בראשית נ, י

גרן האטד. מקף אטדין היה ורבותינו דרשו על שם המאורע שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המקף סיג של קוצים:

וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְרֵי דְאָטָד דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּסְפָדוּ תַמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחֲדָא וְעָבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין

וְאָתוּ עַד בֵּית אִידְרֵי דְאָטָד דִי בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא וּסְפָדוּ תַּמָן מִסְפַּד רַב וּתְקֵיף לַחֲדָא וְעָבֵד לְאָבוֹי אוּבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין

ויעש לאביו אבל. אחר שקברוהו כאשר אמרו קדמונינו ז"ל:

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. תשעה מינים של הספד הם. מספד. נהי. צעקה. היליל. נידה. מרזח. קינים. הגה. והי. מספד. שנאמר (ירמיה ט') וספדו עליו הוי אחי. נהי. שנאמר (שם) כי קול נהי נשמע מציון. צעקה. והיליל. שנאמר (יחזקאל כ"א) זעק והיליל בן אדם נידה. שנאמר (ירמיה מ"ח) נודו לו כל סביביו. מרזח. שנאמר (שם מ"א) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח. קינים והגה והי. שנאמר (יחזקאל ב') וכתוב אליה קינים וגו'. וכשהזכיר כאן מספד גדול וכבוד מאד יכלול כל ט' מינים הללו של הספד ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף הספידו עליו ט' מיני הספד. והנה ההספד הוא זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו (שמואל ב' א') ולפי כאב ההספד שנאמר צר לי עליך אחי יהונתן (שם) ולפי המאורע שאירע לו שנאמר (שם ג') ויקונן המלך על אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כ"ז) בן אדם שא על צור קינה ואמור לצור היושבת על מבואת ים. וכתב (שם) הונך ועזבונך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך וכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים ביום מפלתך. ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון (מו"ק כ"ה ב') ההוא דרב פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח') והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ואנן ספדינן על אב בית דין עפר קברו מור ואהלות. דורש נגעים ואהלות. מי מסיר ספקות. ומבאר הלכות פסוקות. תורה רבץ. תלמידים קבץ. כלובש תשבץ. בקרית יעבץ:

גרן האטד. וכי יש גרן לאטד והלא אטד אחד ממיני הקוצים הוא אלא שם המקום נקרא כך כמו שמצינו (דה"א יג) ויבאו עד גורן כידון, והלא כידון אחד מכלי המלחמה אלא נקרא גורן כידון על שם שהיה מסובב מכלי המלחמה שכן אמר דוד לגלית הפלשתי (שמואל א יז) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון.

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. ט' מינין של מספד הם, מספד נהי צעקה הילל נידה מרזח קינים הגה והי. מספד שנאמר (מלכים א יג) ויספדו עליו הוי אחי. נהי שנאמר (ירמיה ט) קול נהי נשמע מציון. צעקה והילל שנאמר (יחזקאל כא) זעק והילל בן אדם. נידה שנאמר (ירמיה מח) נודו לו כל סביביו. מרזח שנאמר (ירמיה טז) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח, קינים והגה והי, שנאמר (יחזקאל ב) וכתוב אליה קינים והגה והי, וכשהזכיר כאן מספר גדול וכבד מאד יכלול כל ט' מינים של הספד הללו, ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף הספידו עליו ט' מיני הספד.

והנה ההספד זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ולפי כאב ההספד שנאמר (שמואל ב א) צר לי עליך אחי יהונתן. ולפי המאורע שאירע לו שנאמר (שמואל ב ג) ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כז) בן אדם שא על צור קינים ואמרת לצור היושבת על מבואות ים וכתיב (שם) הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך ובכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים ביום מפלתך, ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון ההיא דרבי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח) והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ, כן כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושו, וכתב עוד אנן ספדינן על אב בית דין, עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות, מי מסיר ספקות ומבאר הלכות פסוקות, תורה רבץ, תלמידים קבץ, כלובש תשבץ, בקרית יעבץ ע"כ. אבל שבעת ימים. אבלות זו קודם קבורה היה שכן כתוב אחרי כך וישאו אתו בניו ויקברו אותו, אבל האבלות שנצטוינו בדין תורה הוא אחר הקבורה לאחר שיסתם הגולל.

ויעש לאביו אבל שבעת ימים י״מ ששם באו לכבדו אלופי עשו ונשיאי ישמעאל ובני קטורה ושם עשו אבל חדש כי כן דרך כשבא אחר מקרובי המת הם בוכים כבתחלה.

ויספדו שם מספד גודל. נר' שלשם באו לקראתו אלופי עשו ונשיאי ישמעאל ובני קטורה ובני ארם שהם גם הם היו קרוביהם שהיו השבטים מבנות לבן וכל רעיו ושכניו ומיודעיו ובני בריתו שבארץ כנען התחילו לבכותו גם הם עמהם כי כן דרך כשבא אחד מקרובי המת ובוכה בוכים כולם עמו ולכך עשה שם אבילות ז' ימים:

ויבואו עד גורן האטד. שהיה מוקף קוצים, ואם דרכו של כל גורן להיות מוקף קוצים למה נקרא זה גורן האטד יותר משאר הגרנות, וכי לא היה בעולם שום גורן מוקף קוצים זולת זה, ועו״ק מה שנאמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים בגורן האטד למה לי, כי משמעותו כאלו גורן האטד גרם האבל, ועוד למה הספידו המצרים וכי היו בניו או קרוביו שהספידו עליו כל כך בלב שלם, או אם היו צדיקים כל כך שהיה חם לבם בקרבם וצר להם פטירת הצדיק, ועוד לשון כבד אינו מתישב על האבל.

