בראשית נ, ה

אשר כריתי לי. כפשוטו כמו (שמות כא לג) כי יכרה איש ומדרשו עוד מתישב על הלשון, כמו אשר קניתי. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, ועוד מדרשו לשון כרי, דגור, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה:

אַבָּא קַיֵּים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מָאִית בְּקִבְרִי דְאַתְקֵנִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָּן תִּקְבְּרִנָנִי וּכְעַן אֶסַּק כְּעַן וְאֶקְבַּר יָת אַבָּא וְאֵ יתוּב

אַבָּא קַיֵים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מַיִית בְּקִבְרִי דַחֲפָרִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָן תִּקְבְּרִינַנִי וּכְדוֹן אִיסַק כְּדוֹן וְאִיקְבּוֹר יַת אַבָּא וְאֵיתוּב

אשר כריתי. חפרתי כמו כי יכרה איש:

ואשובה - אל ידאג שאני מניח את ארצו לגמרי.

אנכי מת ג' במסורה הכא ביעקב ואידך במשה ואידך ביוסף. אף על פי שאמרו יעקב לא מת כיון שאמר משה אנכי מת אמר אותו גם הוא ובלשון שאמר יעקב אמר גם יוסף:

בקברי אשר כריתי לי. ע"ד הפשט חפרתי לי מלשון (שמות כא) כי יכרה איש בור.

וע"ד המדרש כריתי מלשון כרי נטל יעקב כסף וזהב ועשה ממנו כרי גדול ונתן לעשו ואמר לו טול בשביל חלקך במערה וזהו אשר כריתי לי כלומר שקניתיו לי בדמי הכרי.

אבי השביעני. ואל יעבירני על שבועתי:

השביעני לאמר. רבותינו זכרונם לברכה דרשו (סוטה לו:) ואם תאמר נתיר שבועה – גם שבועתך היא בהתרה. וכפי הפשט, אמרו לאמר כי לא היתה השבועה בלשון עצמו האמור בדברי יוסף להם, אלא כונת השבועה, לזה אמר תיבת ״לאמר״ לומר שכונת מה שאמר בשבועה היא וגו׳:

ובדרך דרש אפשר שנתכון לשלל טענת פרעה כי יאמר אליו למה לא נמלך עמו קדם השבועה ועשה דבר חוץ מהמלכת המלך, לזה אמר לו כי לא היה לו זמן להמלך כי אמירת השבועה היתה סמוך למיתת אביו, והוא אמרו השביעני לאמר הנה אנכי מת, פרוש בשעה שהשביעני לא נתן לי זמן אלא אמר לי ״הנה אנכי״ וגו׳, וכן היה כמו שפרשתי בפסוק (בראשית מז:כט) ״שים נא ידך״ וגו׳ שלא נתן לו זמן ארוך, ואמת יהגה חכו של יוסף.

אבי השביעני. לא אמר נשבעתי לאבי. שלא ישאל פרעה היאך נשבע בלי רשות. מש״ה אמר שהי׳ נשבע מפי אביו בע״כ וכסבור פרעה שהאב יכול להשביע את הבן כמו שהאדון יכול להשביע את עבדו. כמ״ש לעיל גבי אברהם ואליעזר:

אשר כריתי לי. הכינותי וחפרתי: ולא אמר לשון חפירה דמשמעו הרבה כצורך הקבר ואין דרך האדם לחפור קבר בחייו מש״ה אמר כריתי דמשמעו רושם וחריץ בארץ כמ״ש בספר במדבר כ״א י״ח. והנה לא האריך יוסף לבאר טעם חביבות המקום אלא זה הטעם הפשוט שהוא חפרו. ויש בזה משום כבוד כדאי׳ בסנהדרין דמ״ח שאין קוברין את הבן בקבר אביו משום כבוד אביו ונכלל בזה שכבודו שהוא יקבר בעצמו שם. ע״כ אעלה נא וגו׳. כי בכלל השבועה שמה תקברני שיתעסק בעצמו בקבורתו:

אבי השביעני. נתן ד' טעמים. א] מצד מצות כבוד אב. ב] מצד השבועה, ועז"א אבי השביעני. ג] שהיה מצוה מחמת מיתה ומצוה לקיים דברי המת, ועז"א הנה אנכי מת. ד] שגם הוא היה לו טעם בזה שקבר זה כרה לו בחייו והיה זה אצלו לאות לזכור תמיד יום המיתה, כמו שספר על עם קדמון שהיו בתיהם אצל קבריהם לזכור יום מותם, ואחר שקבר זה הוכן בחייו והיה עינו ולבו שם כל הימים רוצה להקבר בו, כי עד הגל הזה על צדקתו, וז"ש בקברי אשר כריתי לי, ועת בל יחשדהו פרעה שישאר שם, עז"א רק עתה אעלה, והלא לא עליתי שם עד עתה בעוד אבי חי כי רק אעלה לקבר את אבי ואשובה:

ח כרי הוא לשון לעברי, ודגור הוא לשון ארמי: