דברים א, מד

כאשר תעשינה הדברים. מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים:

וּנְפַק אֱמֹרָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא לְקַדָמוּתְכוֹן וּרְדָפוּ יָתְכוֹן כְּמָא דִי נַתְּזָן דַבַּרְיָתָא וּטְרָדוּ יָתְכוֹן בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה

וּנְפַק אֱמוֹרָאָה דְיָתִיב בְּטַוְורָא הַהוּא לִקְדָמוּתְכוֹן וּרְדָפוּ יַתְכוֹן הֵיכְמָא דְחַדִדַן וְחַיְישַׁן אוּרְעֲיָיתָא וּמְחוֹ יַתְכוֹן בְּגַבְלָא עַד חָרְמָה

וּרְדָפוּ יַתְכוֹן הֵיכְמָא דְרָדִיפוּ דְבוּרַיָיתָא וּקְטִילוּ יַתְכוֹן בְּגַבְלָא עַד שֵׁצָיוּ:

ויצא האמורי. הוא הכנעני כאשר פירשתי:

כאשר תעשינה הדבורים. כי מי שיגע אל ביתם מיד ירדפו אחריו וינשכוהו:

ויכתו. פירשתיו מגזרת וכתותי:

עד חרמה. מקום או שם הפעל:

וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים. פי' שעוקצין מכאן ומכאן ואין ממיתין כך ויכום ויכתום שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם ונמצא שם שמים מתחלל. ותדע שלא מנה בכאן הנופלים במלחמה כדרך בשאר מלחמות ונראה שזו המלחמה דוישמע הכנעני מלך ערד דכתיב שם וישב ממנו שבי אבל לא הרגו אחד מהם והקב"ה לקח אחר כך נקמתם מהם שנ' וישמע ה' בקול ישראל ויך את הכנעני וכו':

כאשר תעשינה הדבורים. שמנהגם לרדוף אחר הנוגע בבתים שלהם והוא מסתכן מהם.

ויש ברמז הכתוב עוד כי היו מן הרודפים מתים ברדיפתם, כי כן מנהג הדבורים יזילו ארס וימותו מיד.

כאשר תעשינה הדברים פירש״י מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את אדם מיד מתה כלומר היא מתה בטורח שמכה את האדם מרוב חלישות שבה, אף הם אעפ״י שהם חלשים שתמיד כשהיו נוגעים בכם מיד מתים אעפ״י כן הכו אתכם בשעיר עד חרמה. ד״א כאשר תעשינה הדברים אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה כך וירד העמלקי והכנעני וגו'.

ויכתו אתכם הכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יתחלל שמו של הקב״ה להגדיל פי אויביהם עליהם. תדע שהרי לא מנה הכתוב הנופלים במלחמה זו כמו שעשה בשאר מלחמות.

כאשר תעשינה הדבורים פי' שעוקצין מכאן ומכאן ואינם ממיתין כך ויכום ויכתום שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם עליהם ונמצא ש"ש מתחלל ותמצא שלא מנה שם הנופלים במלחמה כדרך שמנה בשאר מלחמות:

כאשר תעשנה הדברים. שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואינם ממיתין אותו. כך ויכום ויכתום, שהכריתו אותם הכה ופצוע, אבל לא הרגם, שלא רצה להפילם בחרב אויבים, שלא יגדילו פיהם עליהם ושלא יחללו שם שמים. תדע שלא מנה הנופלים במלחמה כדרך שאר מלחמות, ולי נראה שזהו וישמע הכנעני [וגו'] כי בא ישראל דרך האתרים [וגו'] וישב ממנו שבי, אבל לא הרגו מהם. ואחר כך נקמם הק', כדכתי' וידר ישראל נדר לאמר [וגו] ויתן את הכנעני [וגט'] ויקרא שם המקום חרמה. בחרמה היו שתי המלחמות:

ויצא האמרי הישב בהר וגו׳. בפ׳ שלח כתיב ויצא העמלקי והכנעני. דבאמת עיקר יושב ההר היה האמורי ורק בקצה ההר הנוטה לשפוע בתחלת עלייתם של ישראל היה עמלקי וכנעני מתפשטים מלתחת שיושבים בעמק. ונקראו ע״ש עיקר האומה שיושבים בקרבם הן האמורי:

כאשר תעשינה הדברים. כי יש שני רודפים. הא׳ שרודף ואינו מגיע לו כלל רק מרחיק את הנרדף. ויש שמגיעו והורגו או שובהו. וא״כ נשאר בחיים או במות במקומו. אבל כאן לא הי׳ שני האופנים אלא בהיותם רודפים במורד ההר השיגו אותם והכום ולא הרגום. וזהו כרדיפת הדבורים מכה בעוקץ ואינו הורג. וכשבאו בחזרה דרך שעיר שמה הרגו אותם עד החרמה. וע״ז כתיב בפ׳ שלח ויכום ויכתום עד החרמה כמש״כ שם. והכל היה בהשגחה ובעונש דאלו היו שבים אותם ונשארים בא״י היו שמחים להיות שם אפי׳ בעבדות עד ביאת ישראל לשם. או אפילו הרגו אותם שם הלא היו זוכים לקבורת א״י. ואם לא היו משיגים אותם כלל לא הי׳ אדומים יכולים להרוג אותם בשובם בחזרה. כמו שלא יכלו להם בעת הלכו בע״כ דרך ארצם לעלות על ההר. אבל כשהיו מוכים מן האמורי ובשובם דרך שעיר היו נענים והרגו אותם אדומים ונשארו קבורים בחו״ל. כ״ז היו תוכחה לישראל אשר כמו שאין להמרות פי ה׳ בהפקרא וקלות ראש נגד רצונו ככה אין לעשות נגד רצונו ענין הדומה למסירת נפש למלאות כבודו ורצונו ית׳. וע״ז כתיב להלן י׳ מ״ז אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. וביארנו שם שאין שוחד שייך לפני ה׳ כ״א מסירת נפש בשביל כבודו והוא באופן שאין רצון ה׳ בכך. וע״ז אמר שמואל הנביא לשאול כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר. כמו דבר מרי שלא נעבוד את ה׳ הוא חטאת קסם. ככה הפצר היינו התקרבות ועבודת ה׳ באופן שהוא שלא לפי רצונו כמו שעשה שאול להביא מחלב בהמות עמלק קרבנות זהו נקרא הפצר. כמו שאדם מפציר את המלך לקבל ממנו דבר שלא כהוגן וגם הוא און ותרפים. וכך עלה להמעפילים שהפצירו לעלות ולעשות רצונו ית׳ בעת שהוזהרו שלא לעלות. וע״ע מש״כ להלן ג׳ י״ב דעפ״י סיבה של המעפילים הוקל כבודם ומוראם לפני יושבי שעיר ומזה יצא קלקול עוד יותר מה שנוגע לעיקר תוכחת משה רבינו יע״ש:

ויצא האמורי, בפ' שלח (יד כה) והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף ושם (פסוק מה) וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ובכאן הוא אומר ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם, עמש"ש, ונראה שישבו העמלקי והכנעני בין בהר בין בעמק ועמ"ש להם שיפנו למדבר דרך ים סוף אמר הטעם שזה מפני העמלקי והכנעני היושבים בעמק שהם יעשו עמם מלחמה למטה וצריך שיתרחקו מכאן אל המדבר, והם לא שמעו ועלו להר והכו אותם העמלקי והכנעני אשר בהר, ומשה קראם בשם האמורי כי הם היו חלק מן האמורי שמלכו בשטח ההוא ונקראו ע"ש, ואחר שהכו מן האמורי שבהר וירדפו אותם לא התגרו בם היושבים בעמק מלחמה אחר שידעו שהם מנוצחים וגם הועיל להם מה שהתחרטו על העבר שעז"א:

ב ר"ל הדבורה מתה מיד ותעשינה לשון עשייה דאין לומר לרבוי הרודפים כדבורים הרבים שרודפים אחר האיש אם כן הוה לי למימר וירדפו אתכם כדבורים השתא דכתיב כאשר תעשינה הדבורים על כרחך שלא דימה אותם לדבורים אלא לפעולת הדבורים כו':