בראשית ח, ג

מקצה חמשים ומאת יום. התחילו לחסור, והוא אחד בסיון כיצד בעשרים ושבעה בכסלו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסלו ועשרים ותשעה מטבת הרי שלשים ושנים, ושבט ואדר וניסן ואייר מאה ושמונה עשר הרי מאה וחמשים:

וְתָבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא אָזְלִין וְתָיְבִין וַחֲסָרוּ מַיָּא מִסּוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין

וּתְאִיבוּ מַיָא מֵעֲלוֹי אַרְעָא אָזְלִין וְתַיְיבִין וְחָסְרוּ מַיָא מִסוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין

וישבו המים. למטה מהארץ כמשפט' בסוף חמשים ומאת יום גם זה החשבון בדרך נבואה ידעו. והאומרים כי הנה מצאנו מאה וחמשים יום חמשה חדשים וזה לנו לאות שהם חדשי חמה והנה לא דברו נכונה על דבריהם כי שנים ימים יחסרו. גם האומר כי בחשבון העבור היה עושה וישים בחדש השני מרחשון ותהיה השנה שלימה ולמה כל זה ואפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה או תחלת השנה מתשרי לא נתנו המועדים על יד נח. גם יתכן על מנוח התיבה לדבר דברי' ארוכי' לכן לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה:

ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום. היינו באחד בסיון: ותנח התיבה בחדש השביעי.

בעשירי וגו'. זהו אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לירד שאין לפרש עשירי להפסקה והוא אלול שהרי פירש"י ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח וגו' מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים. וא"כ לפירושו ולפי המקראות יש ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ואם הייתי אומר שלא נראו עד אלול כשתחשוב ח' יום אחרי כן תמצאם כלים באחד במרחשון. וכן בראשון באחד לחדש נראו וגו' חרבו פני המים מכאן מאן דס"ל שהוא מרחשון קרוי ראשון אלא ודאי עשירי הוא אב ובאחד בו נראו ראשי ההרים וכשתחשוב ששים יום תמצאם כלים בא' בתשרי שהוא ראשון לר' אליעזר מכאן דשביעי הוא סיון ועשירי הוא אב א"כ מהפסקת התגבורת דהיינו א' בסיון עד שנראו ראשי ההרים דהיינו אחד באב יש ששים יום וט"ו למעלה מן ההרים היו המים מכלל דבששים יום חסרו המים ט"ו אמות דהיינו אמה בד' ימים. וא"כ בט"ז ימים חסרו ארבע אמות בט"ז ימים משהתחילו לחסר נחה על ההרים וא"כ תמצא שהיתה משוקעת במים אחד עשר אמות כל זה פירש"י. וק' הא דפרי' מקץ ארבעים יום ויפתח נח דהיינו משנראו ראשי ההרים דא"כ היונה אשר שלח ז' יום לאחר אותם ארבעים יום מדוע לא מצאה מנוח והלא היתה יכולה להיות נחה על ההרים לכך פירש"י ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור ולפי עניות דעתי צ"ל שהיו אילנות על ההרים שנראו כבר וכן היה מעשה ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום והוא אחד בסיון ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר בסיון וארבעים יום אחר שהתחילו המים לחסר ויפתח נח חלון התיבה הוא בי' בתמוז וישלח את העורב מיד ולא עשה שליחותו והוא המתין ז' ימים וישלח את היונה והיה שבעה עשר בתמוז ולא מצאה היונה מנוח. ואומר אני שגם רמז לתחלת החרבן שהיה בשבעה עשר בתמוז שהובקעה העיר ולא מצאו ישראל מנוח בו שנקראו יונה והמתין עוד שבעה ימים ומצאה זית כדכתיב והנה עלה זית טרף בפיה ואותו היום צ"ל שנראו ראשי האילנות והמתין עוד שבעה ימים וישלח עוד והוא חדש אב שהוא י' לירידה באחד לחדש ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה מנוח על ראשי ההרים שנראו באותו היום והא לך ששים יום מפסיקת תגבורת עד שנראו ראשי ההרים כמו לפי' רש"י מאחד באב שנראו עד אחד בתשרי שיש ששים יום ביניהם חרבו המים כדכתי' בראשון באחד לחדש חרבו המים וכו' חשוב ותמצא משנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים ששים יום כמו לפירש"י וכן מצאתי בסדר עולם כמו שפירשתי. אמנם אין זה לשונו. אבל קשה לי דמאחר שצ"ל שהיו אילנות על ההרים ונתראו קודם שנראו ההרים כדפי' רש"י מדוע לא כתב יום ראיית האילנות כמו שכתב יום ראיית ההרים וכי תימא שלא נשאר שום אילן כי אם זית כדכתיב וימח וגו' כי כן משתמע לפרש דגבי ויטע כרם שכשנכנס נח בתיבה הכניס עמו חבילי זמורות מכלל דלא נשארו אילנות ומשום ראית אילן אחד לא כתב יום ראיתו. מ"מ ק"ל מפני מה נשאר זית משאר אילנות. וא"ת שנשאר בזכות שעתידין לעשות מפירותיו שמן למאור גם כרם עתידין לעשות מפירותיו נסכים. ומיהו י"ל שכרם היה לו תקנה בהכנסת זמורות לתבה אבל לזית לא היה יכול נח לעשות תקנה זו כי תתיבש בשנת המבול יותר מכרם ולכך נשאר זית ולא כרם:

ושוב ג' הכא ואידך ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים. והחיות רצוא ושוב. זה הוא שאמרו שמזיעת החיות יוצא נהר דינור כמו ושוב דהכא איירי בנהר אף התם נמי:

ויחסרו המים פירש רש״י מקצה חמשים ומאת יום התחילו המים לחסור והוא בא׳ בסיון כיצד בכ״ח בכסלו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסלו וכו׳ אלמא סבירא ליה האידנא לפרש״י דיום כ״ח בכסלו אינו ממנין המ׳ יום של ירידת גשמים אלא הרי הוא ממנין החמשים ומאת יום של תגבורת המים, ולמעלה גבי ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום סבירא ליה לפרש״י דיום כ״ח דכסליו הרי הוא ממנין הארבעים יום של ירידת גשמים שפירש רש״י - אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתיב בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו וגו׳ נמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסליו, לפיכך נכון לשקול דעתו של פרש״י הכי - אין יום ראשון מן המנין - אין ענין יום ראשון של ארבעים יום של ירידת גשמים שהוא י״ז במרחשון מן ענין מנינן של אחרים, שהרי האחרים לילותיהן עמהן וזה אין לילו עמו ומכל מקום הרי הוא ממנין הארבעים יום של ירידת גשמים, ובסדר הזה תמצאם ליישב פרש״י, יום י״ז במרחשון היה ראשון לארבעים יום של ירידת גשמים ואין לילו עמו וי״ב שנשארו ממרחשון וכ״ז מכסלו שלילותיהן היו עמהם וליל כ״ח בכסלו להשלים יום י״ז במרחשון שלא היה לילו עמו הרי לך ארבעים יום שלמים מעלות השחר של י״ז במרחשון עד עלות השחר של כ״ח בכסלו וכן כתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, אבל החמשים ומאת יום של תגבורת גשמים אין צורך למנותם שלמים הלילות עם הימים שהרי כתיב מקצה חמשים ומאת יום כלומר מעלות השחר של כ״ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון. ואם תרצה למנות החמשים ומאת יום שלמים הלילות עם הימים תמנה אותם מעלות השחר של כ״ח בכסלו עד עלות השחר של אחד בסיון ויהיו חמשים ומאת יום וחמשים ומאת לילות שלמים. ואם לחשך אדם על פרש״י מי הזקיקו למנות ליל כ״ח בכסלו מן הארבעים יום של ירידת גשמים והיום מן החמשים ומאת יום דמאי איכפת ליה אם היום נמנה עם לילו מן הארבעים יום אכתי יהא סיון שביעי להפסקה אלא היינו טעמא אם תמנהו מן הארבעים יום לא תמצא ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש אלא בי״ח לחדש, כיצד שני ימים מכסלו וקמ״ז מטבת שבט אדר ניסן אייר ואחד מסיון הרי ק״נ יום כלים לסוף יום אחד בסיון, למחר התחילו המים לחסור ד׳ אמות לי״ו יום וכשכלו הי״ו יום משהתחילו המים לחסור א״כ נחה התיבה בי״ח לחדש וכתיב ותנח התיבה בשבעה עשר לחדש, לא תמצא בראשון באחד לחדש חרבו המים כיצד בשני בסיון התחילו המים לחסור ומשם תמנה ששים יום לחסרון החמש עשרה אמה של המים לכשנראו ראשי ההרים ומשם ששים יום עוד עד שלוח אחרונה של היונה ותמצא שהם כלים בשלשה בתשרי וכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים.

ויחסרו המים מקץ ק"נ יום. שאז ניכר חסרונם כמו שפירשתי וכן דרך ההווה והגשמים פסקו בכ"ח בסיון שמי"ז באייר עד כ"ח בסיון מ' יום כי יום י"ז באייר אינו מן המניין ומכ"ח בסיון עד אחד בטבת שנראו ראשי ההרים קפ"ב ימים ומעטו בקפ"ב ימים חמש עשרה אמה והם אמה אחת לי"ב ימים כי ט"ו פעמים י"ב הם ק"פ ימים וב' ימים היתרים אין לדקדק כי אינם עולים לא לאמה ולא לחצי אמה ולא לשליש ולא לרביע וחשוב משנחה התיבה בי"ז בתשרי עד אחד בטבת שנראו ראשי ההרים הם ע"ב ימים והם ו' פעמים י"ב נמצאת התיבה שקועה במים לפי הפשט ו' אמות לא יותר, ומזה נודע כי חמש עשרה אמה היו על ההרים כי ניכר מקום שקיעת התיבה כי יכול אדם להבין בדבר ששרה במים ימים רבים אע"פ שיבש עד היכן הגיעו המים וכיון שראו כי חסרו ו' אמות בע"ב ימים נודע להם כי בי"ב ימים היו מחסרים אמה ומנו משנרא' ראשי ההרים למפרע עד שכלו הגשמים ומצאו קפ"ב ימים ונתנו לכל י"ב ימים אמה ומצאו כי ט"ו אמה היו המים על ההרים:

וישובו המים וגו׳. פרוש: נמשכים ושבים המים שהיו בנמצא לים אוקיינוס, ואמרו ויחסרו המים פרוש: שהיו נחסרים מעצמן כדרך מים בולעים מים (בראשית רבה י״ג), ואמרו מקצה חמשים וגו׳ פרוש: ענין זה ששבו המים וחסרו היה בסוף ק״נ יום לירידת המבול.

ויחסרו המים. חשבון שהביא רש״י בשם רבותינו ז״ל שחסר אמה לד׳ ימים אינו בטבע וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל שאינו דומה חסרון המים בשעה שהם מרובים כמו שחסרין בשעה שהן מועטין ולא הי׳ אלא בדרך נס. אלא שהוכיחו זה מהמקראות שלמאי כתיב החשבון אחר שאין מזה שום הוכחה וידיעה איך חסרו. אלא ע״כ נחסר לפי חשבון. וכבר ביארנו שמזה מוכח שהרי אררט היו אז הרים הגבוהים שבעולם ומה שנמצא כהיום גבוהים מהם זה נעשו בשעת מבול:

וישובו המים. ומאז התחילו המים לשוב מעל הארץ ולרדת אל הימים ואל עמקי תהומות, והיה הלוך ושוב ר"ל ששיבת המים מן הארץ היה מתמיד מאין הפוגות (שזה הוראת פעל הלוך במקור לפני פעל אחר שמורה על ההתמדה, כמו הלוך וחסור הלוך וגדול הלוך ורב), ובכ"ז לא נכר חסרון המים, ונח לא ידע אם יחסרון או יתרבון. שע"ז אמר ויגברו המים על הארץ ק"ן יום כנ"ל. רק מקצה חמשים ומאת יום. אז ידע נח כי חסרו המים. וז"ש ויחסרו המים וכו' היינו שנכר חסרון המים וזה היה ע"י כי,

כ דלא תימא שאז כבר היו חסרים וזה אי אפשר דנימא שבסוף ק"ן יום כלו לחסור, שהרי המים היו הלוך וחסור עד כ"ז לחודש השני שבו יבשה הארץ, אלא התחילו לחסור:

ל וא"ת והא לעיל (ז' י"ב) פירש"י בכ"ח בכסליו פסקו הגשמים, י"ל דמה שכתב לעיל בכ"ח בכסליו, לפי שאין יום ראשון מן המנין, היינו לא נחשב כיום שלם לפי שאין לילו עמו, דכתיב (שם י"א) ביום הזה נבקעו וגו' ביום ולא בלילה, אבל מכל מקום יום א' הוא נחשב, א"כ נשאר ממרחשון י"ב יום ויום חסר לילה ומכסליו כ"ז ימים ולילה, כי לא פסק הגשם עד לבוקרו של כ"ח יום, ותצטרף אותו לילה ליום ראשון הרי מ' יום, לכך קרוי כ"ח לפי שהיו עדיין גשמים יורדין בליל כ"ח, וקרוי כ"ז לפי שפסקו ביום כ"ח, הרי ג' מכסליו, רצה לומר עם לילה שלאחריו, וכן כ"ט בטבת עם לילה שלאחריו והוא כ"ז לכסליו שבו פסקו גשמים, דאי אפשר לומר לירידה, שהרי לא כלו מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת עד א' בסיון, ואין סברא שהק"ן יום היו מ' של ירידה וק"י של תגבורת, אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת, ואי אפשר שיהיו של גשם, אם כן יחוייב שיהיו כולן של תגבורת, אם כן מ' יום לחוד וק"ן יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון: