דברים יא, טו

ונתתי עשב בשדך. שלא תצטרך להוליכה למדבריות דבר אחר שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר ואינה פוחתת מדגנה:

ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים:

וְאֶתֵּן עִשְׂבָּא בְחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע

וְאֶתֵּן עִסְבָּא בְּחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִסְבַּע

ואכלת ושבעת הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת לשון רש"י (רש"י על דברים י״א:ט״ו) ור"א אמר (אבן עזרא על דברים י״א:ט״ו) ואכלת ושבעת שב אל דגנך תירושך ויצהרך לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר ובספרי (עקב טו) ואכלת ושבעת כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה וכן הוא אומר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור ד"א מן הולדות אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (ירמיהו לא יא) ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו' וזהו הנכון:

ואכלת ושבעת. שב אל דגנך ותירושך לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך:

ונתתי עשב בשדך. יחס נתינת העשב לעצמו יתעלה, כנגד דעות החושבים כי העולם נמסר אל העליונים ואל הכחות המצמיחים, ולכך באה התורה לרפוא מחלת אמונתם, להודיע כי הוא יתעלה המצמיח והנותן עשב, כענין שנאמר (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה, ולכך אמר ונתתי עשב, כלשון שאמר ונתתי מטר ארצכם, כי כשם שהוא הממטיר כך הוא הנותן עשב, ופסוק אחד כלל שניהם, הוא שכתוב (זכריה י׳:א׳) ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה.

ואכלת ושבעת. יחזור אל דגנך תירושך ויצהרך. או יהיה באורו, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כשיהיה רב העשב בשדה והמרעה טוב אז ואכלת ושבעת, כי הוא סימן השובע במזונות בני האדם. ודרשו רז"ל, ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, מכאן שאסור לו לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו.

ונתתי עשב בשדך. שירדו הגשמים אחר אסיפת תבואה להצמיח עשבים בארץ לצורך הבהמה כי בשעת אסיפה תאכל מן העומדים ומן הקש ומן התבואה שהרי אמרה תורה לא תחסום שור בדישו:

ואכלת ושבעת. שיספיק לך כל צורכך. ורבותי' דרשו מכאן שצריך אדם לתת תבן לבהמתו קודם שיאכל משום דכתי' ונתתי עשב בשדה לבהמת' והדר ואכלת ושבעת. וכן מצמיח חציר לבהמה [וגו'] להוציא לחם מן הארץ. וכן הק' עושה מקדים שחת בשדה שהוא לבהמה ואח"כ בא הגרגיר שהוא לצורך האדם. לפי שאין הבהמה יודעת לקצור ולאסוף כמו אדם הק' מקדים לה מאכלה כי רחמיו על כל מעשיו:

ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. אין סדר המקרא מדויק והכי מיבעי ואכלת ושבעת ונתתי עשב וגו׳. ומזה למדו חז״ל בברכות דמ״ג דמחויבים ליתן תחלה מזונות לבהמתו ואח״כ יאכל בעצמו. ולפי הפשט לא בא האי ואכלת ושבעת בשביל הבטחה אלא מענין הפרשה לאחר שיהי׳ לך כל טוב עד ואכלת ושבעת ע״כ יש לך לחוש פן תגיע לידי הסרה מן הדרך. והיינו דכתיב

ג כלומר שלא תצטרך להוליך הבהמות לרעות במדברות ששם עשב למרעה בהמות אבל יצמיח בשדך עשב הבהמה וזהו אליבא דרבי יהודה דבר אחר שתהיה גוזז וכו' אליבא דרבי שמעון בן יוחאי שמפרש עשב בשדך על עשב השדה ולא על עשב הבהמות הצומח בתוכו ופירוש לבהמתך וגם לבהמתך שמרוב ריבויו גוזז ומאכיל לבהמתו והנותר יותיר לדגן לבני אדם משום הכי מביא רש"י שני טעמים אלו:

ד רצונו לתרץ היאך מוסב ואכלת ושבעת אשלמעלה וכי בשביל שיהא מאכל לבהמתו הוא שבע ומתרץ דלא מוסב למעלה והרי זו כו':