בראשית מט, י

לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואלך, אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממנים על פי המלכות:

ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל:

עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו, וכן תרגם אנקלוס ומדרש אגדה שילו, שי לו, שנאמר (תהלים עו יב) יובילו שי למורא:

ולו יקהת עמים. אסיפת עמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו (יחזקאל כח יז) יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף ושל נושך ואל"ף (איוב יג יז) שבאחותי באזניכם, (יחזקאל כא כ) ושבאבחת חרב (מ"ב ד ב) ואסוך שמן אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר (ישעיהו יא י) אליו גוים ידרשו, ודומה לו (משלי ל יז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם, לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קו ב) דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא, ויכול היה לומר קהית עמים:

לָא יַעֲדֵי עָבֵד שָׁלְטַן מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְדִילֵהּ הִיא מַלְכוּתָא וְלֵהּ יִשְׁתַּמְעוּן עַמְמַיָּא

לָא פַּסְקִין מַלְכִין וְשַׁלִיטִין מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרִין מֵאַלְפֵי אוֹרַיְיתָא מִזַרְעֵיהּ עַד זְמַן דִי יֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא זְעֵיר בְּנוֹי וּבְדִילֵיהּ יִתְיַמְסוּן עַמְמַיָא

לָא פַסְקִין מַלְכִין מִדְבֵית יְהוּדָה אַף לָא סַבָּרִין מַלְפֵי אוֹרַיְיתָא מִבְּנֵי בְּנוֹי עַד זְמַן דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא דְדִידֵיהּ הוּא מַלְכוּתָא וְלֵיהּ עֲתִידִין דְיִשְׁתַּעֲבְּדוּן כָּל מַלְכוּתָא דְאַרְעָא:

לא יסור שבט מיהודה אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו): "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה. אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור "מחוקק מבין רגליו", שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך, ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, "עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים" לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי: "השבט" ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ו"שילה" הוא בנו אשר לו יקהת העמים. ולא יתכן מאמר רבי אברהם, שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז): "שבט מישור שבט מלכותך", (ישעיהו יד ה): "שבט מושלים", (יחזקאל יט יד): "שבט למשול". והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד (דברי הימים א כח ד): "ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל". ואמר "לא יסור" לרמוז, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר, וזהו שנאמר (דברי הימים ב יג ה): "כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו". וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר (הושע יג יא): "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם (שמואל א יב יב): "וה' אלהיכם מלככם". והקב"ה אמר לו (שמואל א ח ז): "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב (שמואל א יג יג): "נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם", שאם לא חטא, היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת יד מלך יהודה. ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר (מלכים א יא לט): "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים", וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (הושע ח ד): "הם המליכו ולא ממני". וזה היה עונש החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא ג א): "כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא", שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום. ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו (במדבר יח ז): "תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ב): "אין מושחין מלכים כהנים. אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים". הנה, שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא. ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות, והוא דבר ראוי והגון.

ולו יקהת עמים אסיפת העמים, שנאמר (ישעיהו יא י): "אליו גוים ידרשו". ודומה לו (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם", לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי א): "דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא". ויכול לומר קהיית עמים", לשון רש"י. (רש"י על בראשית מ״ט:י׳) ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" אסיפת אם. ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג ח) "כולם אחוזי חרב" — שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם, וכן עוד שם רבים. וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה ב): "ר' יהושע קיהה וטהר", שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא (בבא מציעא נב א): "מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה", שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו. ובעלי הדקדוק (הרד"ק ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ב"יקהת" ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, "יקהת עמים" — שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" — לקבל מצותה. והנכון בעיני, שהוא מלשון (ירמיהו לא כט): "האוכל הבוסר תקהינה שניו", ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה: יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה, עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם, שיחליש את כלם לפי חרב. וכן (קהלת י י): "אם קהה הברזל", שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שיר השירים רבה א יב): "הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן, והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו "רבינו משה תן לנו מה נאכל!" אמר להם "כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו", עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והיתה נפשם קוהה לאכול וכו'". והענין, שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח, שנדבק בו הריח הטוב. וכן "לא תהא הלכה קוהה להם" — נחלשת ורופפת בידם. ו"מקהו קהיאתא" — מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון (קידושין יג ב): "פריך רב אחא". וכך אמרו (מכילתא בא יח) "אף אתה הקהה את שניו" — שבר אותם או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם.

