:

זאת הבהמה וגו׳ שור וגו׳. אע״ג שפיהו גמום ופרסותיו חתוכות אך כיון שמכיר הוא מינו שהוא שור וגו׳ רשאי לאכלו:

[צד] זאת הבהמה, וחשב חיות, ובפ' שמיני אמר זאת החיה מכל הבהמה מלמד ששמות חיה ובהמה נופל על כולם והתבאר בפרטות שמיני (סי' סו) ואמרו בחולין (דף סג ע"ב) תניא רבי אומר גלוי וידוע שבהמות טמאות מרובות מן הטהורות לפיכך מנה בטהורות וכו' ועופות טמאות מרובות לפיכך בטמאות, ומ"ש ותאו פי' ר' יוסי שהוא שור הבר ומין חיה הוא כמ"ש בכלאים (פ"ח) ובחולין (דף פ):