בראשית נ, א

וּנְפַל יוֹסֵף עַל אַפֵּי אָבוּהִי וּבְכָא עֲלוֹהִי וּנְשַׁק לֵהּ

וְאַרְבַּע יוֹסֵף יַת אָבוֹי בְּעֶרֶס דְשִׁנְדָפִין מְחַפְיָיא דְהַב טַב מִקְבְּעָא אַבְנִין טָבִין וּמְחַזְקָא בְּעִיטוּנֵי דְבוּץ תַּמָן הֲווֹ שַׁדְיַין חַמְרִין רְתִיחִין וְתַמָן מוֹקְדִין רֵישֵׁי בּוּסְמָנִין תַּמָן הֲווֹ קַיְימִין גִבָּרִין מִן דְבֵית עֵשָו וְגִבָּרִין מִן דְבֵית יִשְרָאֵל תַּמָן הֲוָה קָאִים אַרְיָא יְהוּדָה גִבָּרֵיהוֹן דְאָחוֹי עָנָא וַאֲמַר לְאָחוֹי אָתוּן וְנִבְנֵי עַל אֲבוּנָן אַרְזָא רָמָא דְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָיא בְּרַם עַנְפּוֹי מַטְלָן עַל כָּל דַיְירֵי אַרְעָא וְשָׁרְשׁוֹי מַטְיַין עַד אַרְעַת תְּהוֹמָא מִנֵיהּ קָמוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין מִנֵיהּ עָתִיד לְמֵיקוּם מַלְכִין וְשַׁלִיטִין וְכַהֲנַיָיא בִּפְלוּגְתְּהוֹן לְקַרְבָא קוּרְבָּנִין וּמִנֵיהּ לֵיוָאֵי בְמַחֲלוּקְתְהוֹן לְזִמְרָא הָא בְּכֵן אִתְרְכִין יוֹסֵף עַל אַנְפֵּי אָבוֹי וּבְכָא עֲלוֹי וּנְשֵׁיק לֵיהּ

וְאַרְבַּע יוֹסֵף בְּעֶרֶס דְשִׁינְדָפִין דִמְחַפְיָא דְהַב וּמַקְבְּעָא מַרְגָלִין וּמְחוֹקָא בְּמָאנֵי בוּצָא וְאַרְגְוָנָא תַּמָן שָׁפְכִין חַמְרִין וְרֵחָנִין טָבִין תַּמָן מוֹקְדִין בּוּסְמָנִין תַּמָן קַיְימִין גוּבְרִין מִן בְּנוֹי דְעֵשָו תַּמָן קַיְימִין שִׁלְטוֹנִין מִן בְּנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל תַּמָן קָאִים אַרְיֵה יְהוּדָה גִבָּרֵיהוֹן דְאָחוֹי עָנֵי יְהוּדָה וַאֲמַר לְאָחוֹי אִיתוּי נִבְנֵי לַאֲבוּנָן אַרְזָא רָמָא דְרֵישׁוֹי מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא בְּרַם שׁוֹרְשׁוֹי עַד דָרֵי עַלְמָא דְמִנֵיהּ קָמוּ תְּרֵי עֲשַרְתֵּי שִׁבְטִין דְמִינֵיהּ קָמוּ כַּהֲנַיָא בַּחֲצוֹצַרְתֵּיהוֹן וְלֵוָאֵי בְכִנְרֵיהוֹן וּבְכֵין אַרְכִין יוֹסֵף בְּאַפּוֹי דְאָבוֹי וּבְכָא עֲלוֹי וּנְשֵׁיק יָתֵיהּ:

וישק לו. פרוש, לו נשק, אבל אין נכון לעשות כן למת אחר, כי המת גדוש בטמאה וטמאתו בוקעת ועולה עד לרקיע, ותפגם הנפש הנושקת. אלא לו, ליעקב, כי חי הוא, אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם.

ויפל יוסף על פני אביו. הנראה שהי׳ יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו. ויעקב הי׳ מדבר עמו בחשאי. והיינו שכתוב להלן שאמר יוסף לשבטים ואלהים פקד יפקד אתכם. וידוע שהוא סימני גאולה. ומאין ידע יוסף יותר מהם אלא כך קבל מאביו מה שלא שמעו ברגע האחרון שהי׳ שפע רוה״ק עמו כנר המבהיק לפני גמר הסתלקותו. ובעמדו אצלו הרכין והביט על שפתי אביו הגוע. ע״כ נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים:

ויבך עליו וישק לו. לא הי׳ זה בכי׳ על מתו דודאי כולם בכו מר ואפי׳ שארי אנשים כמבואר להלן. ותו דא״כ מה זה נשיקה וכי הוא כבוד המת לנשקהו אלא משום שהי׳ נפש יוסף קשורה עם יעקב יותר מכל הבנים כמבואר לעיל מש״ה באה בכיה זו מרוב אהבה מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי:

ויפל יוסף. נתקיים מ"ש לו ויוסף ישית ידו על עיניך. וישק לו, כי גופו קדוש ולא נטמא ע"י המות: