דברים א, טז

ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו:

בעת ההוא. משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משעבדים לצבור:

שמע. לשון הוה [בהאזינכם] כמו (שמות כ, ז) זכור, (דברים ה, יא) שמור:

ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר עליו דברים דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה בין חלקת אחים אפלו בין תנור לכירים:

וּפַקֵדִית יָת דַיָנֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר שְׁמָעוּ בֵּין אַחֵיכוֹן וּתְדוּנוּן קוּשְׁטָא בֵּין גַבְרָא וּבֵין אֲחוּהִי וּבֵין גִיוֹרֵהּ

וּפַקֵּדִית יַת דַּיָינֵיכוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא יַת סִדְרֵי דִינַיָא לְמֵימָר קַבִּילוּ מִן אֲחוּכוֹן דְּלָא יְמַלֵּיל חָד כָּל מִילוֹי וְחָד מְקַטַע מִילוֹי וּמִדִּשְׁמַעֲתּוּן מִלֵּיהוֹן לֵית אֶפְשַׁר לְכוֹן דְּלָא לְמִדַנְהוֹן וּתְדוּנוּן דִּינָא בִּקְשׁוֹט וּפְשָׁרוּת שְׁלָמָא בֵּין גַּבְרָא לְאָחוֹי וּבֵין מַאן דְּמֶאֱגַר מִילֵי דִינִין

שמוע. שם הפועל כמו זכור את יום השבת והוא שמוע שמעו או שמעו שמוע:

גרו. כבר פירשתיו:

ואצוה את שופטיכם בעת ההוא כל דיין ודיין בדורו כמשה בדורו וזה הוא את שופטיכם בעת ההוא שיהיה בו:

ואצוה את שופטיכם בעת ר"ת ואשב לומר לך שצריך שישב הדיין:

ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר ס"ת בגי' תמתין בכל דיניך. שצריך שיהיו מתונין בדין:

ואצוה את שפטיכם. זרזתי אותם שיהיו מתונים שאע"פ שכבר בא דין זה לפניהם פעמים רבות שלא יקלו בו למהר ולחתכו עד שיהיו נושאין ונותנין בדבר.

שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק. זו פשרה שהוא משפט הבא מצדק.

ובין גרו. דרשו רז"ל אפילו על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין תנור לכירים.

ואצוה את שופטיכם [וגו'] ואצוה אתכם. לשפטי' שיסבלו בעלי דינין. ואצוה אתכם שתהא אימת דייך עליכם:

שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק לפי שהדיין יעוות הדין לאחד מה' סבות. הא' לפי ששמע לא' מבעלי דינים קודם שיבא בעל דין חבירו והטעים טענותיו לב"ד לז"א שמוע בין אחיכ'. הב' לפי שאוהב לא' מהם לז"א לא תכירו פנים במשפט. הג' לפי שא' מהם גדול זקן ונשוא פנים לז"א כקטן כגדול תשמעון הד' לפי שא' מהם רשע ואלם לז"א לא תגורו מפני איש. הה' לחסרון ידיעה בדין ההוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו:

בעת ההיא לאמר. אמרו לאמר, כבר כתבתי בהרבה מקומות כל שאינו אומר הדברים עצמן כצורתן יאמר ״לאמר״. כמו כן במה שלפנינו לא שצוה אותם בעת ההיא בלשון זה עצמו, אלא מכון הצווי היה לאמר להם ״שמע״ וגו׳.

ואולי שנתכון גם כן לרמוז מה שאמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (ירושלמי סנהדרין ג:ח:ז) וזה לשונו: רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה משום ״פתח פיך לאלם״ (משלי לא:ט) עד כאן. והוא מה שרמז בתיבת לאמר, כי עליו לאמר לבל תהיה האמת נעדרת וישפוט צדק.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין ז:) ופסקו רמב״ם בפרק כ״א מהלכות סנהדרין, וזה לשונו: צריך הדין לשמוע הטענות מבעלי דינין ולשנות טענותיהם, שנאמר (מלכים א ג:כג) ״ויאמר המלך זאת אומרת״ וגו׳. והוא מה שנתכון במאמר לאמר שמע, פרוש שצריך השופט לומר בפיו מה ששמע מבעלי דינים.

שמע בין אחיכם וגו׳. קשה מה צריך לצוות לזה, אם לא ישמעו על מה ידונו? עוד למה אמר בדרך זה ולא אמר ״שמעו״? אכן הכונה היא שיהיו מתמידין לשמע ולא יקוצו, ודבר זה יתחלק לשני דברים: אחד הוא מבעלי דינים עצמן, שאם יאמרו ״עוד יש לנו לטעון, עוד יש לנו להוכיח״ – לא יקוצו מדבריהם, ומה גם כשירבו להביא ראיות אחר ראיות ולא הועילו, לא יאמר הדין ״שוב אין ראיה ואין טענה״, אלא שמוע בתמידות. והשני שאם הטריחו עליהם בעלי דינין, לא יאמרו ״הרבה טורח טרחנו היום ואין לשמוע עוד טוען ונטען עד אחר זמן״, אלא שמוע באין הפסק, וכאן נצטוו על דקדוק ענוי הדין.

עוד ירצה להזהירם להתחכם מתוך הדברים הנאמרים בין הטוענים להכיר אמתות הענין, והגם שעל פי הטענות יזכה הזכאי ויתחיב החיב, אם נכרים מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם הפך מה שנתחיב הדין – אין לדין אלא מה שעיניו רואות. והוא אמרו שמע לשון השכלה, בין אחיכם פרוש, מה שיעברו ביניהם מהדברים ומההתוכחות, ושפטתם צדק פרוש, כפי מה שיתברר לכם שהוא צדק, הגם שיהיה הפך משפט הסדור, שהמשפט לא בא אלא לדין שאינו יודע ברור לדבר – אין לדין אלא מה שעיניו רואות.

עוד נתכון על דרך אמרם במסכת מכות משנה בסוף פרק א׳ (מכות ו:) וזה לשונם: שלא תהא סנהדרין שומעת מפי מתורגמן וכו׳, עד כאן. והוא אמרו שמע בין אחיכם ולא מהמתורגמן:

עוד ירצה שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך השמיעה שוה ביניהם, והוא אמרו שמע פרוש דרך השמיעה תהיה בין אחיכם, אם אתה תשא עיניך – תשא לשניהם, ואם תשפיל – תשפיל לשניהם. או אפשר שיצו ה׳ שלא ישא עיניו כל עקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו ויסתתמו טענותיו. ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל, חביב עלי כרוחי, ה״ה הרב רבי משה בירדוגו זכרונו לחיי העולם הבא, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אמרו שמע בין אחיכם שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה ״ושפטתם צדק״.

בין איש ובין אחיו וגו׳. נתכון הכתוב להזהיר על שלשה דינים הסובבות משפט צדק. האחד על דרך מה שכתב רמב״ם בפרק כ״ב מהלכות סנהדרין וזה לשונו: שלא תאמר איש פלוני וכו׳ שמא יהרג את בני וכו׳, עד כאן. כנגד זה אמר בין איש, וכדרך שדרשו זכרונם לברכה (סנהדרין ו.) בפסוק ״לא תגורו מפני איש״. כשבאים שני אחים למשפט תבא סברת הדין לומר אין לדקדק במשפט זה כי אנשים אחים הם, לזה אמר ובין אחיו.

גם נתכון למה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות לא.) ופסקו רמב״ם פרק כ״א מהלכות סנהדרין ב׳: בעלי דינין שהיה אחד מהם מלבש בגדים וכו׳, אומר למכבד ״או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו או לבוש כמותו״ וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתכון באמרו ובין אחיו – שיהיו אחים בהדרגה אחת, שזולת זה לא יצא משפט צדק, וכמו שכתב שם רמב״ם בתחלת הפרק.

ג׳ על פי מה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות ל.) וזה לשונם: תנו רבנן, ״בצדק תשפט עמיתך״ (ויקרא יט:טו) – שלא יהא אחד יושב ואחד עומד וכו׳, והוא אמרו ובין גרו, פרוש שיהיה מתגורר כמותו, או שניהם בישיבה או שניהם בעמידה, שזולת זה אין כאן משפט צדק.

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. מהו לאמר למי יאמרו השופטים זה, ובעת ההיא מיותר לגמרי ונראה שהזהירם על עינוי הדין אלא בעת ההיא לאמר באותו עת שברור לדיין להיכן הדין נוטה מיד יאמר פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. ומה שפירש"י מכאן הוו מתונים בדין, אולי גם רש"י סובר שמשמעותו להזהיר על עינוי הדין, ומכל מקום למידין מזה גם להיות מתון בדין דאל"כ לשתוק קרא מיניה אטו ברשיעי עסקינן המענים את הדין בחנם אלא ודאי שכל דיין צריך להיות מתון בדין ויש לחוש שעי"ז יבא לידי עינוי הדין וישהה יותר מן הראוי על כן אמר בעת ההיא לאמר. ויכול להיות שדעת רש"י לפרש ואצוה דוגמת מ"ש פר' ואתחנן (ד כג) ועשיתם לכם תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. פירש"י צוך שלא לעשות ויהיה צוך לשון אזהרה שהזהירך שלא לעשות, כך ואצוה את שופטיכם הוא לשון אזהרה ר"ל הזהרתיך על בעת ההיא לאמר שלא יחתוך הדין מהרה בעת ההיא אלא יהיה מתון בדין והוא ענין נכון מצד הלשון.

שמוע בין אחיכם. תשמעו או שמעו מיבעי. ובגמ׳ דרשו מזה שהבע״ד אסור ג״כ להשמיע טענותיו לפני הדיין עד שיהיה בין אחיכם היינו שיעמדו שניהם במשפט ומרומז במלת שמע מבנין הכבד שמע. ובשאילתא הנוספת דרש מזה הדיוק דאפי׳ דבר קל כ״ש אסור לשמוע מבע״ד לפני בוא שכנגדו. וכ״כ הרמב״ם ה״ס פכ״א ה״ז אסור לדיין כו׳ אפילו דבר א׳ אסור שנא׳ שמוע בין אחיכם. מפרשי שמוע. שמועה כ״ש. ולפי הפשט ה״פ דמלבד שמיעת הטענות מפיהם ראוי להטות אזן לדברים שיוצא מביניהם ולקלוט האמת ובזה יש להבין דין מרומה וכדומה יותר ממה שנשמע הטענות שבאים בהכנה לטעון כך וכך וזהו שמוע בין אחיכם. מה שמדברים בינם לב״ע:

בין איש ובין אחיו ובין גרו. משמעו כמו שהיה כתוב בין איש שתי פעמים. בין איש ובין אחיו. בין איש ובין גרו. והכוונה שיהא שוה בעיניכם אם באים שני אנשים שוים בערכם כאיש ואחיו אם באים איש חשוב וגרו שהוא פחות הערך נגדו מכ״מ תשפטו כולם בצדק:

ואצוה את שופטיכם בעת ההוא, ר"ל שהגם שכבר היו עוסקים במשפטים גם קודם לכן לא היו דיינים קבועים והיו יכולים לסלק עצמם מן הדין לפעמים, לא כן עתה שנעשו דיינים קבועים הם מחויבים לדין, ועז"א שמוע בין אחיכם וכו' ר"ל שלא תוכלו לסלק עצמכם מן הדין, ואמר שמוע בין אחיכם שלא ישמעו דברי בע"ד א' קודם בע"ד חברו כמ"ש בסנהדרין (דף ז), [ב] ושפטתם צדק, שלא די שישפוט לפי חקות המשפט רק שיראה שיהיה צדק באמת ואם נ"ל שהוא דין מרומה לא יחתכהו, [ג] בין איש ובין אחיו פי' בסנהדרין בין בית ועליה ובין גרו בין תנור וכירים, ר"ל שהמשפט בין איש ובין אחיו ששניהם שוים בעושר יצויר שי"ל בית בשותפות ודנים על החלוקה מי יקח הבית ומי העליה, והמשפט בין איש ובין גרו ר"ל הגר אצלו יהיה אם יחויב להעמיד לו תנור או שיעמיד לו כירים שקטן מתנור, ר"ל שישוה דין קטן כדין גדול:

כ מדכתיב ואצוה את שופטיכם שופטים מאן דכר שמייהו ראשים הל"ל אלא למדרש אתי כלומר שצויתים על דבר המשפט להיות מתונים בדין. והרא"ם פירש דמשמוע בין אחיכם מפיק ליה דבושפטתם צדק בין איש ובין גרו סגי אלא ללמד הוו מתונים בדין שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב שאם בא דין לפניך וכו' :

ל (נחלת יעקב) אם ללמוד ולירד לעומקה של הלכה או לישב בטל מה שאין כן עכשיו:

מ וחסר אל"ף כאלו אמר אוגרו וכן לא תגורו כמו לא תאגורו דאין לומר כמשמעו מלשון כגר כאזרח דאם כן הוי"ו דגרו למה לי אבל קשה לטעם זה שיהיה חסר אל"ף לכן פירש דבר אחר ובין גרו וכו' גרו לשון דירה כמו גור בארץ הזאת ולטעם אחרון לבד נמי קשה הל"ל בהדיא כירו משום הכי צריך לשני טעמים:

נ מדכתיב גרו וגימ"ל מתחלפת בכ"ף כמו שפירש"י בפרשת קדושים (ויקרא לי"ט, ט"ז) ואם כן הוא כמו כירו ומדכתיב בקרא ובין גרו על כרחך צריך לומר ובין חלוקת אחים בין תנור וכיריים דאין שייך שיהא החילוק בין כירה לבית:

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר וגו' עד את כל הדברי' אשר תעשון. הנה רבותינו ז"ל בספרי דרשו ואצוה את שופטיכם. שיהיו מתונין בדין. ודרשו לא תכירו פנים במשפט. על הממונה להושיב הדיינים. ודרשו כקטן כגדול תשמעון. שלא תאמר הואיל שזה עני וזה עשיר מצוה לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. ד"א שלא תאמר היאך אני פוגם בכבודו של עשיר בשביל דינר. אזכנו בדין וכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו. ובסנהדרין פרק קמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה. ופירש שם אמר זה להקדים הקודם בדין. ודרשו לא תגורו מפני איש שלא תאמר שמא יהרגני או שמא ידליק את גדישי. ובריש סנהדרין אמר רב חנן אל תכניס דבריך מפני איש. ורש"י ז"ל הביא אלה הדרשות כלם. ועל דרך הפשט אומר אני שהשופטי' לפעמי' יפשעו באחד מחמשה דברים:

האחד שלא ירצו לשמוע הבעלי דינין ויהיה המשפט בעיניהם לעמל רב וכמאמר התנא החושך עצמו מן הדין וכו'. ועל זה הזהירם מרע"ה ואמר שמוע בין אחיכם וגו'. ר"ל אל תמנעו עצמכם מלשמוע כי אחיכם הם. וכמו שבהיות ג' אחים ויריבו הב' מהם. האח הג' יכנס ביניהם לשפוט להם ולשום שלום. ככה השופט ראוי שישמע דברי המריבים וידון ביניהם כאלו הם אחיו. וזהו שמוע בין אחיכם:

האופן השני מחטא השופט. הוא כשלא ירצה לדון במאזני צדק אך יעשו פשרות בלבם או באומד הדעת ישפטו כמו שיעלה בלבם. וכבר זכרו חכמינו ז"ל בסנהדרין פ"ק באיזה זמן יוכל הדיין להשתדל לעשות פשרה בין הבעלי דינין שהוא קודם שידע ויראה המשפט עם מי הוא שאז יעשה פשרה ברצון הבעלי דינין אבל שלא ברצונם וכל שכן אחר שהבין המשפט ויודע למי הוא. אין הדיין עוד רשאי לעשות פשרה כ"א לחתוך הדין ועל זה אמר כאן ושפטתם צדק ואמר בין איש ובין אחיו ובין גרו. לומר אע"פ שיהיה הדבר בין אחים או בין איש ועבדו שמה שקנה עבד קנה רבו. או בין האזרח והגר. לא תעשה פשרה אבל בכוון גדול תשפוט צדק וכ"ש בין אנשים זרים:

האופן הג' בשופטים הוא בשיעותו הדין מפני השוחד או מפני הכרת הפנים כל זה הוא ממין אחד. ושוחד דברים הוי שוחד וכנגד זה אמר לא תכירו פנים במשפט רוצה לומר שלענין הפסד הדין והמשפט לא יכירו פנים מפני שוחד או מפני הכרת פני אהבה. וע"ד הלצה נוכל לומר שהזהיר הדיינין שלא יפסקו הדין כי אם בראיה גמורה לא כפי מה שעיניהם רואות שלא יאמרו על אדם הכרת פניו ענתה בו שהוא חייב בדבר הזה או שעשאו להיות פניו מוריקות או כדומה מהאמתלאות האלה. לא יעשה כן כ"א ע"פ הראיה והדין. וזהו לא תכירו פנים במשפט רוצה לומר אל תחשבו שאתם מכירין פני הבעלי דינין בענין המשפט עם מי האמת:

האופן הד' בשופטים. פעמים אינו בחתוך הדין והמשפט כי כבר ישפטו הדבר כפי הדין. אבל בשמיעת הבעלי דינין יכבדו העשיר על העני ויכירו פני הנכבד על הנקלה. הנה לזה אמר כקטן כגדול תשמעון ר"ל לא די במשפט שלא תכירו פנים אבל גם בשמעכם הבעלי דינין בטענותם תהיה השמיע' אליכם בשווי כקטן כגדול תשמעון. וע"ד זה דרז"ל בשבועת העדות (דף ז') ועמדו שני האנשים אשר להם הריב שיהיו שניהם מעומד ולא יושיב הדיין הנכבד ויעמיד העני. כי גם כן בזה יסתתמו ויסתלקו טענותיו של העני:

האופן הה' מהחטא בשופטים. אם ייראו מאחד מהבעלי דינין כי אולי מפני זה יעותו הדין וע"ז הזהירם ואמר לא תגורו מפני איש רוצה לומר יהיה מה שיהיה עשיר או עני גדול ושר או קטן הערך הן כלם אדם ילוד אשה. ולכן אין ראוי שתגורו ממנו כיון שהוא איש ונתן הסבה בזה ואמר כי המשפט לאלהים הוא. רוצ' לומר אותו שהוא אדון המשפט שהוא האלהים האדירים הוא יצילך מכל איש אשר הנשמה באפו וכמו שהשליח שהוא עושה שליחות המלך אין עליו אשם אם יעשה מצותו. ככה כשופט כיון שהוא עושה צווי האל אין ראוי לגור מפני איש מה ואפשר שרצה באמרו כי המשפט לאלהים שיחשוב הדיין שהבעל דין אשר לו המשפט אינו האדם החלוש אבל הוא האל ית'. וא"כ אין ראוי לגור מפני איש מה בענין המשפט. כי המשפט הוא לאלהים ית' והוא הבעל דין בזה והוא ראוי שיגורו ממנו ית' יותר מאיש אחר להיותו יותר גדול ויכול וחזק:

ולפי שמלבד כל הפשעים האלה שזכרתי שפעמים שיטעו בהם בדעתם וברצונם. הנה פעמים ג"כ יטעו לסכלותם את הדין ולהעדר ידיעתם בדבר המשפט לכן הוסיף עוד ואמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. ר"ל הדבר הקשה אל תדינוהו ואל תטעו בו אבל תקריבוהו לפני. ואל תאמרו שאני עסוק לא אוכל לשמעו כי אנכי בכל עת שתבאו לפני אשמעהו. ולפי שלא יחשבו שמשה כוון בזה להתגדל להביא אליו השופטים בכל עת לשאול את דבר המשפט ממנו ולזה העלים את הדינין אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון ר"ל לא כסיתי דבר מאת השופטים. אבל צויתי ולמדתי אליהם כל הדברים. ארז"ל בספרי אלו הן י' דברים שבין דיני ממונו' לדיני נפשות שלמדם אז לשופטים וכבר פירשו אחרים הפסוק הזה על ישראל שמשה ע"ה צוה להם שלא יעשו דבר כי אם ע"פ השופטים ושלזה אמר ואצוה אתכם ולא אמר ואצוה את שופטיכם. ואמר את כל הדברים אשר תעשון ולא אמר אשר יעשון כחוזר על השופטים שזכר והנה מה שכתבתי ראשונ' הוא יותר נכון והאריך מרע"ה בספור ענין השופטים כדי להורות לישראל שכבר הי' מזרזם לכל הדברים הצריכים אל הנהגת העם. כמו אם היו אותו היו' עוברי' את הירדן ונכנסים לארץ והועיל עם זה למוד המשפט והדינים לעם הילודים במדבר בדרך לשילמדו לעשות כן בארץ גם כוון בזה לומר שהוא סדרם תחת ידי שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשי' ושרי עשרות וצוה אותם איך ינהיגום. ולעם איך לא יצאו מתחת יד הנהגתם ועוד מעט נתבלבלו ובאו בערבוביא לומר נשלחה אנשים לפנינו. כמ"ש מיד ותקרבון אלי כלכם. ר"ל שריהם כהניהם שופטיהם ושוטריהם כי פרקו עולם מעליהם כמו שיזכור:

והנה נשאר עתה לבאר איך לא ייחס משה מנוי השופטים והשרים לעצת יתרו ויחסו לעצמו ולטרחו ולעמלו ואיך אמר ואומר אליכם בעת ההיא. והוא הספק הה'. ומה שמצאנו בפרשת יתרו שאמר שם וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא לכבודו שעשה כמו שהוא אמר אבל לא בזמן שאמר ומהסבה שאמר. כי אם בזמן הראוי אליו אחר היות דת ונימוס בה ישפטו המשפטים כמו שכתוב כאן. כי כן תמצא שמה וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שאין ראוי שנחשוב שאז שלחו ואז הלך אבל התור' סיימה שם כל הספור מעצת יתרו והליכתו עם היות שלא נעשה אז הדבר ונעשה אחר כך ושלחו ימים רבים אחר זה. ופעמים רבות תמצא כזה בספורי התורה שישלים הספור במקום אחר עם היות שלא היה המעשה אז התבאר מזה שמשה לא היה חסר אותה העצה אבל יתרו אכלה פגה ושלא נעשתה בזמן שיתרו אמר. ומשה מעצמו עשאה והותר בזה הספק הה':