ונראה מכאן ראיה, למה שאמרו רז״ל (תוספתא סוטה יג) שבזכות יעקב פסק הרעב וכאשר מת יעקב חזר הרעב למקומו, ועל כן עשו המצריים אבל כבד בעבור כי כבד הרעב כבראשונה, כי הרגישו המצרים דבר זה שיחזור הרעב לקדמותו ע״י נס זה שקרה להם בדרך כי פתאום נזדמן להם גורן אחד שהיה מוקף קוצים מכל צד עד שלא היה נשאר פתח או דרך לבא אל הגורן. ומזה הבינו שזכות הצדיק גרם להם בחייו שהיה להם דרך לילך אל הגורן ולאכול מגרנו ומיקבו, ובמותו יעכבו עליו הרשעים שנמשלו לקוצים שלא יהיה להם עוד דרך אל הגורן כאשר היה להם לפנים כי סר צלם מעליהם, ובפרשת שמות בפסוק ויקצו מפני בני ישראל (א יב) יתבאר בע״ה שהמצריים נמשלו לקוצים בערך כרם ה' צבאות בית ישראל, ע״כ נרמז להם שבעבור רשעת המצריים יחזור הרעב לקדמותו.

ועל דרך שאמרו, רז״ל (ב״ק ס) אין הפורענות בא לעולם כ״א בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כ״א בצדיקים שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שכבר נאכל, הנך רואה שקוצים וגדיש שהזכיר כאן היינו גורן האטד, כי הגורן היינו גדיש והקוצים האטד, וקרא לצדיק גדיש לפי שכולם אוכלים בזכותו כמ״ש (תענית י.) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וכמ״ש (ויקרא כא א–ב) לנפש לא יטמא כי אם לשארו. היינו לצדיק שהכל כקרוביו ונקרא שארו בעבור הקורבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי שאר היינו מזון, ז״ש ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, ר״ל זה התחלת הפורענות שהקב״ה לוקח מן הדור החוטא, את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו, ועיקר הפורענות בא בעבור מציאת הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש כי אין להם עוד פה לאכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש.

וכשראו המצריים, שנעשה להם נס זה פתאום שהקרה ה' לפניהם גורן אחד מוקף קוצים מכל צד שלא כדרך העולם, מיד הרגישו שגדר ה' בעדם לבלתי תת להם מבוא אל הגורן עוד, על כן הספידו המצרים אבל כבד רצה לומר על כובד הרעב ובזה מיושב למה הספידו דוקא בגורן האטד ולא קודם לכן, וכאשר ראה הכנעני אבל זה בגורן האטד והיה קשה לו למה לא עשו אבל זה קודם בואם למקום זה אלא ודאי שאבל כבד זה למצרים הוא, כי כבדות הרעב יחזור למקומו ע״כ הוא דוקא למצרים ולא לבני יעקב וזה רמז נכון ויקר.

ובזה נראה לי לישב מה שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם מה ראו, ועוד קשה למה לא בקשו מאביהם שיצוה לו באמת כן, ועו״ק מ״ש יוסף אנכי אכלכל אתכם, מי בקש זאת מידו הלא לא בקשו כי אם שלא ירע להם. אלא ודאי שיוסף לא היה חשוד בעיניהם שיעשה עמהם רעה ממש, אך שכאשר ראו כי מת יעקב ובמותו חזר הרעב לקדמותו היו יראים שאם יוסף לא יעשה להם רעה מ״מ יש לחוש שמא גם טובה לא יעשה להם ולא יכלכלם בשני הרעב, והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אותו, לא בקום ועשה כי אם בשב ואל תעשה, ע״כ הוצרך יוסף לומר להם ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אתכם בעבור טפכם, כי הטף למה באים אל העונש והלא לא חטאו כלום.

ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן. באמת ההולך ממצרים מערבה דרומה של א״י לחברון מזרחה א״צ להגיע לירדן כלל. אלא בהגיעו נגד חברון מעקם דרכו לצפון ובא לחברון. אבל יוסף הקיף מהלכו הלאה כדי שיתוספו במהלכו הרבה ממואב וכנענים היושבים על יד הירדן. ומזה שנינו במס׳ כלים פ״א מ״ז ומסבבים לתוכן מת עד שירצו. הרי דדרך לסבב בנשיאה ממקום למקום עד שמגיע למקום קבורה והוא לכבודו של מת:

מספד גדול. היינו דברים הרבה. התעוררות על אבידה זו ובמשך כמה שעות האריכו ההספד וזה מיקרי גדול:

וכבד. דברים יורדים חדרי הלב:

ויעש לאביו אבל שבעת ימים. עוד הי׳ קודם קבורה וכמ״ש התוס׳ מו״ק ד״כ א׳. ובאמת אין אבלות אלא לאחר קבורה. והיינו דכתיב וירא וגו׳ את האבל בגורן האטד. שהוא לפני מקום קבורה:

ויבואו. הגם שכבר בכו עליו במצרים, כ"ז שהיה המת עמהם היה נדמה להם שהוא חי עמהם, ועתה שבאו לעבר הירדן הרגישו מצרים כי אבדו אבדה גדולה במותו, והיה ההספד על שלא זכו שיקבר בארצם, שאז היה זכותו מגין עליהם כמו שע"י ברכתו את פרעה נתקצרו ימי הרעב, וע"כ אמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד, ע"י שראו שמתאבלים פה שנית, ידעו שאין האבל הזה על המת רק על מצרים בעצמם, ע"ד בכו בכה לאובדים ולא לאבדה, וע"כ אמרו אבל כבד זה למצרים, ר"ל שהאבל הוא על מצרים לא על יעקב, וע"כ לא השתתפו יושבי כנען באבל זה, כי קרא שמה אבל מצרים, כי הם אין להם להתאבל, כי בהפך הם הרויחו עתה שהצדיק נקבר בתוכם: