דברים א, כו

ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו:

וְלָא אֲבִיתוּן לְמִסַק וְסָרֶבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן

וְלָא צְבִיתוּן לְמֵיסוֹק וְהֵמַנְתּוּן לְפִתְגָמֵי עַשְרָא רְשִׁיעִין וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן

ולא אביתם לעלות. שגליתם רשעכם שלא היה השליחות כדי לבחור מן הארץ איזה צד יותר טוב לכם כאשר חשבתי וכאשר אמרתם לעשות אבל היתה כוונתכם בשליחות לראות אם תוכלו לכבשה וזה שלא הייתם מאמינים בה' שיתננה לכם ולכן כשהגידו המרגלים שהעם חזק לא אביתם לעלות:

ולא אביתם וגו׳. והגם שעשרה אמרו עדות כמו שאמר בסמוך ״אחינו המסו״ וגו׳, כבר אמר להם ה׳ שאין הורשת העיר מצד גבורת ישראל אלא במתנה מה׳, כמו שדיקנו בפרשת שלח (במדבר י״ג:ב׳) ממאמר ״אשר אני נותן״ כי הוא יוריש מפניהם יושבי הארץ, כמו שאמר גם כן בסמוך ״ה׳ וגו׳ הוא ילחם לכם״, ואין במאמר זה סתירה להכחיש הפלאת תוקף העיר ואנשיה שאמרו המרגלים, ובזה לא קשה קשית רמב״ן.

ותמרו את פי ה׳. שצוה לכבוש הארץ וזה היה מ״ע ולבטוח בו:

ולא אביתם, חושב שחטאו בג' דברים, [א] מה שלא אביתם לעלות ולא האמנתם שה' יגרש לפניך אויב ויאמר השמד, [ב] ותמרו את פי ה' אלהיכם שאף אם היה סכנת מות הייתם צריכים למסור נפשכם לעשות צווי ה' ופקודתו:

ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' וגו' עד וגם בני הענקים ראינו שם זכר שישראל חטאו בג' אופנים רעים מאד. הא' בהיותם חלושי הטבע. וכן רכי הלבב מטבע הפחותים. כיון שבשמעם חוזק אויביהם לא עצרו כח להלחם בם בהיותם עם רב וזה כוון באמרו ולא אביתם לעלות. הב' במה שמרו בזה את פי ה' אלהיהם. רוצה לומר שלהיותו אלהיהם שימסרו נפשם למות על כבוד שמו לקיים דבריו. ואחרי שהוא צוה עלה רש אל תירא וגו'. היה ראוי שישימו נפשם בכפם ולא ימרו את פיו. והם עשו בהפך שמרו את פי ה' אלהיהם שאמר עלה. והמה לא אבו. הג' הוא בדברים שדברו נגדו. כי אלו היו חלושי הלב וממרים את דברו. אם לא ידברו עוד מה שדברו היה חטאתם נקל בעיני הש"י. אבל הם הטיחו דברים רעים נגדו. וזה אמרו ותרגנו באהליכם ותאמרו וגו'. שבזה היו כפויי טובה ממה שעשה עמהם וכופרי' במה שייעד לעשותו. ואמר אנה אנחנו עולים. הוא התנצלותם על חולשת' ופחיתותם ואומרי' אנה אנחנו עולים אם להלחם בערים. ואם להלחם בעם. אם להלחם בעם. הנה אי אפשר כי הם עם גדול בכמותו ורם באיכותו. ואם בערים איכה נוכל נכה בהם כי הם גדולות ובצורות כאלו הם מגיעים לשמים. וא"ת ששרי הצבא אשר להם הם פחותי הלב הנה זה בהפך. כי הם בני ענקים. וא"כ המלחמה עם אנשים וערים כאלה הוא שטות ושגעון והסתכנות עצומה. ואמר אחינו המסו את לבבנו הוא לאמת את הדבר. כאלו אמרו אם מן אנשים אחרים היינו שומעין הדברים האלה לא היינו מאמינים אבל בהיות האומרים אחינו ראוי שנאמין. כיון שברע המגיע לנו מזה הם יקחו חלקם. ולפי שמדרך האח לחזק את אחיו כמאמר הנביא (ישעי' מ"א) איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הנה בראותנו שאחינו בשרינו המה המסו את לבבנו בענין הזה. שהראוי הוא שנאמין בדבר. והנה לא חשש משה מלהגיד הדבר הזה לבני ישראל כאשר חשש בשאר הדברים שהשמיט זכרם לפי שהם נלחמו כבר עם האומות ההם וכבשו עריהם החזקים והרמים כמ"ש ע"ז סיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון ועוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. והם ב' ערים בצורות וחזקות כמו שזכר בספר יהושע. ולכן כיון שהם ראו רבויים וחזקם ועריהם הבצורות ועוג הענק שלהם ויקחו את ארצם. מבואר הוא שלא יפחדו עוד מהדברים ההמה מה שלא יעשו זה בשמעה את דבת הארץ כי ארץ אוכלת יושביה היא. כי זהו מה שלא נסו עדיין ולא שיפחדו ממנו ולכן לא זכרו: