בראשית ו, ה

וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבַת לִבֵּהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא

וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא דִמְחַשְׁבַת לִבֵּיהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא

כי רבה רעת האדם. לשעבר:

וכל יצר מחשבות לבו. לעתיד שלא היו שומעים למוכיח ואין לקוות שישובו:

תרגמתי "וינחם": תואעד, התרה בהם, כי מלה זו כוללת שבעה ענינים: חרטה, כמשמעה המפורסם ביותר – והעם ניחם לבנימין, איום והתראה – הנה עשיו מתנחם וגו', נחמה – וינחם יצחק אחר אמו, כפרה – וינחם ברב חסדיו, חמום – הנחמים באלים, הסתכלות – ונחמתי על הטובה, ונחמתי על הרע, וזה מלשון ארץ ישראל – אנא חאמי, במקום אנא חזה. והנו"ן באה לתפארת (שהיא רגילה) אצל העבריים המדקדקים בלשונם, כמו שהם מדגישים בלשון התרגום ומקשרים במאמר וקרנונתא מול מחזה אל מחזה. ועל פי הפירוש הזה יש להסב "ויתעצב אל לבו" על האדם, כי מתחילה ועד סוף הכתוב אמור בלשון יחיד. והוסיף: "כי עשה את האדם" ו"כי נחמתי כי עשתיו", כמו שקבענו (בתרגום). כמו שעשה אותו לא מדבר, כך יש בכוחו לאבדו, כי איבודם אינו יותר קשה מבריאתם, אדרבא, הוא קל יותר. והלוא תראה איך הוא מביא ראיה מעין זה בסיפור על בבל: נשבע ייי צבאות בנפשו כי אם מלאתיך אדם כילק וגו', עשה ארץ בכחו וגו', ונאמר: תתן המון מים בשמים. ויתכן שמילת וינחם משמשת כאן בהוראת חרטה, כמשמעה הידוע, ומילת ויתעצב מוסבת על מעשה הבורא. ואין זה מטיל פגם בכחו, על פי האופן שאבאר. והלא אנו אומרים שאלוהים ירא מפני רע (שיקרה) לאוהביו כדרך מה שאמר: לולא כעס אויב אגור. אין זה שהפחד שולט עליו, אלא הוא מזהיר אותם. כמו כן אנו אומרים שהוא (אלוהים) מתאווה לדבר, בשביל בריותיו, כגון מה שכתוב: מי יתן והיה לבבם זה להם. ואין תשוקה חלה בו אלא התשוקה להם היא. וכן הוא שמח במעשה הצדיקים – אף על פי (שלמעשה) אין אצלו שמחה, וכתוב: ישמח ייי במעשיו. והכוונה הנכונה היא – הוא משבח אותם במעשיהם. וכן ייתכן לאמור בקשר לויתעצב אל לבו, שאין העצב והדאגה חלים בו אלא בכופרים שחטאו ועברו על מצוותיו. וכן (יש לפרש) וינחם ייי – הטיל בהם את החרטה, בהכרח, באופן שטוב היה להם לולא היו בארץ, ולולא ברא אותם ייי. וזהו פירוש סוף הפסוק, "כי עשה את האדם בארץ". הלוא תראה כשכאב בא על אדם הוא מבקש את נפשו למות כגון המחכים למוות וגו' ואמרו להרים כסונו וגומר. יותר מזה, הוא מבקש שלא היה נברא כלל, ככתוב: כאשר לא הייתי אהיה, וכדומה לזה.

כי רבה רעת האדם אין להרהר ולומר הואיל והכל גלוי לפניו איך בראו לחטוא, הרי אין יראת שמים בידי שמים כדכתיב ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך וגו׳ וכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וגו׳ וכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע.

הנפילים. בני אדם מופלאים גדולים וגם נרא' לעומד אצלם שמא יפלו עליו מרוב גבהם:

היו בארץ בימים ההם. קודם שהתחילו לעשות רעה הזאת לקחת בנות האדם בחזקה:

וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלקים אל בנות האדם. היו הנפילים הללו כי בימיהם נעשית הרעה הזאת ואותן הנפילים המה הגבורים וגו':

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'. הכוונה שמחשבות בני אדם כולם היו רעות לא היה מחשבה טובה בהם אבל המעשים לא היו כולם רעים אלא רובם וזה הוא רבה רעות האדם וזה לא היה בעבור שהיו מתחרטין ממחשבתם הרעה אלא לפי שהרשעים אינו יוצא לפועל כל מחשבתן לפי שיש רשעים כמותם ומתקוממים כנגדם או לסבות אחרות וזה טעם רק:

וירא ה׳ כי רבה רעת האדם וגו׳ וינחם ה׳ כי עשה וגו׳. צריך לדעת אמרו רעת האדם בארץ, למה יחס הרעה בארץ, שנראה שרעתם היתה בגוף הארץ, ואחר האמת רשעת הרשעים ההם היתה בזנות ומפרש בכתוב ובחמס וגזל, ואף שיצדק לומר ״בארץ״ על בחינת גזל הארץ, עם כל זה יהיה זה פרט מהפרט. עוד למה דקדק לומר וינחם [ה׳ כי עשה את האדם] בארץ למה אמר תבת ״בארץ״, שנראה שאם עשאו במקום אחר לא ינחם לעולם, ואין משמעות לזה. עוד איך יצדק לומר ״וינחם ה׳״ כי לא איש אל וגו׳. עוד אמרו ויתעצב עצבון זה למה, שאחר שהוא נוקם נקמתו מהם ומוחה כל מורד. ולזה אפשר לומר על הפסד הבריאה.

אכן כונת הכתובים הוא, להיות כי האדם הוא מרכב מד׳ יסודות: אש, רוח, מים, עפר, והם בהדרגות. הדרגה הפחותה שבד׳ הוא העפר, כי הוא עכור וגס מכלם. למעלה ממנו יסוד המים, למעלה ממנו יסוד האש, למעלה מהאש יסוד הרוח, שהוא הרוחני שבכלן. ותמצא כי כל הנבראים שבעולם, הגם שכלן מד׳ יסודות בראם, עם כל זה כל בריה עקר בנינה מיסוד אחד והוא יסוד היסוד והג׳ סניפים לו. יש בריה שעקר יסודה הוא המים, כדגים הגדלים במים, ויש שעקר יסודם מן הרוח כעופות, והגם שמן הרקק נבראו עם כל זה ה׳ הגביר בהם יסוד הרוח, ולזה לא ינוחו הצפרים, עפות הן כבחינת הרוח. ויש בריה שעקרה מן האש כסלמנדרא. והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות הוא יסוד העפר, דכתיב (בראשית ב:ז): ״וייצר ה׳ וגו׳ את האדם עפר מן האדמה״, שהוא יסוד הגס והעב שבד׳ יסודות. ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה, ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש. ועשה ה׳ כן לסבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסלם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה, והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר וצריך להיות בארץ. ואם היה נבנה יסודו מן הג׳ האחרים הרוחניות בערך העפר, לא היתה הכונה שלמה בבריאתו, והמשכיל יבין כי הוא סוד הברור, והבן.

ולזה כאשר ראה ה׳ כי רבה רעת האדם, הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ, וגם מקום הנחתו וחיותו בארץ. והוא אמרו וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ, כי הוא יסוד הגס ונגדי לרוחני בתכלית. ולזה נחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הדקים, שבזה לא היה רק רע כל היום. ולהיות שמעשהו משאר יסודות לא תצא כונת היצירה שחשב ה׳ בלבו לפועל, והוא אמרו ויתעצב אל לבו ולא אמר בלבו, פרוש: אל רצונו ומחשבתו אשר חשב בבריאת האדם. ומצד זה לא הפך ה׳ הבריאה, שאם לא כן היה ה׳ סותר ובונה בנין חדש בהרכבה מג׳ יסודות. ולזה, הגם שהביא מבול ואבד הכל, הניח הבריאה כמות שהיתה לטעם כמוס בלבו יתברך. והגם שבאדון יתברך לא יצדק לומר ״וינחם״ כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, אמר כן להיות כי האדון יתברך מדותיו מדות הרחמים, גם בו יתברך צד הדין. ובזמן שהנבראים הולכים בדרך ישר, ה׳ הוא האלהים מסכמת מדת הדין למדת רחמים, וכשהרשעים מכעיסים, מדת הרחמים תרחיק הרחמים ותחפוץ בשלילת ההויה מעשות דין בהם. והוא אמרו וינחם ה׳, פרוש: בחינת הרחמים תחפוץ שלא תהיה הבריאה כדי שלא להפך המדה, ולא מפני זה תושלל הבריאה.

עוד נראה לומר לפי מה שכתב הרמב״ם פרק ה׳ מהלכות תשובה וזה לשונו: כי יתעלה שמו הוא ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכו׳, ואין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא הברואים ומעשיהם, אבל נדע ודאי שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו וכו׳, עד כאן. והראב״ד, ה׳ יכפר בעדו, נהג מעוט כבוד בהרמב״ם על דברו בזה, והעלה כי טוב לומר שראותו יתברך כראות אצטגנינין וכו׳, יעין שם דבריו. ודברי הרמב״ם עקר, כי אין אפן ידיעת ה׳ משגת אצלנו, ומי ידמה לה׳ לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך, כי ה׳ יכול לשלל הידיעה המשגת בידיעתו לבל ידענה, כשירצה האדון, מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה, והוא שרמז רמב״ם באמרו: ״ואין דעתו של אדם יכולה להשיג״ וכו׳, כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה משללת מעצמה, והוא שאמר הכתוב (במדבר כג:כא): ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל״. הנך רואה כשירצה ה׳ שלא לדעת, ישלל הידיעה הגם שהידיעה ישנה מעצמה, כי אינו בבחינת האדם שהידיעה הוא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה׳ הוא ודעתו אחד ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר דכשלא יתן לב לא ידע, לא כן, ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו דכתיב ״לא הביט״ וגו׳.

ומעתה נוכל לומר כי ה׳ בעת ברוא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב׳ סבות: א׳, לטעם הפשטי כי טוב ה׳ ולא יביט אל התיעוב, וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צרך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך. אלא שיש עוד טעם ב׳ והוא שנתחכם לעשות ה׳ כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת, כיון שה׳ ידע כי פלוני זה יעבר על מה שעבר, הדבר מעצמו יתחיב להיות הגם שה׳ לא גזר להיות כן, ומעתה אין ענש לרשעים כי לא מרשעים יצא רשע, ובמה יפחד רשע ויחדל מעושק. לזה מנע ה׳ ידיעה זו של מעשה הרשעים. אבל מעשה הצדיקים לא שללו מהידיעה ובו שמח, ולסבה זו היתה הבריאה, והוא שאמר הכתוב (בראשית א:לא): ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״. ואם תאמר אם לא הביט און של רשעים היאך קבע ענש לעושי רשעה, וכי צריך לקבע ענש לפלוני המרשיע אין צריך לקבע ענש אלא לעושה עון ופשע. ובערך הצדיקים, אין מקום לטענת ידיעתו מכרחת, כי טענה זו היא התשלום, והנה ה׳ חפץ לשלם ואין טוען נגד עצמו. מה שאין כן בענש הרשעים שיבואו בטענה לבל יקבלו ענש, לזה שמר ה׳ את הדבר. ואין לטעון ולומר, אלו הביט ה׳ בהם שיהיו צדיקים היו עושי צדק, שטענה זו אינה טענה לפטרם מפרט הבחירה שנתן בידם ובחרו ברע ומאסו בטוב ברצונם. ואחרי הודיע אלהים אותנו את זה, אין תמיהה באמרו ״וינחם ה׳״ וגו׳, ״כי נחמתי״, כי הוא עצמו שלל ידיעה זו ממנו.

וירא ה' כי רבה רעת האדם. לפי שחטאו בזנות ואותה תאוה רבה והולכת תמיד ולא ישבע לעולם כארז״ל (סוכה נב:) אבר קטן באדם משביעו רעב וכן חטאו בגזל ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף אלא תאותו רבה והולכת תמיד וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר״ל כל היום לא ישבע מתאותו אין שעה ביום שיהיה שבע בה אלא כל שעה הוא מוסיף על תאותו.

וירא ה׳. במשך מאה ועשרים שנה ראה כי רעת האדם רבה והולכת יותר ויותר מאשר לפנים:

רק רע כל היום. ידוע דרע הוא בין אדם לחבירו. העיד הכתוב איך שהאדם אבד כ״כ דעת אנושי עד שכל מחשבותיהם הי׳ איך להרע לאחרים. וממילא היו גרועים גם מחיות באשר אין בהם דעת כ״כ להזיק כמו אדם. וגם בחיה אין המדה באה ע״י קלקול אלא בטבעה הוא לטרוף כדי צרכו משא״כ אדם שהגיע לידי כך. הוא מצד השחתת הטבע ונעשה בהרגל כמו טבע השני להזיק כל האפשר. וע״ע מש״כ בס׳ ויקרא כ״ה ע״ז ולהלן פ׳ נח שביארנו דהשחתת הדעת בתאוה מביא אח״כ גם להיות רק רע בין אדם לחבירו:

וירא ה'. אמנם ה' ראה שגם מה שהמעיט מספר שנותיהם לא הועיל. כי רעת האדם רבה והולכת. וכל יצר. כי החוטא מצד התאוה יש תקוה שיחדל מלחטוא כשלא יתאוה או לעת זקנתו ורשעים כאלה מלאים חרטה, לא כן החוטא בעצת השכל שזה יוסיף תמיד ברשע, וז"ש שראה כי גם ציורי מחשבותיו רק רע ולא יעלה בנפשו ציור טוב מוסרי רק ציורי התאוות והמדות הרעות, וזה מתמיד כל היום:

וירא ה' כי רבה וגו'. עד סוף הסדר זכר הכתוב שהאנשים החטאים האל' בנפשותם לא נתנו אל לבם התראת השם ולא שבו מדרכם הרעה. וכבר הוסיפו על חטאתם פשע כל הימים ושראה יתברך שהית' רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבותיו לא היה פונה כי אם לרע כל היום. וכבר זכר המדיני בספר המדות שהחוטא במעשה לבד יש לו תקנה ותקוה לרפואתו מאחר שיש לו התחל' בריאה שהוא השכל. אבל הרשע שלא לבד הוא מקולקל במעש' אבל גם התאוה והשכל שהם התחלות המעשים הם נפסדים בו אין לו עוד תקוה כי במה יושע איפה ולזה אמר הכתוב שראה השם שהית' רבה רעת האדם בארץ המעש' וגם בתאוה ובשכל היה כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום כי הכח המתעורר באדם המרשיע כל אשר יוסיף בפשע יתחזק יותר ברעתו כי בהתמדת הפעולות יתחזק הקנין והוא אמרו רק רע כל היום שכל היום היה מוסיף ברוע ולכן נחם ה' כי עשה את האדם בארץ אמנם למה אמר כי עשה את האדם בארץ ולא אמר כי עשה את האדם בסתם. וגם כן למה נזכר השם הנכבד בן ד' אותיות תמיד בזאת הפרש' בהיותו מורה על הרחמים. הסבה בזה היא שהודיע הכתוב שהית' רבת רעת האדם בארץ רוצה לומר בסבת הארץ כי מפאת חמרו ותאותו שהוא סבת המרי והרע נמשך כל פשעו. ולכן במדת הרחמים כדי לרחם על הצלם השכלי שהיא הנשמ' הטהור' אשר שם באדם ראה שלא היה נכון שתתקשר ותתחבר עוד עם החומר העכור ואם כן לא עשה זה יתברך משנאתו את הגוף וחמרו כי אם מאהבתו וחמלתו על הנפש השכלית ולכן נזכר בזאת הפרש' שם הרחמים עם היות שנראה מספורה רע ועונש. ואמנם בספור שזכר את המבול ודינם זכר שם אלהים המור' על מדת הדין. ומסכים לזה אמרו רז"ל שפורענות הרשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין ר"ל שהרשע שיעשו יהיה כ"כ עד שימית השם נח משנאתו אותם לבד שזה יהי' במדת הדין אבל מצד רחמיו על נפשותיהם שיפרדו מהגופים המרשיעים ההם או להציל מידם הצדיקים ולזה נאמר כאן וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ רוצה לומר שנחם ממה שהדביק הנשמ' השכלית כבוד' בת מלך פנימ' בארץ חמרית ההיא כי ראוי היה להתחברה כפי שלמותה לחומר יותר נכבד מזה. ולזה המשילו רז"ל למי שצר צורה יפה בברזל אלו עשאה בכסף היתה יותר טובה ממנה הנה א"כ לא נחם השם ממה שברא את האדם בהחלט אלא ממה שבראו בארץ והנה התיר הכתוב לשון נחמה בש"י כדי לברוח מהיות בו חדוש ידיעה ושכלות דבר קודם היותו כי הנה האדם כשיעש' מעשה ולא יצא לו כמו שחשב יתנצל עם סכלותו כמו שאמרו השבטים הידוע נדע כי יאמר הביאו את אחיכם. ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך. אבל האל יתברך שהכל גלוי וידוע לפניו קודם היותו היה יודע ענין אדם שכן יהיה ולכן לא התנצל בחדוש ידיעה ולא בסכלות מה שנתחדש אלא שנחם. וענין ההנחמות הזה הוא כשיובן כפי אמתתו בערכנו לא בערכו ית' והיה זה כמו שיקרה לאדם נוטע עץ עושה פרי שיעמול בו ויגדלהו ואחר כך יקצץ ענפיו לקחת ממנו שנים שלשה בדים קטנים להכריע בגזעו או בגזע זולתו שאין ספק שכאשר יעשה זה לא נשתנתה מחשבתו וידיעתו ממה שהיתה בתחלה אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ ועתה קוצצו ומאבדו. והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו ואינו כן כי לכך נתכוון בתחלה וכן היה יודע שיהי' כן היה הענין בזה שהשם יתברך לא נחם משברא את האדם והמציאו ולזה לא אמר וינחם ה' כי ברא את האדם אלא כי עשה ולא אמר נחמתי כי בראתים אלא כי עשיתים לפי שמתחלת הבריא' היה ידוע לפניו שלא היה כח בנבראים אשר מעפר יסודם שיגיעו אל שלמות' אם לא כשיתגלגלו עליהם כל אותם הגלגלים שנזכרו בספורים האלו כדי שיצאו מהם שנים שלשה גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ הנה א"כ ענין ההתנחמות שנ' בו יתברך אינו שנחם השם לברא את האדם אלא על מה שעשה אותם כלומר שתקנם ברבוי גדול כי במעשה והגדול שעשה בהם נר' ענין ההתנחמות אבל בערכנו הרואים מעשיו שהוא הורס וקוצץ מה שבנה אמנם אצלו יתברך אין שם לא נחמה ולא שנוי רצון ולא חדוש ידיעה כי גלוי וידוע היה לפניו שכן יהיה הכל ועל מנת כך עשה והתקין כל מה שעשה ואמנם אמרו ויתעצב אל לבו כבר ראיתי דברי הרב המור' פכ"ט ח"ב שעצב יאמר על הכעס גם כן על המרי. ושכפי הענין הראשון יאמר הכתוב הזה שהש"י כעס עליהם לרוע מעשיהם ושאמרו אל לבו להגיד שלא אמר זה לזולתו. וכפי ענין אמרו פירש ויתעצב אל לבו שמרה האדם רצון השם כי הלב יאמר על הרצון ואינו נכון בפשט הכתוב והנראה לי בזה הוא שאין הכוונה שנתעצב השם אל לבו כי כל עצבון שיסמך לתיבת אל הוא מורה על הדבר אשר עליו יתעצב. וג"כ לא נאמר על המרי שמרו ועצבו האנשים רצון השם שא"כ היה ראוי שיאמר הכתוב ויעצב את לבו כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו יעציבוהו בישימון לא ויתעצב שהוא מההתפעל. אבל פי' הכתוב שהקב"ה נתקצף וכעס על לבו של אדם רוצה לומר על היותו רע כל היום כמ"ש למעלה ויהיה ויתעצב חוזר אל השם והוא מלשון כעס ואל לבו חוזר אל האדם כי בעבור שאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום נתעצב ונתכעס הקב"ה אל לבו של אדם כלומר בעבור שהיה לבו של אדם רע כל היום. אמנם לפי דרך חז"ל בעבור שהיו המלאכים מקנטרין בבריאת אדם והקב"ה מדעתו ורצונו הפשוט בראו דברה תורה כלשון בני אדם שנתעצב אל לבו רוצה לומר שנתרעם על עצמו למה זה עשה את האדם ויהיה ענין העצבון אצלם הפסק השפע וההשגחה שהיה משפיע ומשגיח בבני אדם והפכו ישמח ה' במעשיו שהוא המשך השפע אליהם ולזה אמר ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי כלומר עד עתה הייתי משפיע בהם ברכה ברבוי עד בלי די ועתה יהיה העצבון שאמחה אותם. והיה זה לפי שהרשע כשיתפשט בכל העולם ויהיה כללי אי אפשר שיתוקן כמו שיתוקן האיש האחד כשיחטא וכבר יכחיש דעת הרב המורה שנכתב שלא אמר זה לזולתו פסוק ויאמר ה' אמחה וגו' כי כיון שנתן להם זמן ק"כ שנה לשוב בתשובה ראוי היה שיגלה את אזנם להישירם כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ולכן יהיה ויאמר ה' אמחה שאמרו למתושלח ולנח ולשאר חסידי הדור כדי שיוכיחום ויתרו בהם ויודיעום את אשר יקרה אותם באחרית ימיהם. והנה אמר אמחה את האדם אשר בראתי לפי שהאדם היה החוטא והראוי לעונש לא הב"ח שאין להם שכל אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגומר כי נראה מזה שבהמה ורמש ועוף מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית. ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם אמר שג"כ הב"ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו. וכן אמרו בב"ר (מדרש איכה דף ע"ט) משל למלך שעשה חופה לבנו סיירה וכיירה וציירה כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה המלך נכנס לחופה והתחיל לשבר את כל הכלים אמר כלום עשיתי אלא בשביל בני בני יאבד וזו קיימת לפיכך מאדם עד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים ועם היות שהגזרה כוללת הנה נח מצא חן לעשות עמו השם חסד ולהצילו ממי המבול וזה להיותו מרוחק מפשעי דורו והגיד עוד בזה שלא נצול נח במשפט כי לא היתה מדרגתו בחסידות כ"כ אלא בדרך חסד שמצא חן בעיני ה'. וכן דרש בב"ר אמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהא אלא אפילו נח שנשתייר מהם. לא היה כדאי אלא שמצא חן בעיני ה'. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בפרשיות הסדר הזה הכולל מעשה בראשית הנפלא וענינו והתהלה לאל המהלל בתושבחות שהביאני עד כה בידיעת סודות תורתו והישיר לפני דרכו: