בראשית ח, ד

בחדש השביעי. סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים:

בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התבה משקעת במים אחת עשרה אמה, שהרי כתיב (פסוק ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי (למרחשון) לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לארבעה ימים, נמצא שבששה עשר בסיון לא חסרו אלא ארבע אמות, ונחה התבה ליום המחרת, למדת שהיתה משקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים:

וְנָחַת תֵּבוֹתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּשִׁבְעַת עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא עַל טוּרֵי קַרְדּוּ

וּנְחַת תֵּיבוּתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְנִיסָן בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא עַל טַוְורֵי דְקַדְרוֹן שׁוּם טַוְורָא חַד קַרְדַנְיָא וְשׁוּם טַוְורָא חַד אַרְמִינְיָא וְתַּמָן מִתְבַּנְיָא קַרְתָּא דְאַרְמַנְיָא בְּאַרְעָא מַדִינְחָא

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש כתב רש"י (רש"י על בראשית ח׳:ד׳) מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י"א אמה כפי החשבון הכתוב בפירושיו והוא כן בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ג:ז׳) אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא הרשה אותנו לעשות כן כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור שלא כמנין החדש השני הנזכר בהתחלת הפרשה (ז יא) וכמנין האמור בסוף הפרשה (ח יד) איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר שיהיה העשירי לירידת הגשמים והראיה מן התיבה שהיתה משוקעת במים מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים אמה לד' ימים אינה ראיה כי מן הידוע בחסרון המים כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד' ימים יחסר בסופו ד' אמות ליום אחד והרי לפי החשבון הזה באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים ובאחד בתשרי חרבו המים והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמה ועוד כי שלח היונה בשבעה עשר יום לחדש אלול והמים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים והנה חרבו כולם בשנים עשר ימים ועל דרך הסברא אם היתה משוקעת במים י"א אמה והוא יותר משליש קומתה תטבע בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה אל אמה כי היא הפך הספינות ויש בה כבדות גדולה והנראה בדרך הפשט כי חמשים ומאת יום האמורים בתגברות המים (בראשית ז׳:כ״ד) יכללו ארבעים יום של ירידת הגשם כי בהם עיקר הרבוי והתגברות והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן ותנח התיבה אחר שלשים יום על הרי אררט בשבעה עשר יום לחדש אייר הוא החדש השביעי לירידת הגשם ואחרי ע"ג ימים באחד לחדש אב הוא החדש העשירי לירידה נראו ראשי ההרים והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב והנכון בעיני כי חמשים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחדש השני הוא חדש מרחשון עד שבעה עשר יום לחדש השביעי הוא חדש ניסן והוא יום מנוח התיבה כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה שחסרו מאד ותנח התיבה והראיה כי לא אמר הכתוב בכאן "ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה וגו'" כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים כי ביום החסרון נחה התיבה והסדר בענין הזה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ונפסק הגשם בסוף הארבעים ונשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ואינם נגררים במורד ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד מלאת ק"נ יום לירידת הגשם ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעיינות תהום כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם עד אשר נתמלא התהום כמו שהיה בתחלה ונסגרו פתחי מעיינותיו וארובות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המייבש והמים אשר בארץ לחכה והנה חסרו המים הרבה ביום ההוא ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות ואחר שבעים ושלש יום באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש פתח נח חלון התיבה ואחרי שלש שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים יום הסיר מכסה התיבה:

וטעם ויעבר אלהים רוח על הארץ שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום ומרחפת במים ויסכרו בו מעיינות תהום כי לא אמר הכתוב "ויעבר אלהים רוח על המים":

וישכו המים שהיו נובעין מן התהום וינוחו מלשון וחמת המלך שככה (אסתר ז י) שנחה או לשון הסתר הדבר והבלעו ללמד שנבלעו מי התהום במקומם וכך אמר זה בסדר עולם (ד) המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח והיורדים למטה נבלעו במקומם:

וטעם ויכלא הגשם מן השמים שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התיבה כי היו השמים ברוח הזה כברזל ולא הורידו טל ומטר כלל וייבש האויר וחרבו המים כי גשם המבול כבר כלה מיום הארבעים:

וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב יאמר שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום דבק עם "ותנח התיבה" לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התיבה כאשר פירשתי:

ותנח ב' במסורה ותנח התיבה. ותנח עליהם הרוח. לומר שרוח הקודש נחה על אותם אשר נשארו בתיבה וזה הוא ותנח עליהם הרוח:

אררט ג' במסורה הכא ושנים גבי סנחריב ויהי וגו' בית נסרוך אלהיו וגו' והמה נמלטו ארץ אררט. ואחז"ל לקח נסר אחד מן התיבה אמר דין אלהא דשיזביה לנח מטופנא. נסרוך לשון נסר:

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. יום מנוחת התיבה היה בשבעה עשר בניסן. ומה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, התגבורת הזה התחיל בשבעה עשר במרחשון, הוא שכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו כל מעינות תהום וגו'. משבעה עשר במרחשון עד שבעה עשר בניסן תמצא ק"נ יום.

וכתב הרמב"ן ז"ל היה הסדר בענין זה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארבות השמים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים ט"ו אמה מלמעלה ונפסק הגשם לסוף ארבעים ונשארו מעינות התהום וארבות השמים פתוחים והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד ק"נ יום לירידת הגשם, ואז העביר הש"י רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעינות תהום כי חזרו המים הטבעיים אל מקומם עד שנתמלא התהום כמו שהיה מתחלה ונסגרו פתחי מעינות וארבות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המיבש, והנה חסרו המים הרבה ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות, ואחר ע"ג ימים באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום שהמתין אחר שנראו לו ראשי ההרים וזה נופל בעשרה באב פתח חלון התיבה ואחר ג' שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים הסיר מכסה התיבה ע"כ:

בחדש השביעי הוא סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחילו בו הגשמים, כך פרש״י, וא״ת הרי שנת המבול מעוברת היתה כיצד קים לן מבריאת עולם עד המבול אלף ותרנ״ו שנה צא וחשוב שנות המחזורים ותמצא שנת אלף ותרנ״ו שלישית למחזור א״כ סיון שמיני לכסלו ואב עשתי עשר למרחשון, לפיכך י״מ שהמבול התחיל אחר אלף ותרנ״ו, ד״א מנין אלף ותרנ״ו התחיל למנות משנת תוהו ואז היתה שנת המבול פשוטה. ד״א שנת המבול לא עלתה במנין שאר השנים זו דברי ר׳ יהודה א״ל ר׳ נחמיה אע״פ שאינה עולה מן המנין עולה היא בתקופות ובחשבונות.

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום. פרש״י מכאן אתה למד כמה היתה התבה משוקעת במים וכו׳ וא״ת הרי קים לן שבראש חדש אב נראו ראשי ההרים ובראש חדש תשרי חזרו המים לסדרן ראשון כדכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ הרי שחסרו בס׳ יום הללו כל גובה ההרים ודבר גלוי הוא שיש הרים גבוהים יותר מט״ו אמה הרי שחסרו יותר מאמה לד׳ ימים, ואין לתרץ כיון שהתחילו לחסור חסרו הרבה אם כן לא תוכיח שיקוע התיבה במים אחת עשרה אמה, אלא י״ל שההרים ממעטים הרבה מחללו של עולם לפיכך חסרו כל גבהות של הרים בששים יום אבל למעלה מן ההרים חללו של עולם שוה ומשם ולמעלה חסרו אמה לכל ד׳ ימים כמו שפרש״י וראיה לדבר שלא מצינו לשון חסרון, כתיב: משנראו ראשי ההרים, למדך שאינו חשוב חסרון פשוט. ועוד פרש״י ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון כלומר אין זה שביעי אלא אייר ואם כן איך תפרש ותנח התיבה באייר בחדש השביעי לירידה בי״ז יום לחדש הרי עדיין לא כלתה תגבורת המים כמו שאמרנו שלא כלו המ׳ יום של גשמים וק״נ של תגבורת עד א׳ בסיון. והוא הסדר של כל ימות שנת המבול לשיטת רש״י נ״ע. בחדש השביעי הוא מרחשון דקיימא לן במסכת ר״ה ובסדר עולם חכמים אומרים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופה בשבעה עשר יום לחדש, נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת וגו', ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה מעלות השחר של י״ז במרחשון עד עלות השחר של כ״ח בכסלו ויהי המבול ארבעים יום וגו', ויסכרו מעינת תהום וגו', ויגברו המים, ותלך התבה על פני המים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום מעלות השחר של כ״ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון מיד ויזכור אלקים את נח ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום כלומר התחילו לחסור בסוף חמשים ומאת יום הללו שכלו באחד בסיון, ותנח התבה בחדש השביעי בסיון שביעי לפסיקת הגשמים בי״ז יום לחדש, והמים היו הלוך וחסור מבאחד בסיון עד אב החדש העשירי לירידת הגשמים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים כלומר החמש עשרה אמה שגברו המים על ההרים חסרו מבאחד בסיון עד אחד באב לארבעת ימים חסרו אמה ויהי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים וכלו בעשרה באלול באותו יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב וגו', ויחל שבעת ימים כמו שפרש״י, וישלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו וגו׳ ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מאתו. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שלקחתו בזיתים שבראשי ההרים. וי״א מהר המשחה הביאתו דלא טפת ארעא דישראל במבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, מיד ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים וגו', ובמרחשון בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. יש תוהים על פרש״י מי דחקו לפרש מקץ ארבעים יום דהיינו משנראו ראשי ההרים אם כן למה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה הרי יש ארבעים ושבעה ימים משנראו ראשי ההרים עד שנשתלחה היונה והיתה יכולה לנוח על גבי כמה הרים. ויש דוחים זה בקש ואומרים שלא נתגלו פני הבקעה, אין זה מנוח, ומשקול הדעת י״ל שדעתו של פרש״י היה לומר שכל הפרשה כולה על הסדר נאמרה ומה שלא יספה היונה שוב אליו עוד כשנשתלחה באחרונה היינו באחד בתשרי כשחרבו המים. יש מתחילין למנות החמשים ומאת יום מי״ז במרחשון וכוללים בהן המ׳ יום של ירידת גשמים ומונין בחדש השביעי לירידה כמו שאנו מונים עשירי לירידה וה״ק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, שיש מט״ז במרחשון עד עשרים בניסן ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שכלים בעשרים בניסן ובאותו יום התחילו לחסור ותנח התבה באייר בחדש השביעי לירידה בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וחסרו הט״ו אמה שעל ראשי ההרים בצ״ה ימים שיש מעשרים בניסן עד א׳ באב אמה לששה ימים וחצי. וי״מ סוף פרשה זו אחר שטת סדר עולם ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז מיד ויפתח נח את חלון התבה וגו׳ וישלח את הערב וגו', וייחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב הלכה וישבה לה על ההרים אותו היום ראש חדש אב היה כדכתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זהו אב דעשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסלו שבו פסקו הגשמים דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד להיכן הלכה הרי אתה רוצה לומר לא נראו ראשי ההרים עד אחד באלול ואל תתמה על מקרא זה של והמים היו הלוך וחסור וגו׳ לומר איך נקבע קודם שליחות היונה אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מבאחד בסיון עד שנחה התבה הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים ומבאחד באב עד אחד בתשרי חרבו המים וכן כתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים, ובחדש השני בשבעה עשר יום לחדש יבשה הארץ.

ותנח התיבה בחדש השביעי הוא חדש סיון שהוא ז' לכסלו שבו פסקו הגשמים שאין לפרש שביעי לירידת גשמים דהיינו מרחשון ויהיה חדש שביעי חדש אייר שהרי ע"כ חשוב ארבעים מירידת גשמים וק"ן מתגבורת לא תמצא שיהיו כלים עד א' בסיון וא"כ לא נחה התיבה מאייר עד י"ז בסיון ונחה באחד לאחר שפסק התגבורת בעשירי בא' לחדש זה אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לירד שאין לפרש עשירי להפסקה והוא אלול שהרי פיר"שי מקץ מ' יום שנראו ראשי ההרים וא"ך לפי המקראות יש ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ואם הייתי אומר שלא נראו עד אלול כשתחשוב אחרי כן תמצא כלים בא' במרחשון וכתיב בראשון בא' לחדש וליכא מאן דסבירא ליה שמרחשון קרוי ראשון אלא ודאי עשירי הוא אב בא' בו נראו ראשי ההרים וכשתחשוב ס' יום אח"ך תמצא כלים בא' בתשרי שהוא ראשון לר' אליעזר ומכאן דשביעי הוא סיון ועשירי הוא אב א"כ מפסיקת התגבורת דהיינו א' בסיון עד שנראו ראשי ההרים דהיינו א' באב יש ס' יום וטו' אמות למעלה מן ההרים היו המים מכלל דבס' יום חסרו המים ט"ו אמות והיינו אמה בד' ימים וא"ך בי"ו יום חסרו ד' אמות והתיבה נחה בא' יום משהתחילו לחסור נחה על ההרים וא"כ תמצא שהיתה משוקעת במים י"א אמות כל זה פירש"י וקשיא הא דפירש רש"י מקץ מ' יום ויפתח נח דהיינו מקץ מ' יום משנראו ראשי ההרים דא"כ היונה שלח ז' ימים אחר אותם מ' יום מדוע לא מצאה היונה מנוח והלא היתה יכולה לנוח על ההרים לפי פי' ר"ת:

ותנח התבה בחדש השביעי. שבי"ז לחודש השביעי שהוא בי"ז ניסן שבאותו יום שלמו הק"ן יום [שהתחילו בי"ז לחודש השני, שהם חמשה חדשים כ"א שלשים יום הם ק"ן יום] אז נחה התבה על הרי אררט שלא היו מן ההרים הגבוהים, אז ידע נח כי חסרו המים שעור רב, אחר שעמדה התיבה על הר קטן סמוך לבבל ששם הארץ שפלה: