בראשית מט, ז

ארור אפם כי עז. אפלו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג ח) מה אקוב לא קבה אל:

אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים דבר אחר אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד:

לִיט רָגְזְהוֹן אֲרֵי תַקִיף וְחֵמַתְהוֹן אֲרֵי קַשְׁיָא אֲפַלְגִנוּן בְּיַעֲקֹב וְאֵבַדָרִנוּן בְּיִשְׂרָאֵל

אֲמַר יַעֲקב לוּט הֲוָה כְּרַכָּא דִשְׁכֶם כַּד עָלוּן לְגַוָהּ לִמְחַרְבָהּ בְּרוּגְזֵיהוֹן דְתַּקִיף וְחֵמַתְהוֹן עַל יוֹסֵף אֲרוּם קַשְׁיָא אָמַר יַעֲקב אִין שַׁרְיַין הִינוּן תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא לֵית מְלִיךְ וְשׁוּלְטַן דִיקוּם קָדָמֵיהוֹן אַפְלִיג אַחְסָנַת בְּנוֹי דְשִׁמְעוֹן לִתְּרֵין חוּלְקִין חוּלַק חַד יִפּוֹק לֵיהּ מִגוֹ אַחְסָנַת בְּנֵי יְהוּדָה וְחוּלַק חַד בֵּינֵי שְׁאַר שִׁבְטַיָא דְיַעֲקב וַאֲבַדַר שִׁבְטָא דְלֵוִי בְּגוֹ כֻלְהוֹן שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל

לִיט הֲוָה כְּרַכָּא דִשְׁכֶם דַעֲלוּ לְגַוָהּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִמְחַרְבָהּ בְּרוּגְזֵיהוֹן אֲרוּם תַּקִיף הֲוָה וּבַחֲמַתְהוֹן אַרוּם קַשְׁיָא הֲוָת: אָמַר אֲבוּנָן יַעֲקב אִין שַׁרְיָן הִינוּן כַּחֲדָא לֵית אוּמָא וּמַלְכוּ יָכְלָא לְמֵיקַם מִן קָמֵיהוֹן אַפְלִיג יַת שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן סַבָּרִין מַלְפֵי אוֹרַיְתָא בִּכְנִשְׁתָּא דְיַעֲקב וְאִיבַדַר יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי בְּבָתֵּי מֶדְרָשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל:

ארור אפם כי עז. דרך נבואה, או דרך תפלה שיחסר אפם וטוב להם כי ארור הפך ברוך וכאשר הברכה תוספת הארירה מגרעת:

ועברתם. כפול הטעם. וכן אחלקם. ואפיצם. והטעם שהם אלה ראויים שיפרדו ולא יתחברו יחדו והנ' מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה והנ' הוא ברשות אחר, וגם עריו לא היו דבקים זו לזו. רק מפוזרות בינות גורל יהודה. גם כן לוי שהיו לו שמנה וארבעים עיר והן מפוזרות בינות השבטים:

ארור אפם - לא יצליחו באפם להינקם ולעשות רעה ולכן איני חפץ בקהלם ובחיבורם יחד.

אחלקם ביעקב - כי לוי נתפזר בשנים עשר שבטים, כדכתיב ביהושע, נמצא שמעון לבדו בלא לוי.

ארור אפם. יחסר אפם בשפלות' וקושי מזונותיהם ע"י חלוק ותפוצה אמנם הכהונה נשארה לבכורות כמאז עד שזכו בה בני לוי כאמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי:

אחלקם ביעקב שלא יוסדו. ואפיצם בישראל, שלא יקהלו. וכן היה כי נחלת שמעון נפלה בתוך נחלת בני יהודה שנאמר (יהושע י ט) ויהי נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה. והיו עריהם מחולקות זו מזו בתוך שבט יהודה ונחלת לוי ערי מקלט מנופצות בכל ישראל. ומה שפזר אותם בכל ישראל הענין הזה לתועלת ישראל בהוראותיהם וכענין שכתוב בהם (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

והנה יעקב לא ברך לראובן ולא לשמעון ולא ללוי אבל האשים אותם. האשים לראובן על מעשה בלהה ולשמעון ולוי על מעשה שכם ומכאן ואילך מזכיר שאר השבטים ומברך אותם.

ארור אפם אין זה קללה אלא ברכה כלומר יהי רצון שלא יצליחו באפם כדי שלא ירגילו להיות רגזנים. ד״א ארור אפם כמו ארור ובזוי אפם ועברתם העזה והקשה.

אחלקם ביעקב שכן מצינו שנפלה נחלת שמעון בין נחלת בני יהודה כדכתיב ויצא הגורל לשמעון בתוך נחלת בני יהודה ולוי נפל גורלו מ״ח עיר לשבת ומגרשיהן בתוך נחלת כל שבט ושבט.

ארור אפם כי עז. אף ועברה עזה וקשה שלהם תהא ארורה כי לא יוכלו אחיהם לסבלם להיות מלכים ומושלים עליהם ולא יודו לדברי אם אומר שימלכו אלא אחלקם ואפיצם זה מזה להתערב עם שאר אחיהם ביעקב ובישראל ולא יקחו שום עצה יחד ולא היה ללוי חלק ונחלה ונתפזר בכל ארץ ישראל כי כל אחד נתן מעריו ללויים ושמעון לקח נחלה אצל יהודה כידי שתהיה אימת מלכות עליו כמו שנ' (שופטים א׳:ג׳) ויאמר יהודא אל שמעון שהיה אצלו עלה אתי בגורלי:

ארור אפם כי עז וגו׳. פרוש, לחלק המרבה בהם יותר משעור הרגיל הוא מקלל, וישאר בהם חלק הרגיל בכל אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפיתו לעבודת ה׳, שאם לא כן ישלל מהם בבחינתו אשר המשג לנצח. וראה כי תקון לקרר עז הרתיחה הוא לחלקם וגו׳, ואמר ״אחלקם״ וגו׳.

ארור אפם כי עז. מצינו בכל מקום לשון עזות על הפנים ולשון קשיות על העורף שהוא מעבר השני אל הפנים, וכשקלל לא קלל אלא עזות אפם וקשיות ערפם ואמר ארור אפם ואימתי כי עז כשהוא עז, ועברתם היינו עבר השני של אפם דהיינו הפנים, ומעבר השני הוא העורף ועל העבר השני דהיינו העורף אמר כי קשתה, ואמר יעקב שאם ישאר דבק בשני שבטים אלו קנין של העזות פנים וקשיות העורף מי יוכל לעמוד בפניהם, וגם המה יהיו בתכלית הרעה, ע״כ אחלקם ביעקב ואפיצם ישראל, ר״ל החלק הגדול ממדת העזות פנים וממדת קשי עורף שיש בטבע שני אחים אלו אחלק ואפיץ בכל ישראל, כי היכי דלימטי לכל חד שיבא מכשורא, ר״ל כשיתפשט בכל ישראל לא יגיע לכל אחד מישראל כי אם חלק קטן, והיינו הך שקרא משה לכל ישראל עם קשה עורף, שנאמר (שמות לד ט) כי עם קשה עורף הוא, ורז״ל (ביצה כה:) אמרו שלשה עזים הם ישראל באומות כו' לפי שקבלו טבע העזות והקשיות עורף מן שמעון ולוי כי חלק אותם יעקב לכל בניו.

דבר אחר, אע״פ שהעזות וקשיות עורף מדה רעה מ״מ יש בהם צד לטובה, כארז״ל (אבות ה כה) הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים, וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים, וזהו שאמר יעקב שאפם כי עז, ועברתם דהיינו העבר השני לאפם כי קשתה, וזה בודאי מדה רעה וכדת מה לעשות בהם להפכם לטובה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ר״ל אחלק ואפיץ העזות וקשיות עורף אל עושי מעשה יעקב וישראל, דהיינו להפך פעולתם לטובה כאמור, ומה שכללם יעקב ומשה הפרידם, לפי שכבר אמר אחלקם וגו' ע״כ לא היה משה רשאי לצרפם, ומ״מ ברכם קצת מעין ברכתו של יעקב כי אמר ברך ה' חילו, פירש אונקלוס על הנכסים כי לא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לו, כך אמר יעקב אחלקם ביעקב, ר״ל אחלק לו בין כל יעקב כי מן כל ישראל יקחו המה חלקם, ואע״פ שבעבור היות כלי חמס מכרותיהם דהיינו לגזול ממון כל העיר נותן הדין לקנסם שיהיו כולם עניים, מ״מ אחלק להם ביעקב לקבל מהם מתנותם, ושבט שמעון אפיץ בישראל להיות סופרים ומלמדים. וע״כ רמז משה ברכה לשמעון תוך ברכת יהודה כי גם מיהודה מושכים בשבט סופר, כמ״ש ומחקק מבין רגליו ומחקק היינו סופר.

ארור אפם. בשעה שהמה בחרון אף כי עז בלי מעצור כזרם מים כבירים שוטפים ועברתם השמורה בלב כי קשתה. קשין להתרצות:

אחלקם ביעקב. נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה אבל רובם במק״א קשה ע״כ אחלקם ביעקב שיהיו מעט מעט במקום אחד:

ואפיצם בישראל. כן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה כמו שהי׳ פינחס במעשה זמרי. אבל רק מעט מעט יפה ע״כ יהיו נפוצים בישראל:

ארור. שלפעמים יצטרך האף והעברה לקנא קנאת ה' ולעשות משפט ברשעים, אבל אפם ארור הוא ואין בו ברכה, כי הוא עז יותר מן המדה. ויש הבדל בין אף ובין עברה, שאף הוא מה שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם עי"ז ישולח חרונו גם על מי שלא חטא עד שעובר הגבול (כמ"ש בפי' הנ"ך בכ"מ) ונגד שכם בן חמור היה אף ונגד יתר אנשי שכם היה עברה, ושניהם היו בעז ובקשוי יותר מן הראוי אחר שגיירו א"ע. אחלקם ר"ל את האף והעברה שלהם אחלק ביעקב, שהגם שצריך גם להם אף ועברה לעת הצורך, די שכל שבט יקח חלק אחד מי"ב ר"ל קצת, וישראל גדול מיעקב שהם גדולי האומה ביניהם אפיץ את האף והעברה ע"ד כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש, לכלות אף נגד הרשעים ולעשות משפט במנאצי ה' שזה מוטל על ישראל שהם הגדולים:

ס רוצה לפרש אל היינו יעקב כדפירש רש"י שם (במדבר כ"ג ח' ד"ה מה) בפרשת בלק:

ע דלפירוש א' קשה מהו ואפיצם בישראל, לכן פירש ד"א, ואין לומר אם הד"א פירוש של ואפיצם הוא, אם כן מאי ד"א הא בפירוש ראשון לא פירוש כלום על ואפיצם, יש לומר שהד"א הוא פירוש גם על אחלקם, והכי פירושו אחלקם זה מזה ובמה אחלקם ואפיצם, כלומר ואפיצם הוא פירוש על ואחלקם, (מהרש"ל):

פ אחלקם ביעקב קאי אשמעון, ואפיצם בישראל קאי על לוי, לכן כתיב בישראל דהוא לשון חשיבות: