בראשית מה, ה

למחיה. להיות לכם למחיה:

וּכְעַן לָא תִתְנַסְסוּן וְלָא יִתְקָף בְּעֵינֵיכוֹן אֲרֵי זַבִּנְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֲרֵי לְקַיָּמָא שַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן

וּכְדוּן לָא תִתְנַסְסוּן וְלָא יִתְקוֹף בְּעֵינֵיכוֹן אֲרוּם זַבִּינְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֲרוּם לְקַיְימָא יַתְכוֹן שַׁדְרַנִי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן

כי למחיה שלחני - הקב"ה עשה כל זאת לטובתכם.

ועתה אל תעצבו וגו׳. צריך לדעת אמרו ״ועתה״ מה בא לשלול? שנית, למה כפל לומר אל תעצבו ואל יחר, ועוד הם שני דברים הפכיים – העצבון יורה על שברון הלב, וחרון אף יגיד על הגאוה. עוד צריך לדעת למה דקדק לומר תיבת הנה?

אכן פרוש של דברים הוא על זה הדרך: יודע אני כי אתם נעצבים על המכר, וכמו שגלו דעתם באמרם (בראשית מב:כא) ״אבל אשמים אנחנו״, גם לפי המדרש (בראשית רבה צא:ג) שאמרו שירדו לפדותו בדמים יקרים, לזה אמר להם ועתה פרוש, כיון שמבקשם מצוי להם בהודעה זו תסירו העצבון, ונתכון גם כן בזה לרמז להם ולהודיעם כי יודע בהם שדעתם קרובה אצלו והם נעצבים עליו עד עתה, ובזה יצדיקו כי לבו נכון עמם.

ואמרו אל יחר בעיניכם פרוש, לטעם שמכרתם אותי הנה, שגרמתם לעצמכם כל התגלגלות הענינים, ההשתחויות אשר בשבילם נתחכמתם למכר, דכתיב (בראשית לז:כ) ״ונראה מה יהיו״ וגו׳, ודבר זה יסובב הכעס, כאדם שבא לתקן דבר ונמצא מקלקל ויחר אפו על אשר גרם לעצמו. ונתן טעם לזה, כי אדרבא מעשיהם גרמו להם טובה גדולה, ״כי למחיה שלחני אלהים לפניכם, כי זה וגו׳ לשום לכם שארית״ וגו׳, ומעתה לא יחר בעיניכם על הדבר.

אל תעצבו ואל יחר בעיניכם. כבר ביארנו לעיל ל״ד ו׳ דשני דברים אלו שונים המה בתכונתם. עצבון הוא כמו שנופל בעיני עצמו. וחרי הוא בצער על שהרע לו אחר. והיינו משום שחשב שיש מהאחים שמתחרטים הרבה על הנבלה הלזו ונופלים בלבבם שאירע להם מקרה זה. ויש מהם שחושבים גם היום אשר אתם הי׳ הצדק אלא שהסכילו לעשות. שמכרו אותו אל מצרים מקום שהי׳ אפשר לעלות לגדולה כזה ולא השכילו למכור אותו למדינה פחותה במעלה שלא הי׳ אפשר לעלות כך. ע״ז אמר אל תעצבו וגם אל יחר בעיניכם ומפרש כי מכרתם אתי. זהו ביאור על העצבות. שהגיע להם מעשה המכירה. ואמר הנה הוא ביאור על החרי שמכרו אותו הנה. ולא למק״א. ועל שני האופנים בא דברו כי למחיה וגו׳ היה בזה השגחה ממעל ואין לחשוב שהי׳ אפשר בא״א. ואמר אל יחר בעיניכם לא כדרך לשון הקודש להסמיך לחרון שימוש ל׳ כגון למה חרה לך. ויחר להם מאד. ויחר לדוד. וכן הי׳ ליוסף לומר ואל יחר לכם. אבל ידע יוסף שאין גם אחד בקרב אחיו שיצטער עתה על שלא נאבד יוסף לעולם. וכמבואר במדרש שאמרו ליוסף בתחלה כי הולכים למצרים לפדות את אחיהם בכל אופן שאפשר ומרומז גם במקרא לעיל וירדו אחי יוסף עשרה אלא שחשד שיש מהם שיחשוב אשר אז בעת שהשנאה היתה חזקה עשו שלא בדעת מש״ה אמר בעיניכם היינו בשכלם ודעתם יחרה איך לא השכילו אז אבל עתה לא חרה להם כלל:

שאלות: למה כפל אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, כי למחיה שלחני וגו' ואמר שנית להחיות לכם לפליטה גדולה. תחלה אמר אשר מכרתם אותי ואח"כ אמר לא אתם שלחתם אותי, ומה שצוה שיאמרו אל אביו הוא אריכות דברים:

ועתה. לעומת הצד שמתעצבים ומתחרטים על המעשה אמר אל תעצבו, ונגד הצד שעדיין הם שונאים אותו וחרה בעיניהם על שעלה לגדולה אמר ואל יחר בעיניכם, ומפרש אל תעצבו כי מכרתם אותי שהוא חרטה על גוף המכירה, ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה שהוא החרטה על שמכרו אותו למצרים ששם עלה לגדולה ולא מכרו אותו למקום אחר. [וכבר בא מאמר כזה בפ' וישלח ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד עי"ש]. כי למחיה. פי' תחלה מ"ש אל יחר בעיניכם, ר"ל אם עוד נמצא השנאה הקדומה בלבכם אפשר שיחר בעיניכם משני טעמים. א] שתיראו שאעשה אתכם רעה, עז"א כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ולא תיראו רע, ב] יוכל להיות שיחר בעיניכם על גדולתי ועל שלא נתמלא חפצכם לנקום בי, עז"א,