לא יסור שבט מיהודה. לא יסור שבט גדולה מיהודה עד שבא דוד שהוא תחלת מלכות יהודה וכן היה הלא תראה כי דגל יהודה נוסע בראשונה. גם אמר השם יהודה יעלה תחלה:

ופי' מחוקק. סופר שיחוק על הספר:

וטעם מבין רגליו. שכן דרך כל סופר להיות יושב בין רגלי הקצין:

שילה. יש אומרים כדרך המתרגם ארמית כטעם שלו. ויש אומרים שהוא מגזרת ובשלית', ויש מי שהוציאו מל' קדמונינו ז"ל שליל. ויש מי שפירש אותו על עיר שילה. ויפרש יבוא כמו ובא השמש. או עד כי יבוא קץ שילה. כי כן כתוב ויטוש משכן שילה. ואחר כן ויבחר בדוד עבדו גם זה איננו רחוק. או יהיה שילה כמו בנו. והה"א תחת וי"ו כמו בתוך אהלה מגזרת לא תשלה אותי שפי' לא תוליד:

ומלת יקהת. כמו ליקהת אם. והיו"ד משרת לעתיד. וטעמו שיסורו גוים אל משמעתו וכן היו עמים רבים תחת יד דוד ושלמה בנו. ואין טעם עד כי יבא שילה שיסור השבט ממנו בבוא שילה. רק טעמו כמו לא יחסר לפלוני לחם עד שיגיע עת שיהיו לו שדות וכרמים רבות. וכמוהו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שישיבהו אל הארץ:

לא יסור שבט מיהודה - המלכות שניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר, לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק - ושררה מזרעו עד כי יבא - יהודה שילה - כלומר, עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם, אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין.

יקהת עמים - קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו, כדכתיב: הוא רודה בכל עבר הנהר נתקבצו שם להמליך רחבעם, כדכתיב: וילך רחבעם שכמה כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו ושכם אצל שילה, כדכתיב ביהושע: ויאסוף יהושע את כל ישראל שכמה וכל הפרשה. ולבסוף מפרש כל אלו הדברים היה לפני ה' בשילה. וגם בשופטים: הנה חג ה' בשילה במסלה העולה בית אל שכמה וגו'. וגם בירמיה: ויבאו אנשים משכם משילה ומשמרון. וקרקע חלקה היה בשכם סביב האלה אשר עם שכם הראויה להתקבץ שם בני אדם ולכבוד משכן אשר בשילה הסמוך שם. ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש, אבל חוסר הגדולה לא רצה לפרש אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק, שמשילה ואילך נתמעטה.

לא יסור שבט מיהודה. כשתהיה לו המלכות כמו שאמר וכלביא מי יקימנו לא יסור שבט המלכות ממנו אל אחד משבטי ישראל כאמרו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול אשר הסירותי מלפניך אבל כשנפלה המלכות ביד האומות לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום אבל נפסד לגמרי כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה אבל אבד לגמרי ולא תפול הסרה על הבלתי נמצא כלל:

ומחוקק מבין רגליו. שיהי' מזרעו שופט יושב על כסא ובין רגליו יהיו סופרי הדיינים כמנהגם:

עד כי יבא שילה. הנה תיבת שילה מורכבת משרש שול ומורה שולים ומשרש שלה המורה שלום כלומר שלום הסוף. אמר שזה שאמר שיהי' ליהוד' שבט ומחוקק בין אחיו בלבד בעוד שבטם קיים יתאמת עד כי יבא שילה:

ולו יקהת עמים. אבל כשיגלה המשיח שיהיה שלום הסוף לו תהיה גם יקהת עמים. חלשת העמים כמו אם קהה הברזל כלומר מותר חלושים שישארו אחר אבדן מלכותם ישמעו לשילה שהזכיר כאמרו וקרקר כל בני שת:

לא יסור שבט מיהודה. מדרש אגדה לא יסור לא יפרח כמו סורי הגפן נכריה שהוא כמו לולבי הגפן:

עד כי יבא שילה. עד שיחרב משכן שילה יבא לשון חרבן כמו לא יבא עוד שמשך וה"פ לא יפרח ולא ינץ מלך ביהודה עד כי יטוש משכן שילה וכן הוא אומר ויטש משכן שילה וסמיך ליה ויבחר בדוד עבדו. ד"א לא יסור מלכות מבית דוד ליתנו לאחר כמו שסר משאול עד כי יבא שילה מלך המשיח וכ"ש כשיבא משיח שהרי משיח בן דוד הוא ונמצא שלא יסור לעולם והה"ד ונאמן ביתך וממלכה עד עולם וכתיב וחסדי לא אסיר מעמו כאשר הסירותי מעם שאול ד"א לא יסור שבט מיהודה שלא ימלוך על כל ישראל עד כי יבא שילה כלומ' בשכם שנתחלקה שם המלכות ושילה ושכם היו קרובים זה לזה כדכתיב בין שילה ובין שכם ולכך נקט שילה ומ"מ ולו יקהת עמים לאחר שנתחלקה המלכות. ד"א לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כלומר לעולמי עד כי יבא שילה שהרי יבא משיח שהוא משבטו. מהרב ר' יצחק:

ומחוקק מבין רגליו בגימטריא תלמידי חכמים:

מחקק עולה רמ"ח שרמ"ח איברים באדם על שם ערוכה בכל ושמורה: יבא שילה: בגימטריא משיח:

שילה בגימטריא משה דכתיב ביה ויתא ראשי עם שאז היתה יהודה לקדשו דכתיב שרי יהודה רגמתם:

לא יסור שבט מיהודה משימלוך יהודה תחלה כמו ממלכות דוד ואילך לא יסור ממשלתו להנתן לשבט אחר כמו שהוסרה מלכות שאול להנתן לדוד.

ומחקק מבין רגליו כן דרך כל סופר להיות יושב בין רגלי המושל.

עד כי יבא שילה כי אז נחלקה מלכות בית דוד ונתנה לירבעם מלכות עשרת השבטים וזהו עד כי יבא שילה שנאמר ויבואו שילה וימליכו עליהם את ירבעם. ד״א עד כי יבא שילה אחיה השילוני שהיה משילה שקרע בגדי רחבעם לי״ב קרעים.

ולו יקהת עמים נתקבצו שם להמליך ירבעם כדכתיב ויבא רחבעם שכמה כי שם בא כל ישראל להמליך אותו, ושכם ושילה סמוכים זה לזה כדכתיב ויאסוף יהושע את כל העם שכמה וגו׳ וכתיב לאלתר ויניחה שם במקדש ה׳ והוא משכן שילה. ופשט זה לתשובת המינים. ויעקב פי׳ עקר גדולתו של יהודה שמדוד עד רחבעם, אבל חוסר גדולה לא רצה לפרש אך מכללו של מקרא אתה יכול לדקדק שמשילה ואילך נתמעטה.

לא יסור שבט מיהודה. בא לפרש מתי יבא לו המלכות ואמר לו לא תעלה על לבך שתהיה בעניות עד שיבא זמן מלכותך כי לא יסור שבט מיהודה וממשלה ממך כי לעולם יחשבוך לגדול ותהיה מכה ורצועה בידך:

ומחוקק. שכתב ומחוקק גזירות מצוות על אחרים כלו' עד כי יבא שילה תהיה שוטר ומושל אבל משבא שילה תהיה מלך כי משבא יומו של שילה שנחרב אז צמחה מלכות בית דוד כדכ' בספר תהלים (ע"ח) ויטש משכן שילה וימאס באהל יוסף ויבחר בדוד עבדו ובירושלים אשר רצה אלמא דבביאת יומו של שילה תלוי מלכות בית דוד, ובישר לו יעקב שאז יהיה מלך ועד ביאת שילה לא יהיה בשפלות רק שבט ומחוקק אבל משיבא שילה לו יקהת עמים אז יקהלו אליו כל ישראל להמליכו כדכ' (דברי הימים א י״ב:ל״ט) ויבאו כל ישראל חברונה להמליך את דוד וכן מצינו שיהיה שבט יהודא גדול לעולם כדכ' (במדבר ז׳:י״ב) ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב שיהיה ראש לדגלים ולחנוכת המזבח וכתי' (שופטים א׳:ב׳) מי יעשה לנו בראשונה ויאמר ה' יהודה יעלה:

יקהת. לשון קיבוץ כמו (משלי ל') ליקהת אם י"ל לשון קהיון שינים שקהו שיניהם של אומות העולם בשעה ששמעו שמלך דוד על ישראל כדכ' (שמואל ב ה׳:י״ז) ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד:

לא יסור שבט מיהודה ראינו שסר מושל מיהודה קודם שבא המשיח. התשובה אמרו חכמינו ז"ל אלו ראשי גליות שבבבל ומחוקק מבין רגליו אלו נשיאי ישראל. פי' שני כ"ז שיהיה מושל בישראל לא יסור הממשלה מיהודה לשבט אחר. פי' ג' לא יסור לא יפרח כמו סורי הגפן שר"ל לולבי גפנים ואמר לא יפרח מלכות יהודה עד שיחרב משכן שילה שכשנחרב מיד משח שמואל לדוד למלך שנאמר ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וסמיך ליה ויבחר בדוד עבדו. פי' ד' לא יסור כמו אסורה נא ואראה אמר לא יגיע מלכות יהודה עד שיחרב שילה וכי יבא כמו כי בא השמש. פי' ה' פי' אונקלוס לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה וספרא מבני בנוהי עד עלמא דייתי משיחא פירוש אע"פ שתראה שיוסר המלכות מיהודה לא יסור לעד לעולם לפי שיבוא המשיח ויהיה עד כמו עדי עד והמתרגם עד עלמא עד דייתי משיחא טועה. פי' ו' שזה הפסוק מדבר בזמן המשיח וירצה לא יסור שבט מיהודה בזמן שיבוא המשיח ויהיה עד כמו עידן שר"ל זמן. פי' ז' לא יסור שבט של מכות ויסורין שכל זמן שישראל בגלות תמיד הם מיוסרים ביסורים של הגלות המר והנמהר וזה ימשך עד כי יבא שילה ויהודה הוא כינוי לכל ישראל לפי שעל שמו נקראו ישראל יהודים בין האומות. פי' ח' לא יסור שבט גדולה מיהודה עד שיבוא דוד שהוא תחלת מלכות יעקב וכן היה שדגל יהודה נוסע בראשונה ויהודה יעלה בתחלה ומ"ש עד כי יבוא שילה אין הכוונה שכשיבוא שילה יסור אלא כאומר לא יחסר לפלוני לחם עד שיהיו לו שדות רבות:

לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו. ידוע מה שדרשו חז״ל בסנהדרין ד״ה שבט זה ריש גולה שבבבל שרודה את העם במקל. והוא שבט כמשמעו. ומחוקק אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים הביאור ע״ז דמחוקק משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו. וזה א״א כ״א באמצעות תלמידים כדאי׳ בתענית פ״א דאר״ח הרבה למדתי מרבותי כו׳ ומתלמידי יותר מכולם. והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול כך תלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה. ופי׳ מבין רגליו. היינו מבין רגליו של המחוקק (וכן פי׳ הספורנו לפי דרכו) ומשום שהי׳ המנהג לפנים שהרב הי׳ יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע כדאיתא בב״מ דפ״ד דכי הוו יתבי כו׳ יתבי קמייהו ראב״ש ורבי אארעא מקשו ומפרקו. ובסנהדרין די״ז ב׳ דן לפניהם בקרקע. וא״כ התלמידים ישבו בין רגליו של הרב וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם:

עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. אפי׳ אוה״ע יבואו וישאלו בעצתו מחמת עומק חריצותו כמו שהיה אח״כ בדניאל וכן הי׳ גם בימי שפוט השופטים:

לא יסור שבט מיהודה. תמיד יצא ממנו שבט מושלים, ומחוקק הוא מניח הנמוסים והחוקים שכ"ז שייך אל הנשיא שהוא ג"כ המחוקק, ר"ל בעת הגליות שלא יהיה מלך מזרעו יהיה מזרעו שבט מושלים ומניחי החוקים שהיו תמיד מזרע ב"ד, עד כי יבא שילה מענין ובשליתה היוצת מבין רגליה, ר"ל מבין רגליו, היינו מזרעו יהיו תמיד מחוקקים עד שיבא מבין רגליו כשליא דהיינו הנולד אשר לו יקהת עמים, שהוא המלך המשיח שלו ובעבורו יקהלו עמים למלחמת גוג ומגוג כמ"ש קצות הארץ יחרדו קרבו ויאתיון:

ר דקשה לרש"י והא עד שאול לא היה מלך בישראל, ועל זה פירש מדוד ואילך שהוא משבט יהודה:

ש (נח"י), קאי אדלעיל לא יסור שבט מושלים מיהודה, ואפילו בזמן הגלות תהיה להם שררה מועטת, וכל זה יתנהג עד כי יבא שילה מי שהשבט שלו, והרב נקט המלוכה תמורת השבט והיא היא:

ת רוצה לפרש דהוא נמי מפרש שילה קאי אגואל, אבל לא מפרש שהוא לשון שילו, אלא ב' תיבות הם שי לו, פירוש מנחה לו:

א מביא ראיה דיקהת בחד יו"ד לשון אסיפה:

ב מקהילים קהלות סביבם הבאים ושומעים דבריהם עיין שם: