בראשית ט, כד

בנו הקטן. הפסול והבזוי, כמו (ירמיה מט טו) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם:

וְאִתְּעַר נֹחַ מֵחַמְרֵהּ וִידַע יָת דִּי עֲבַד לֵהּ בְּרֵהּ זְעֵירָא

וְאִתְעַר נחַ מִן חַמְרֵיהּ וִידַע בְּאִשְׁתָּעוֹת חֶלְמָא יַת דְעָבַד לֵיהּ חָם בְּרֵיהּ דְהוּא קָלִיל בִּזְכוּתָא דְגָרַם לֵיהּ דְלָא יוֹלִיד בַּר רְבִיעָיֵי

וייקץ נח. הכתוב לא גלה מה נעשה והעושה היה כנען. וכן היה כי חם ראה ולא כסהו כאשר עשו אחיו רק גלה הדבר ושמע כנען ולא נדע מה עשה:

וטעם בנו הקטן. לעד. כי כן הוא אומר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען גם וי"ו בנו שב אל חם הנזכר על כן קלל כנען והאומר שקלל נח את בן בנו בעבור שבירך אלהים את בניו זה דרך דרש:

בנו הקטן. בני בנים הרי הם כבנים וכנען היה הקטן שבבני חם ואולי הקטן שבבני בנים של נח אז ועם זה היה בדרכיו קטן בגוים בזוי מאד:

וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. חם היה הקטן שבבניו והיאך הוא אומר ארור כנען, היה לו לקלל את חם שהיה בעל המעשה, ומה שלא קללו מפני שני טעמים. האחד שלא היה אפשר לקלל את חם לפי שהקב"ה ברכו כבר, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו, והשני שאילו קלל את חם לא היה מזיק כי אם לגופו אבל לא היה מזיק לזרעו, וע"כ רצה לקלל כנען שהיה בנו בכורו של חם שאם יוליד אחר כן אלף בנים כל זרעו יהיה בכלל הקללה. ומ"ש הכתוב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען שנראה כי כנען היה הקטן שבכולן, זה היה אחר הקללה שנתן לכל אחיו מעלה עליו, לפיכך הזכירו באחרונה. והראיה שהיה כנען בכורו של חם, הוא אמרו וירא חם אבי כנען, וכבר אמר למעלה וחם הוא אבי כנען, אבל ודאי בעת המעשה הזה לא היה לו לחם זרע אחר כי אם כנען לבדו, והנה הוא בכורו.

אשר עשה לו בנו הקטן הטובה אשר עשה לו בנו הקטן ולכך ברכו יותר מהגדול.

ידע את אשר עשה לו בנו הקטן. יש מפ' חם שלא כסהו ואע"פ שהוא האמצעי קרא לו קטן לשון פסול וגרוע, ויש מפ' בנו הקטן של חם שדברנו ממנו למעלה וזהו כנען שהוא בנו הקטן של חם שגילהו דכתיב ובני חם מצרים ופוט וכנען והוא מקרא סתום כי אף משם ויפת דיבר למעלה אך הקללה מפרשת שקללו יותר מכולם. ולי נר' שיש לפרש בנו הקטן של נח שהוא שם שנתאמץ במצוה יותר מכולם שלא תתמה למה נתן לו ברכה לקטן יותר מן הגדול ואמר שהוא ידע הכבוד ואת הטובה שעשה לו:

וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. לא נכתב בפרשה מי הגיד לנח מה שעשה לו בנו וכי ראה נח זה בנבואה ונ״ל ע״ד שארז״ל (סנהדרין קח:) שלשה שמשו בתיבה עורב כלב וחם וכו' ולפי זה כשעמד נח משנתו היה מתבונן בעצמו מי עשה לו הדבר הזה ודאי אחד מבניו החשוד על העריות עשה לו זה שרבעו. ומתוך ההתבוננות נזכר במעשה שהיה וידע את אשר עשה לו בנו הקטן בתיבה כי טמאה ע״י תשמיש בזמן האסור אמר נח מי שעשה זה, עשה גם זה ולפיכך קללו. ומה שקלל לכנען בנו ולא קלל את חם עצמו רבו בזה הדעות כי יש אומר שכנען ראה והגיד לחם אביו. וי״א לפי שהקב״ה בירך את נח ובניו ע״כ אין נכון לקלל אחד מבניו אחר שכבר ברכם ה'. וי״א שכנען היה מגלה עריות ואביו למד מבנו כן לעשות כמעשה כנען.

ומה שקללו בעבדות, לפי שרועה זונות יאבד הון ובעל כרחו עבד יהיה על פת לחם וכארז״ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא כו' ומ״ש עבד עבדים יהיה לאחיו ואח״כ חזר שנית ואמר ויהי כנען עבד למו ולא הזכיר עבד עבדים נ״ל שעבד עבדים יהיה לאחיו היינו שכנען יהיה עבד עבדים של אחיו ממש בני חם כי בלאו הכי אח הקטן עבד לאחיו הגדולים ממנו וע״י הקללה נתוסף לו להיות להם עבד לעבדים. אבל לשם וליפת יהיה סתם עבד למו כי די בזה שהרי בלאו הכי לא היה צריך להיות עבד לדודו.

מיינו. לא רק משנתו הקיץ אלא גם מיינו והיה דעתו שפוי לגמרי. ע״כ חלה עליו רוה״ק כאשר היה מוכשר. ע״כ וידע וגו׳:

ויקץ. נח לא ישן אז ולא הקיץ משנתו רק היה מבולבל מיינו ולא הרגיש בתועבה זו כדרך השכור, ואחר שהקיץ משכרותו ידע את אשר עשה, פי' שהרגיש בדבר התועבה, כמו וידעו כי ערומים הם שפי' שהרגישו בדבר, ומ"ש בנו הקטן יל"פ בנו של חם למ"ש שכנען עשה זאת, ולכן קלל את כנען, ויל"פ על חם אם חם היה הצעיר מכולם כדעת הרמב"ן וקלל כנען בכורו של חם כנ"ל פסוק י"ח:

ז דאם לא כן למה קרא אותו קטן והלא גדול מיפת הוא, שהרי הקרא מונה אותו קודם יפת, ואין לומר משום חשיבותו כמו שכתב רש"י גבי ויולד נח את שם את חם ואת יפת (לעיל ה' ל"ב), דהא חם הוא הפחות שבכולם, ומהרש"ל פירש דקשה ליה והלא שם הוא הקטן דכתיב (שם) ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו', וכתיב (לעיל ז' ו') ונח בן ת"ר שנה והמבול היה וגו', וכתיב (לקמן י"א י') שם בן ק' שנה שנתיים אחר המבול, שמע מינה שנולד שם בשנת תק"ב שנה לאביו, שמע מינה שהוא הקטן עכ"ל: