בראשית ה, א

זה ספר תולדת אדם. זו היא ספירת תולדות אדם, ומדרשי אגדה יש רבים:

ביום ברא וגו'. מגיד שביום שנברא הוליד:

דֵּין סְפַר תּוּלְדַת אָדָם בְּיוֹמָא דִּבְרָא יְיָ אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָבַד יָתֵהּ

דֵין סֵפֶר יֵיחוּס תּוֹלְדַת אָדָם בְּיוֹמָא דִבְּרָא יְיָ אָדָם בִּדְיוּקְנָא דַיְיָ עֲבִידְתֵּיהּ

זה ספר תולדות אדם הבנים אשר יזכיר בפרשה ולפי דעתי ירמוז לכל התורה כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם על כן אמר בכאן "ספר" ולא אמר "ואלה תולדות אדם" כאשר יאמר בשאר מקומות (בראשית כ״ה:י״ב) ואלה תולדות ישמעאל ואלה תולדות יצחק (שם יט) וכן כולן וטעם ביום ברוא אלהים אדם נמשך לפניו כי יתחיל באדם עצמו יזכיר בו שנברא מאין ולכך אמר ביום ברוא אלהים מאין האדם הזה הנזכר בדמות אלהים עשאו יפרש שהוא מעשה אלהים ובדמות אלהים והזכיר כי כאשר ברא אותו מאין כן ברא את אשתו ואמר:

זה ספר תולדות אדם. הבנים ובני בנים שהוליד. רק הוא לא הולידוהו אב ואם רק. בדמות אלהים נעשה:

זה ספר תולדות אדם. זה ספור תולדות וקורות המין האנושי:

בדמות אלהים עשה אותו. בעל בחירה לפיכך כשהכעיסו דורותיו לפני האל ית' נענשו:

זה ספר תולדות אדם. שאפי' סרגול הספר, מסר לו הקב"ה, לאדם הראשון. ובת"כ מסיק, ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבה, זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר, זה ספר תולדות אדם, גדול יותר. פי', אסיפיה דקרא קאי, בדמות אלהים עשה אותו, דמקרא דר"ע לא שמעינן, אלא דעלך סני לחברך לא תעביד, ובא בן עזאי ואמר, שאף אם הוא אינו חושש לכבוד עצמו, יש לו לחוש לכבוד חבירו, לפי שרואה דמות חבירו, ואינו רואה דמות עצמו, ולזה אמר, שמקרא זה כולל יותר, ממקרא דואהבת לרעך כמוך:

זה ספר (תרגום ה', א – ל"א). בכל הפסוקים האלה יש לבאר עשרה ענינים, שבעה מהם יסודיים ואחריהם שלושה שהם מילואים והוספות. הראשון מהשבעה, מהי התועלת במה שאמר עוד הפעם בדמות אלוהים עשה אותו זכר ונקבה, אחר שכבר פירש את כל זה במה שקדם? ונאמר, הודיענו ששבעת המקרים העיקריים שחלו בהזדווגות אדם וחוה נהגו בכל זרעם, ולפיכך חזר עליהם בתולדות יוצאי חלציהם. ומפני מה לא חזר עליהם אצל קין והבל, מפני שזרעם נכרתו, הבל נהרג, ומזרעו של קין לא ניצל אף אחד, בשעת המבול, ורק זרע שת נשאר. והדבר הראשון מהדברים החוזרים בשת הוא שאלוהים נתן לו את צורתו והוא מיוחס אליו, אף על פי שלא בראו אלא באמצעות אדם וחוה, האמצעות לא הוציאה אותם מהיות בריותיו (של אלוהים), והנה ייחס את שת אל אלוהים כדרך שייחס את אדם. ב. גם שת נוצר בצורה המקובלת והשולטת. אמנם אין צורתו דומה לשל אדם בכל שרטוטיה אבל הרושם וההרכב הכלליים הם אחד. ולפיכך אמר בשניהם בדמות אלוהים עשה אותו, וכן ביתר האנשים. ג. חייב שיהיו כל זכר ונקבה נשואים במצב הדומה לשל אדם (וחוה), שלא יותר לאיש להיות בלא אישה ולא לאישה בלא איש. ד. שיהיה כל איש קודם לאשתו ומושל בה, כאדם וחוה. ה. שיהיה הוא ולא היא מושל בכל הקנינים, קרקעות ומטלטלים, כמו שהיה הכל ברשות אדם קודם שבאה חוה ותהיה היא שותפת לו. ואמר: ורדו (שתהיה היא מושלת) בצוויו או ברשותו. ו. חובה על בני אדם לפרסם את נישואיהם כמו שנישואי אדם וחוה היו ידועים ומשובחים ומבורכים ככתוב: ויברך אותם. ז. שיהיו כל איש ואשתו שוים בהתנהגותם בצדק וביושר זה עם זה לאחר שהם מזדווגים לפי דין התורה, ככתוב: ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. (השאלה) השניה מהשבעה, מה היא החכמה שיש במה שעשרה דורות אלה האריכו ימים כל כך הרבה? נאמר כמו שאמרנו כבר קודם: כדי שירבו זרעם, כי לא ברא מבני אדם אלא שנים, ואלמלי היו חייהם קצרים היו הדורות מחליפים זה את זה שווה בשווה, ולפיכך האריך את ימיהם כדי שיראה כל אחד מהם בנים ובני בנים בחייו. ג. מפני מה לא פירש (הכתוב) את כל מה שקרה בתקופת הזמן ההוא או מקצת ממנו, משת עד נח? ונאמר, כדי שיקל עלינו ולא ניטרח לקרוא בתורה את תופעות התקופה ההיא על תולדותיה. ד. למה הרחיב את הדיבור וחזר ואמר בכל פעם: "אחרי הולידו", "ויולד בנים ובנות"? נאמר: זוהי דרך החכמה לקפל את פרטי התולדות, ולהאריך בעיקריהן. ה. הודיענו שכשאנו מספרים סיפור מותר לנו להגידו עד מאה שנים מחזמן, ולשוב אחר כך אל מה שהיה חמישים שנה קודם. והסיבה לכך, רצה למצות תולדות אדם כמו שהתחיל ב"זה ספר" (תולדות אדם) והגיע בזמן עד שמונה מאות שנה – סוף תולדות אדם. ואחר כך חזר למה שהיה תרצ"ה שנים קודם לכן והתחיל בתולדות אנוש, ונכנס לתוך הזמן בתת"ז שנים עד שהשלים לנו תולדות שת. שוב חזר אל שלפניו בתשי"ז שנה והתחיל בתולדות קינן והגיע בזמן עד תתי"ה שנה, עד שהשלים תולדות אנוש. וחזר אל מה שלפניו בתשמ"ה שנה והתחיל בתולדות מהללאל. וכן בשאר כל הדורות, עבר בתולדות כל אחד מהם עד תקופה ארוכה מהזמן, כשהוא מפרש וממצה תולדות אדם אחד וחוזר לזמן שלפניו לפי מה שהחשבון מחייב, כשאחד יוצא, ומתחיל בתולדות השני. וכן בדורות שלאחר נח ובתולדות דורות רבים, ולא אאריך לפרטם. ו. אחרי מה שהתרגלנו לכך שאפשר שיהיה הצדיק נעשק על ידי הרשע ואלוהים לא יצילהו מידו, ואפילו כשהוא הורגו, כמו שאירע להבל, מפני שאלוהים, בידו הנדיבה, יכול לגמול לו על כך, הודיענו גם כן שאפשר שאלוהים יתן חיים קצרים לצדיק בעוד שאחרים מאריכים ימים. וזה הוא הסיפור על חנוך שמפורש בו שהיה צדיק, ככתוב: ויתהלך חנוך את האלוהים, וכל הליכה את אלוהים או "לפני אלוהים", או "אחרי אלוהים" משמעותה יראת האלוהים וחסידות ככתוב: את האלוהים התהלך נח. ויעקב אמר: האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו, אברהם ויצחק. ועל הכהן הצדיק אמר: בשלום ובמישור הלך אתי. ונאמר: אחרי ייי אלהיכם תלכו. ונאמר: כי מלאו אחרי ייי כי לא מלאו אחרי, וכדומה לזה. ומשום כך חי חנוך (רק) שס"ה שנה, אף על פי שבני דורו חיו ת"ת ותת"ק. אבל בעולם הבא יהיו חייו מרובים, לפי צדקתו. ואפשר ... אל הענין הזה שאלוהים ידע שיותר טוב לו למות כי היה ... או שיבחר לסור מצדקתו.... שיהיה דומה לאסונות ... ואף על פי שידע שישוב (מצדקתו) כמו שביארנו בספר האמונות ... מה היה בענינו של חנוך. ויש אומרים שלא מת, אבל אין לסמוך עליהם, כי לא עמדו על פירוש הכתוב שאני מפרש. ובין אלה שאומרים שחנוך מת, כדברינו וכדברי התרגום....

זה ספר תולדות אדם. פי' הרמב"ן ז"ל כי ירמוז לכל התורה כלה כי כל התורה כלה ספר תולדות אדם. שאם לא כן למה אמר ספר והיה לו לומר אלה תולדות אדם כלשון (בראשית כ״ה:ט״ז) ואלה תולדות ישמעאל. (שם) ואלה תולדות יצחק ע"כ. ויתכן לומר במלת ספר שהיא החכמה והוא מלשון ספר וספור הנזכר בספר יצירה שהם שמות אל החכמה העליונה. ויגיד הכתוב זה ספר שהיתה החכמה ראויה שתהיה תולדותיו של אדם, כי אין בניו של אדם הגופיים תולדותיו העקריים כי אם ספר החכמה שהרי אפשר לעולם שיתישב ע"י אחרים, וכמו שאמר בן עזאי ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. ובאר הכתוב עוד כי ספר זה שהוא החכמה ראוי הוא שיתיחס אל האדם לפי שבדמות אלהים עשה אותו. ואימתי עשה אותו ביום ברא אלהים אדם. והבן זה למה הוצרך להזכיר אדם שני פעמים.

זה ספר תולדת אדם אחר שנולד שת שממנו הושתת העולם חזר לו לכתוב יצירתו של אדם לפי שהוא היה ראשון ואחריו כל תולדותיו מדור לדור.

זה ספר תולדות אדם היה ראוי שיאמר אלה תולדות אדם כמו שאמר אלה תולדות יצחק אלה תולדות ישמעאל אלא בא לומר שכל התורה כולה תולדות אדם. והנכון שלפי שעקרי הדת שלשה מציאות האל תורה מן השמים שכר ועונש ואלו הם הקדמות לכל התורה ומי שלא יאמין בהם אינו בעל דת משה ולכן אמר אלו השלשה עיקרים בראשונה קודם שיאמר התורה מציאות האל מבראשית עד ויכולו שמורה מציאות אל בורא עולם שאי איפשר נברא בזולת בורא. תורה מן השמים ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. שכר ועונש הרבה ארבה עצבונך ארורה האדמה בעבורך. ואלו הג' הם הקדמת הספר לזה אמר אחר אלו הג' זה ספר תולדות אדם לומר מכאן ואילך הוא הספר שכל מה שאמר קודם זה הם הקדמת הספר. (והוא דעת החכם רבי יוסף אלבו במאמר ראשון בפרק י"א וע"ש). ודע שבכלל חידוש העולם שהוא בראשית מציאות האל שחידשו והמציאו שלא ידענו מציאות האל אלא מצד שחידש העולם ובזה לא יסתור זה למה שכתבתי למעלה. וגם מי שאמר קדמות העולם כפר בתורה מן השמים ובשכר ועונש שאלו ג"כ דרך נס שהנבואה אינה בטבע וכ"ש נבואת משה ומתן תורה לכל ישראל ששמעו כל ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך וגם שכר ועונש אינו טבעי שבעבור אם בחקותי תלכו אינו בטבע ונתתי גשמיכם בעתם:

ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו זהו על דרך מה שאמרו בקומתן נבראו בצביונם נבראו שביום ברוא אלהים אותו בעצם היום ההוא עשאו שלם ביצירתו ושכלו לא כתינוק שמעט מעט הולך וגדל בשכלו וגידול גופו. וזהו שרמזו במדרש שאמרו זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם למדך שביום שנברא אדם הוליד תולדות. ואמר זכר ונקבה בראם לומר שלא נחשוב שברא בתחלה אדם ואחר כך מצלע אחד נקבה כנראה מפשט הפסוק אלא דו פרצופין נבראו ואחר שאמר שני דברים אחד שנבראו בקומתן ושנית דו פרצופין נבראו חזר לשניהם כנגד הראשונה שבראן בקומתן ושכלן אמ' ויברך אותם פירוש שדבר להם וברכם כמו שאמר למעלה ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים ואין הדבור והברכה לבהמות אלא לאותם שהיו בשכלם. וכנגד השנית שאמר זכר ונקבה בראם חזר ואמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם שלא נחשוב שמה שאמר זכר ונקבה בראם שבראשונה ברא הזכר ואח"כ ברא הנקבה אלא ויקרא את שמם אדם ביום הבראם שלא קרא אדם לו לבדו אלא לשניהם כי כשברא איש ברא נקבה עמו ובזה יובן היטב פירוש אלו הפסוקים וקישורם שהיו קשי ההבנה:

זה ספר וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו ״זה ספר״, מה הספור הלז. עוד אמרו ביום ברא וגו׳ בדמות, שנראה כי ביום ברא היה בדמות ולא אחרי כן. עוד, אחר שכבר הודיע דבר זה ביום הבריאה למה חזר פעם ב׳ על הדבר. עוד, למה הצרך לומר פעם ב׳ עוד ״זכר ונקבה״ וגו׳, ועוד למה חזר לומר פעם ב׳ ״ביום הבראם״.

אכן כונת הכתובים לשמר דרך ה׳, כי כל ארחותיו חיים עד העולם. והנה בבוא אלהים לסדר שני עולם אשר נסדרו בדורות לכמה סבות נגלות ונסתרות, והצרך להזכיר מיתת אדם ויוצאי חלציו, הקדים להסיר טענת טוען כנגדו יתברך: איך ימאס יגיע כפיו? כביכול, יש יוצר אשר ישבר כליו? יש בונה סותר בניניו? יש טורח ומפסיד טרחתו? ויותר תגדל התמיהה בהגדיל ערך ההווה ונפסד, ולמה יעשה ככה? הוא היוצר, הוא הבורא, הוא הבונה עולמו לצרך האדם וישברנו בפתע, ונמצא חמדת הכל מפסדת ואין הפסד נוגע אלא לבעליה. אשר על כן קדם שיאמר הכתוב מיתת אדם, קדם ואמר כי לא מה׳ היה הדבר להמית דור חמדת הבריאה, אלא הוא הסובב לעצמו למות. והוא אמרו זה ספר תולדות, פרוש אשר הוליד אדם באמצעות מעשיו, כי תולדות יאמר על הבנים ועל המעשים כדרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, נח) בפרשת ״אלה תולדות נח״ ודרשו זכרונם לברכה: עקר תולדות של צדיקים מצוות ומעשים טובים. הנה שיאמר על אשר יעשה האדם בהנהגותיו לשון תולדות, גם כאן יגיד תולדותיו של אדם כי ממנו יצאו הדברים הפך חפץ ה׳, כי ה׳ חפץ ביום שבראם להיות בדמות אלהים. והוא אמרו: ביום ברא אדם בדמות אלהים עשה אתו, פרוש תקנו לחיות תמיד, על דרך אמרו (תהילים פ״ב:ז׳): ״אני אמרתי אלהים אתם וגו׳ אכן כאדם תמותון״, הרי זה מגיד כי באמרו אלהים – חיים עד העולם. ואמרו זכר ונקבה בראם יגיד כי מה שאמר ״בדמות אלהים״ וגו׳ היתה גם הנקבה בגדר זה. גם נתכון לומר שהגם שבראם בדמות אלהים לחיות לעולם, אף על פי כן בראם זכר ונקבה לפרות ולרבות.

ואמר עוד ויברך וגו׳ ויקרא שמם אדם, שהוא שם המעלה, כי הגדיל ה׳ חסדו עמהם בכל בחינת המעלות. וגמר אמר ביום הבראם, שכל המעלות היו ביום הבריאה, אבל לא עמד הדבר כן בין בבחינת האדם בין בבחינת האשה כמובן מהמאורע. ואחר שהודיע מה שממנו יתברך, כתב ״ויחי אדם״ וגו׳ ״וימת״, והדבר מובן כי לא מאת ה׳ היתה זאת ולא חבל מעשה ידיו, אלא הוא הסובב.

זה ספר תולדות אדם. הרמב״ן פי' שחוזר לכל התורה, כי כולה ספר תולדות אדם ורבינו בחיי פי' שהספר, דהיינו החכמה, עיקר תולדות האדם. ולי נראה שספר זה קאי על מה שנאמר ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. כי ביום שנברא אדה״ר היה שלם ביצירה בכל המעלות האנושיות והיה משולל מכל מום וחסרון. כאומן הכותב על ספר כל הדברים שהוא צריך למלאכתו כך כתב הקב״ה על ספר כל המעלות שהיו באדם עד אשר מצדם היה בדמות אלהים, כדי ללמוד לדורות איך בחטאם גמלו רעה לנפשם שהיו כל הדורות הלוך וחסור מן אותן השלמיות כמ״ש (תהלים קלט טז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם ופסוק זה דרשו רז״ל (סנהדרין לח:) על יצירתו של אדה״ר, ולפי דרכם אומר אני שכך פירושו גלמי ראו עיניך שהיה נראה טוב בעיני הקב״ה ועל ספרך כולם יכתבו זה ספר תולדות אדם אשר עליו כתובים כל המעלות האנושיות אשר כללם הכתוב באמרו בדמות אלהים ברא אותו. אמנם ימים יוצרו ולא אחד בהם שיבואו הימים אשר לא יהיה בנולדים אפילו אחד מכל המעלות ההם כי ילכו הלוך וחסור מן אותו שלימות לפיכך מה יקרו רעיך אל אותן שהם ריעים למקום ב״ה והמה בדמות אלהים, יקרים המה בעיני כי אינן בנמצא.

דבר אחר, שיאמר כל זה על הבחירה האנושית כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכלם מעשה האדם שנקראו תולדות וקורות, דומה כאילו הקב״ה מולידן כי הכל מאתו ית', החכמה והעושר והגבורה ואורך ימים, אמנם זה ספר, דהיינו המעשים טובים אשר מקורם מתוך הספר הם תולדות אדם מתייחסים אחר האדם ואין להקדוש ברוך הוא חלק בהם כי מסר הקב״ה כל מעשה האדם בידו, ולא ה' פעל כל זאת ונעשה האדם בעל בחירה ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. מה הקב״ה שליט על כל מעשיו כך האדם שליט בכל מעשיו ומזה הצד הוא בדמות אלהים. וזה שאמר גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו כארז״ל במסכת (נדה טז:) שמביאין הטפה לפני הקב״ה ואומרים אם זה הנולד חכם יהיה או טפש חלש או גבור עשיר או עני ואילו צדיק ורשע לא קאמר לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים זה שאמר גלמי ראו עיניך, שקודם יצירתו ראה הקב״ה מה תהא בגלמי כשמעמידים הטפה לפניו ועל ספרך כלם יכתבו, שכותבין על ספר כל עניניו אם יהיה גבור או חלש וכו' ואפילו ימים יוצרו. קוצבים לו כמה יחיה אמנם לא אחד בהם, כי חסר בספר זה אחד מן השלמות דאילו צדיק ורשע לא קאמר על כן לא נכתב על ספר שכותבין עליו מה יהיה משפט הילד ומעשהו לפיכך מה יקרו רעיך אל, שנעשו בדמות אלהים שליטים על כל מעשיהם וכאמור.

זה ספר תולדת אדם. הליכות ימי חיי אדם נקרא תולדות בכ״מ. אמנם זה המקום משונה דכתיב זה ספר. ומשמעו שמספר הכתוב איך שנעשה עמו בעת שנולד ובאותו יום שהשנוי שנעשה בו משעה שנולד עד סוף היום הרי הוא כספר שלם שנמשך שנויים כאלה הרבה שנים. וכ״ז בא ללמד חכמה ומוסר כמה יוכל האדם להתקלקל ביום אחד. והיינו דתני׳ בת״כ פ׳ קדושים זה ספר תולדות אדם ב״ע אומר זה כלל גדול בתורה:

ביום ברא אלהים אדם. כפי הראוי מדרך הלשון הכי מיבעי ביום ברא אלהים אותו. שהרי עדיין לא נקרא אדם עד שמגיע למקרא הסמוך דכתיב ויקרא את שמם אדם. אלא בא ללמד שבאותה שעה שנוצר היה אדם גם עד שלא נקרא בשם. והיינו משום שאז.

בדמות אלהים עשה אתו. הצלם שלו הי׳ במעלת אלהים שכל הטבע הי׳ כלול בו. ע״כ היה שמו אדם מלשון דמות. ולא נצרך אז לברכה כמו שהי׳ כך לדורות דבכ״מ שהי׳ למעלה מהליכות הטבע א״צ לברכה כמ״ש בכ״מ:

למה ספר שנית שביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. שקרא שמם אדם. שכ"ז כבר נאמר למעלה. מ"ש ויולד בדמותו כצלמו הלא כל אדם מוליד אדם כדמותו. למה ספר בכל הדורות האלה השנים שחי קודם שהוליד ולאחר שהוליד וכפל לכתוב סך כל השנים שחי. שכ"ז מיותר. מ"ש בחנוך שתי פעמים ויתהלך חנוך את האלהים. מה שקרא בשם נח זה ינחמנו והי"ל לקרא מנחם:

זה ספר תולדות אדם. עתה יתחיל לספר התולדות של אדם מאדם עד נח איך נשתלשלו זה מזה עד המבול, וכן כל ספורי הדורות שבתורה הם ספור תולדות אדם, וע"כ יש דעה במדרש שמכאן התחלת התורה, שע"ז אמר זה ספר, כי מה שספר מקודם הוא שייך לתולדות השמים והארץ. וגם מעשה קין והבל אינו שייך לתולדות אדם, כי לא נתקיימו, ויאמר הקדמה לזה, ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. שהעשיה מורה על גמר הדבר, וזה לא יתכן באדם, שהאדם הוא בעל בחירה ואינו נעשה ונגמר עד שיהיה צדיק ויעשה מעשים טובים, וכן יפלא מ"ש ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, שהאדם לא יקרא שמו בהולדו, כמ"ש שור או כשב או עז כי יולד, ששור בן יומו קרוי שור, כי כמו שנולד כן ישאר באותה מדרגה, משא"כ האדם שהולך ממדרגה למדרגה וביום שנולד אינו עדיין במצב השלמות, אך כבר אמרו עמ"ש נעשה אדם שמה"ש שאלו אם יהיה צדיק או רשע ואמר שיהיה צדיק ולא אמר שיהיה רשע, וזה דייקו ממ"ש נעשה אדם שמורה שהגיד להם שתיכף יהיה שלמותו עמו ויהיה צדיק עשוי ונגמר ואין אופן שירשיע שאל"כ לא יצדק לשון עשיה, אולם איך יהיה זה אמר פה שביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו, שאז נעשה על אופן שיתדמה בכל דרכיו אל האלהים, כי הנפש לא הורכבה אז בגוף בהרכבה מזגית, והגוף ויצרי מעלליו לא יכלו לשלוט על הנפש, שזה נעשה אחר אכילת עה"ד, והיה בריאתו באופן שיהיה צדיק ולא רשע, וע"כ אמר עשה אותו, שהיה עשוי ונגמר בתכלית השלמות:

ו שהרי כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא וגו', משמע דביום שנברא היו לו תולדות ויהיה ביום ברוא דבוק עם תולדות אדם, ולא עם בדמות אלהים הבא אחריו, דאם לא כן ביום ברא למה לי, לא היה לו לומר אלא תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו סגי, ויחויב מזה שזה ספר תולדות אדם שב אל והאדם ידע את חוה אשתו ותלד את קין והבל:

זה ספר תולדות אדם ביום ברא וגו'. עד סוף הסדר והשאלות אשר יפלו בפסוקים הם אלו:

השאלה הא' באמרו זה ספר תולדות אדם כי אין זה התחלת ספר לשיאמר עליו זה ספר. והיה ראוי שיאמר אלה תולדות אדם כמו אלה תולדות נח אלה תולדות השמים ודומיהם:

השאלה הב' באמרו ביום ברוא אלהים אדם, והיא כי אמרו זה ספר תולדות אדם בהכרח יפורש על כל התולדות שנמשכו בדורות ואיך יאמר הכתוב א"כ שכלם נולדו ביום ברא אלהים אדם ורש"י פירש מלמד שביום שנולד אדם הוליד וכן הוא בב"ר (פרשה כ"ב) אבל זה לא אמרו אלא על קין והבל ותאומותיהן והם לא נזכרו כאן בפרשה כי אם שת ולא הולידו ביום שנברא כי אם בהיותו בן ק"ל שנה ואיך צדק א"כ ביום ברא אלהים אדם:

השאלה הג' מה ראה הכתוב לומר במקום הזה בדמות אלהים עשה אותו וזכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם כי הנה כל זה כבר נזכר בפרשיות של מעל' ולא היה צורך ממנו לענין השתלשלות הדורות וגם מה ענין אמרו אחרי כל זה ביום הבראם ויראה שהוא כפול ומותר אחר שכבר אמר ביום ברוא אלהים אדם:

השאלה הד' מהו אמרו בשת ויולד בדמותו בצלמו כי אם אמר זה על דמות הגוף ותואר איבריו הנה לא היה זו מעלה גדולה לשת וגם שאר הבנים יהיו כן. ואם אמר בדמותו בצלמו על השכל הנה אין האדם מוליד את בנו בשכלו כי השכל לא ישמש בהולד אלא אם נפרש ויולד שהיא מענין למוד ויכחיש לידת שת ואין כפירה גדולה מזו וכבר נלכד בזה הנרבוני בפירושו לספר המורה:

השאלה הה' מה היתה הסבה באריכות ימי הראשונים שנזכרו בתורה ולמה היו השנים בהם הולכים ומתמעטים אחר המבול בחיי הדורות. והנה אזכור אח"ז בבאור הדרוש דעת הרב המורה ודעת הרמב"ן בענין הזה:

השאלה הו' בענין חנוך שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה כי אם אמר זה על צדקתו ויושרו כלשון את האלהים התהלך נח למה תלה ענינו בלידת משותלח ומה ענין אמרו שלש מאות שנה ולמה לא נאמר בו וימת כמו שנאמר בשאר הראשונים ואם נפרש ויתהלך חנוך את האלהים שמת ורוחו שבה אל האלהים אשר נתנה קשה אמרו אח"כ ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים. ועוד שלמה זה מצא חן חנוך שנקראת מיתתו בשם הליכה ולקיחה ולא בשם מיתה.

השאלה הז' למה זה בכל א' מהראשונים שנזכרו בזאת הפרשה. נאמרו ד' הודעות. האחת זכרון הבן שהוליד. והשני לכמה שנים מחייו הוליד. והג' כמה ימים ושני' חיה אחר שהוליד. והד' כמה היו כל ימי חייו בין קודם ההולדה בין אחריה כי הנה היה די כשיזכור למי הוליד וכמה שנים חיה ומה לנו לדעת לכמה שנים הוליד וכמה שנים אחרי ההולדה. ואחרי שהזכיר כל זה מה צורך להודיע עוד מספר ימיו אשר חי כי מבואר הוא אם כבר ידענו לכמה שנים הוליד וכמה שנים חיה אח"כ והנה בדורות שאחר המבול לא נזכר כל זה.

השאלה הח' מה ענין אמרו בסוף זכרון כל א' מהראשונים האלה וימת כי הנה באמרו ויהיו כל ימי פלוני אשר חי כך וכך שנים מבואר הוא שאחריהם מת ולמה הוצרך עוד לומר וימת אף כי בתולדות אשר יזכור הכתוב מנח עד אברהם נזכרה התולדה שהוליד כל א' מהם ולכמה שנים הוליד וכמה שנים חיה אחר שהוליד אבל לא נאמר בשום א' מהם וימת.

השאלה הט' בקריאת למך את שם בנו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו וגו' והוא כי מי הגיד ללמך שבנו זה ינחמם ממעשיהם ומן האדמה אשר אררה ה'. ורש"י כתב שעד שלא נולד נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכינן להם. אבל עדין יקשה מי הגיד ללמך אביו שכן יהיה והראב"ע כתב שידע למך כל זה ע"י אדם הראשון כי נביא הוא אבל זה לא נזכר בכתוב. וכתב עוד או שידעו בחכמת התכונה. וגם זה לא יתכן שאם היה יודע אותה חכמה למה זה לא ידע שיהיה המבול בימיו וידע הנחמה ממנו כי הנה הכוכבים יותר יורו על תגבורת היסודות מעל דבר אחר. וקרוב לזה הדעת מהראב"ע כתב הרלב"ג ויקשה אליו דבר זה.

השאלה הי' מה הם בני האלהים ומה הם בנות האדם שנזכרו בפרשה וידוע שכלם זכרים ונקבות הי' בני אדם הראשון. ורש"י פי' בני האלהים על השרים והשופטים ובנות האדם הן בנות האדם וכן בבראשית רבה (פרשה כ"ו) אבל עדין יקשה למה קראן פה בני אלהים. והראב"ע כתב שבני האלהים היו יודעי' דעות אלהיות ירצה מערכות הכוכבים ושראו בחכמתם הנשים הנאותות להוליד בנים חזקים ולקחום. ואלה דברי רוח הם. ובפרקי ר' אליעזר פירשו בני האלהים על המלאכים. ושנקראו נפילים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והזכירו זה ג"כ במסכ' יומא אבל הוא כפי העיון הטוב דבר בלתי מתקבל בפשט הכתוב כי המלאכי' הרוחניים שהם נבדלים מכל חומר ואין להם נטיה גשמית ולא אפשרו' חטא ואיך בהיותם שכלים נבדלים ישנו טבעם וישובו אנשים או שרים בדברי קצת אלא שדברי חז"ל יש להם סוד ואינו כפי הפי' וכבר היה זה צריך אל פירוש ואינו מזה המקום ואם יפרשו נפילים על הענקים בעבור שהיו מפילים לב הרואה אותם מפחדם עדין תשאר השאלה מהיכן באו ויצאו הענקים ההם בדור והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם.

ואומר שהאל יתברך הודיע בתורתו לישראל עם קרובו ג' אבות והתחלות אנושיות שהיו להם. אחת והיא הראשונה וכוללת היא אדם הראשון ובאו ספוריו בסדר בראשית. והשנית שהיא יותר מיוחדת היא נח ובאו עניניו וספוריו בסדר תולדות נח. והשלישי' שהיא יותר מיוחדת הוא אברהם והתחיל לזכור מעשיו וספוריו בסדר לך לך ונמשכו בשאר הסדרים שאחריו. ואמנם ערך ההתחלות האלה ואופן התיחסותם אל האומה ידמה להתחלות הצוריות שיעשו מציאות איש האדם וקיומו שהם ג' ראשיות הצומחת והמרגשת והמשכלת. והיה ערך אדם הראשון אל האומה כיחוס הצומחת אל אישי האדם. ונח היה בערך ההיולנית המרגשת אליו. ואברהם אבינו היה במדרג' הצור' האנושי' המדבר' לו והיה אדם ונח ואברה' זה אחר זה בגבוליה' כמו שבענין יצירת הולד האנושי יקרה כמו שזכר הפלוסו'. והעובר יהיה בימי' הראשוני' במדרגת הצומח ואין לו שום פעל' נפשיית כ"א קבול המזון כי להיותו עדין נעדר הכלים החיוניי' אין בו צורה אחרת זולתי הצומחת והוא אז כאחד מהצמחים ואחרי מ' יום שכבר הצטיירו בו הכלים הנפשיים תחול עליו צורה אחרת יותר שלימה היא הצורה החיוני' אשר תכלול פעלות ההרגש והחיות עם פעולות ההזנה באופן יותר משובח. ואחרי גמר יצירתה בהיות הכלים כלם על שלמותם תחול בו הצורה האנושית המשכלת שתכלול פעולת ההשכל' עם פעולת שאר הצורות כלן באופן יותר שלם וראוי שנבאר עתה איך יתדמה ענין אדם הראשון אל האומה בענין הצורה הצומחת אל אישי האדם המתהוה. ואומר שכאשר עניני אדם הראשון וספוריו נמצא בהם עשרה דברים מורים על היותו בערך האומה בצורת ההזנה אל האיש המתהוה והם מולדתו ושמו ויצירת אשתו וברכתו ומאכלו ומקום מושבו ומלבושיו וחטאו וענשו ובניו אם כמולדתו לפי שבזה היה האדם עץ השדה כי כמו שהעץ והצמח נולדים מהאדמה ככה אדם הראשון נברא ממנה. ואם מפאת שמו שנקרא אדם נגזר מהאדמה להיותו נוצר ממנה כצמחים. ואם מפאת יצירת אשתו כי כמו שבהלקח ענף מענפי העץ יצמח ממנו עץ אחר ונצר משרשיו יפרה ככה מצלע אדם נבראת האשה. ואם מפאת ברכתו לפי שנ' פרו ורבו ומלאו את הארץ כי עשיית הפרי וההולדה בדומה הוא מפעולות הנפש הצומחת כאלו הוא תכליתה. ואם מפאת מאכלו לפי שנתן לו לאכול כל עשב וכל עץ זורע זרע כאלו המזון היה דומה לנזון ולא נתן לו בשר ב"ח לאכול כאש' נתן לנח להיות המאכל מתיחס לאוכל אותו. וגם בתחלת בריאתו נתן לו הנהגה במאכל להיותו הפועל היותר נאות אליו. ואם מפאת מקום מושבו שהיה הגן מקום נטיעת העצים בעלי פרי כמו שנזכר בכתוב. ואם מפאת לבושו כמו שנ' ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות כאלו נתכסו בעלים בעצי השדה. ואם מפאת חטאו לפי שהיה בענין הצמחים ולקיחת המאכל מהם שהוא פועל הנפש הצומחת להזנה ולגדול ולהולדה בדומה שהם פעולותיה ולא ניתן לאדם מצוה אתרת כ"א על ענין המזון ואזהרת האכילה מהצמחים ההם והיה חטאו שאכל מהעץ אשר הוזהר עליו. ואם מפאת ענשו לפי שהיה בקללת האדמה קוץ ודרדר ושיאכל את עשב השדה. ואם מפאת בניו שהיו שלשה קין והבל ושת לפי שידוע הוא שבצמיחה יוכללו ג' כחות. הראשון הוא ההזנה ותתחיל בצומח מתחלת ברייתו עד סוף כלותו והשני בענין הגדול והמשכו מהמזון יותר ממה שיצטרך לתמורת ההתכה כדי שמאותו התוספת יגדל גוף הצומח בכל מרחקיו ופעולת ההזנה תגדל לפעולת הגדול בטבע ותתמיד אחריה זמן יותר ארוך. והג' היא ההולדה בדומה שלא תבא כי אם אחרי הגדול. והיה ההשארות והנצחיות לדבר במינו כלו מפאת הפעולה הזאת. ולזה כלו ידמה ענין בני אדם כי קין נולד ראשונה דומה לפעולת ההזנה שתקדם בטבע ובזמן לשאר הפעולות ולזה היה עובד אדמה וקונה מזונות ממנה. והבל נולד סמוך אליו מורה על פעולת הגדול שתתחבר לפעולת ההזנה ונכרתו ימיו בימי קין ועל ידו כמו שתפסק פעולת הגדול על פני ההזנה ובסבה. והבן. הג' הוא שידומה אל הפעולה הג' שהיא ההולדה המשארת שארית במינו כי ממנו הושתת העולם ולפי שזמן ההולדה בדומה כפי הראוי אחרי זמן הגדול ויעמוד במקומו לתוספת לקיחת המזון אמרה חוה כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. וכמו שבזמן הפסד האיש ומותו לא ישאר שארית ונצחיות מההזנ' והגדול אלא מההולד' בדומה כי בו יתקיים המין ככה לא נשאר זרע כלל מהבל וגם לא מקין שצמח' זרעו בימי המבול וישאר אך נח ובניו זרע שת שבהם נתקיי' המין. הנה אם כן שלש' בני אדם ירמוז לג' כחות של הנפש הצומח' הדומה אליו. ולהיות אדם בערך הצורה הצומחת הכוללת לכל בעל נפש לכן היה הוא השרש והעקר הראשון אשר ממנו צמחה האומה הישראלית וכן שאר אומות המין האנושי שהיו כלם כענפים אליו. והוא הגזע. והשרש אשר יצאו ממנו כלם. ואמנם איך נתדמה ההתחלה השנית שהיא כח אל הצורה החיונית המרגשת. יתבאר בתחלת תולדות נח. וכן יתבאר בתחלת סדר לך לך איך היה אברהם ההתחל' הג' דומה אל הצורה המשכלת. ואחרי הצעת הקדמה הזאת האמתית בענינה כוללת הסתעפות הדורות אבאר הפסוקים.

זה ספר תולדות אדם וגו'. עד ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. הנה התחילה הפרשה הזאת בלשון זה ספר תולדות אדם ולא אמר אלה תולדות אדם לסבות. ראשונה להודיע שכל מה שקדם עד פה ממלאכת ששת הימים ומנוחת יום השביעי ואם מספור אדם ואשתו וקללותיהם ואם מספור קין והבל ושת ומדרגותיהן בחיים גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ונכתב בתורתו להיותו הקדמה והצעה הכרחית לכללות התורה והם כלם תולדות השמים והארץ. אבל מכאן ואילך התחילה התורה בענין יותר פרטי והוא לספר תולדות אדם ר"ל אותם העשרה דורות שהיו ממנו עד נח. ואחר כן תספר ג"כ התולדות שהיו מנח עד אברהם. וכן תספר אחריו תולדות אברהם וזרעו שהם שלשלת התחלות האומה אשר זכרתי ומפני זה התחילה הפרשה הזאת זה ספר תולדות אדם כי ספר מלשון ספור כאלו אמר נעזוב עניני טבע העולם בכללו הרמוז בספורים שנזכרו ובספר תולדות אדם הראשון כאלו היה זה ספר אחר כי כל מה שקדם לזה היו תולדות השמים והארץ וגם הוא ספר תולדות אדם. ויש בזה ג"כ כוונה שנית והיא שבפרשת אלה תולדות השמים והארץ ופרשת והאדם ידע את חוה אשתו באותה הספורים מלבד פשוטיהם שהם אמת כפי מה שקרו הדברים יש עוד רמזים וענינים למין האנושי כלו ומצד הרמז והסימן ההוא נזכר תמיד שם אדם בה"א הידיעה האדם כמו שזכרתי להיות מורה על המין ג"כ. אמנם מכאן ואילך וספר השתלשלות הדורות מאדם ועד נח והם תולדות ממש כפי פשוטיהם כי אין בהם רמז ולא סימן לדבר אחר עד שמפני זה נזכר תמיד בפרשה הזאת שם אדם מבלי ה"א הידיעה להעיר שעל שם אדם הפרטי הרמוז אליו נאמרו התולדות האלה לא בדרך רמז על האדם הכולל המיניי ומפני זה התחילה הפרשה הזאת זה ספר תולדות אדם רוצה לומר שזהו ספור פשוט מבלי רמיזה ולא צורה מתולדות אדם פרטי הראשון שנברא במינו ואולי שלזה כוונו במה שאמרו בב"ר זה ספר תולדות אדם אלה הם תולדות ואין הראשונים תולדות ומה הם אלוהות. רצו בזה שעניני קין והבל שנזכרו למעלה היו רמז לכחות וטבעי בני אדם אשר כנו בשם אלוהות אבל התולדות האלה אשר נזכרו בפרשה היו תולדות ממש. גם כיון זה הכתוב כוונה שלישית והו' להבדיל בין התולדות שנזכרו בפרשה של מעלה מקין והבל ובין התולדות שיזכר בפרשה הזאת שאותם של מעלה היו תולדות חוה שנוטים לטבעה ברדיפת המותרות והמפורסמות ולא היו הם תולדות אדם כפי טבע שלמותו אבל התולדות שיזכר כאן היו תולדות אדם ולא תולדות חוה לפי שהיו האנשים הנזכרי' בהשתלשלות הזה אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת כמו שיתבאר וכדי להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אמר כאן זה ספר תולדות אדם. וכן אמרו בפרק עושין פסים. אמר רבי אליעזר בן עזריה כל אותם שנים שהיה אדם בנדוי הוליד שדין ורוחין ולילין שנאמר ויחי אדם מאה ושלשים שנה ויולד בצלמו בדמותו מכלל דעד השתא לאו בדמותיה אוליד וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר מכאן אתה למד שלא היה קין לא מזרעו ולא מדמותו ולא נולד בדמותו עד שנולד שת. ולא היתה כוונת השלמים האלה בשדין ורוחות דעות כוזבות שהיו לאדם בימים ההם כמו שחשב הרב המורה שאם היה כן יתחייב שהיתה הולדות שת שנשתלם אדם בעיונו וחשב דעות אמתיות קיימות. ויביא זה להכחיש פשט ההשתלשלות חלילה כי הפרשה הזאת היא כלה כפי פשוטה. אבל אמרו שדין ורוחין ולילין על הבנים והבנות שהוליד אדם קודם שת כי היה קין שד כפי רשעתו ומעשיו. והבל היה רודף רוח ברדיפת הכבוד והתאוה וההנהגה והתאומות שנולדו עמהם היו הלילין להיות כלם בנים ובנות תולדות חוה ולא תולדות אדם כמו שהיו שת וזרעו. והותרה בזה השאלה האחת. ואמנם אמרו ביום ברוא אלהים אדם נראה לי שאינו חוזר לספור תולדות אדם אבל כאשר בא לספר השתלשלות הדורות התחיל מאדם עצמו שהיה ראשון המין ואב היחס ועל זה אמר (בראשית ה' ג') בדמות אלהים עשה אותו ר"ל שלא היה אדם בתולדותיו כי לא נולד מאיש כמוהם אבל בדמות אלהים עשה אותו מבלי מולידים אחרים. והודיע גם כן שבאותו יום שברא אלהים אדם מיד עשה אותו בשלמות החכמה בדמותו כאלו אמר באותו יום שברא אלהים אדם לא נולד עיר פרא אבל בדמות אלהים בשכלו ובדעתו עשה אותו וגם כן באותו יום שברא אלהים אדם ברא גם כן את אשתו וברכם והוא אמרו זכר ונקבה בראם ויברך אותם. ומה טוב אמרו עשה אותו בלשון יחיד עם היות שאמר זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם בלשון רבים. כי הנה גלה בזה שהדמות השכלי האלהי שנאמר על ההשגה והידיעה בפועל קנה בבריאתו אדם בלבד לא חוה אשתו כי הוא אשר נעשה בדמות אלהים עם היות שלענין הפריה ורביה זכר ונקבה בראם וגם לענין החברה בכלל שיהיו לעזר ולהועיל זה לזה קרא את שמם אדם וכמו שביארתי למעלה. ואחשוב שאמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם לפי שהאדם יקרא כן באמת בהיותו בדעתו שכלו ושניו. ואם קודם שלמותו יקרא אדם הוא בבתינת הכח אשר לו על זה עד שהמון העם לא יקראו את הילד הקטן אדם עד שיגדל וישלם ויאמרו שנעשה אדם ולפי שאדם וחוה אשתו כמו שאמרו חז"ל נבראו כבן עשרים שנה שלמים בגופיהם ואבריהם ובדעתם מלבד החכמה שנתוספה באדם לכן אמר הכתוב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם רוצה לומר שבאותו יום עצמו שנבראו לא קראם נערים ולא ילדים כי אם אדם לפי שהיו שלמים בחושיהם החצוניים והפנימיים כלם והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הב' והג':