בראשית מד, יח

ויגש אליו. דבר באזני אדני. (בראשית רבה) יכנסו דברי באזניך:

ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו קשות:

כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו ומדרשו - סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (בראשית רבה). דבר אחר מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. וכי זוהי שימת עין שאמרה לשים עיניך עליו, דבר אחר: כי כמוך כפרעה - אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (בראשית רבה):

וּקְרֵב לְוָתֵהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי יְמַלֵּל כְּעַן עַבְדָּךְ פִּתְגָּמָא קֳדָם רִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָּךְ אֲרֵי כְפַרְעֹה כֵּן אָתְּ

ויגש וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּמָטוּ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל בְּמָטוּ עַבְדָךְ פִּתְגָמָא בְּמִשְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵיף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ אֲרוּם מִן שַׁעְתָּא דְאָתִינָן לְוָותָךְ הֲוָת אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוּן חָזְרוּן דִינָיִךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיָין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה

וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ מִינָךְ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל כְּעַן עַבְדָךְ פִּתְגָם בְּמִישְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ הֲלָא מִן זִימְנָא קַדְמַיָא דְנַחְתָנָן לְוָותָךְ לְמִצְרַיִם הֲוֵיתָא אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוֹ חָזְרוּ דִינָךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיַין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעֹה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ אֲרוּם יַקִיר אֲנָא כְּוָותָךְ וְאַבָּא יַקִיר כְּוַות פַּרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ הֲלָא אֲנָא מִשְׁתְּבַּע בְּחַיֵי רֵישֵׁיהּ דְאַבָּא וְלֵית אֲנָא מְשַׁקֵר דְאִין שָׁלִיף אֲנָא חַרְבִּי מִן גוֹ תֵּיקָא לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵּיקָא עַד זְמַן דְנִימְלֵי כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם קְטוּלִין לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵיקָא עַד זְמַן דְנַעֲבֵיד כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם צָדוּן מִן דִייוּר מִינָךְ קֳדָמוֹי אֲנָא מִישְׁרֵי וּמִפַּרְעה רַבָּךְ אֲנָא מַחֲסִיל עַל מְנַת מִיעֲבַד עַל כּוֹרְחֵיהּ דְאַבָּא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמָע לָךְ וְלָא אַתְנִי לָךְ מַה דַעֲבָדוּ תְּרֵין אָחוֹי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי דְעָלוּ לִכְּרַכָּא דִשְׁכֶם דַהֲוָה יָתֵיב בְּשַׁלְוָה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא לְפִתְגָם דְחָרֶב עַל יְדֵי דִסְאִיבוּ לְדִינָה אֲחַתְהוֹן דְלָא הַוְיָא מִתְמַנְיָא בְּשִׁבְטַיָא וְלָא מְקַבְּלָא חוּלְקָא וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא עַל חַד כַּמָה וְכַמָה דְבִנְיָמִין אָחוּנָן מִתְמְנֵי עִמָן בְּשִׁיבְטַיָא וּמְקַבֵּיל חוּלַק וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא וַאֲנָא דַחֲיָלֵי קָשֵׁי מִדִידְהוֹן דְעַרָבִית לְטַלְיָא מִן יְדוֹי דְאַבָּא וַאֲמָרִית לֵיהּ אִין לָא אַיְיתִית יָתֵיהּ לְוָותָךְ וְאַקִימִית יָתֵיהּ קֳדָמָךְ נֶהֱוֵי חָטֵי לָךְ וּמַרְחִיק מִן שְׁאִילַת שְׁלָמָךְ כָּל יוֹמַיָא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמַע לָךְ וְלָא אֲתַנֵי לָךְ אֲרוּם מַלְכִּין וְשִׁלְטוֹנִין אֲנַן כְּוָותָךְ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

ידבר נא עבדך דבר לאמר כי דברים מועטים ידבר לא יהיו עליו לטורח והנכון בעיני כי "דבר" הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו כי לא יבקש ממנו דבר אחר ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה:

ואל יחר אפך בעבדך יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך:

כי כמוך כפרעה ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה:

ויגש וגו'. כי כמוך כפרעה. אתה כמלך והמלך כמוך. וכן כל שני כפי"ן שהן זה אחר זה. כמו כעמי כעמך. והיא דרך קצרה:

כי כמוך כפרעה - הרי אתה כמלך ויראתי מחרון אפך.

ויגש אליו. ידבר נא עבדך דבר. מאחר שֶׁאָמַרְתָּ "חלילה לי מעשות זאת" (פסוק יז), שלא תחפץ שתהיה תקלה על ידך אפלו לחיּבים.

ידבר נא עבדך. להודיעך התקלה שׁתּארע על ידך אם תּעשׂה זה.

ואל יחר אפך. בּאמרי אליך שאתה גּרמתּ זאת התקּלה על כּרחנו.

כי כמוך כפרעה. כי מה שאטיח דּברים כנגדך לא יהיה מהיותי בלתי מחשׁיב אותך, כי אמנם אתה חשׁוב בּעיני כמו פרעה שהוא המלך.

ויגש אליו. בי אדני. בנוהג שבעולם מי שלוקח עבד ונמצא גנב מחזירו וזה שנמצא גנב אתה מבקש לעבד:

כי כמוך כפרעה. כשם שפרעה חמד שרה אמנו בשביל יופיה כך אתה חומד בנימין לעבד בשביל יופיו. ד"א כי כמוך כפרעה כמו שאתם גדולים במקומכם כן אנו גדולים במקומנו:

ויגש אליו יהודה בגימטריא זהו להלחם עם יוסף ובגימטריא גם נכנס לפיוס דלשלשה דברים נכנס (וערש"י):

ויגש אליו יהודה ס"ת שוה שאמר לו אני שוה לך שכמו שאתה מלך גם אני מלך ועל זה דורש במדרש כי הנה המלכים נועדו:

בי אדני פירוש בי עשה מה שתרצה והנער יעל עם אחיו:

ואל יחר ב' במסורה הכא ואידך ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. ודרשינן מלמד שנשתנו פניהם כשולי הקדירה כי על מי היה להם לחרות הכי נמי אמר לו יהודה אל ישתנו פניך צריך אני לדבר מעט:

כמוך כפרעה בגימטריא בך אתחיל:

מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף (משלי טו, א)

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה.

ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.

ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי ט״ז:י״ד) חמת מלך מלאכי מות.

והנה יהודה בן יעקב החזיק במדה הזאת שדבר ליוסף בלשון רכה ועל כן השיב חמתו שהיה מראה להם שהוא כועס על דבר הגביע.

וידוע כי לא היה ראוי כעס ליוסף המעליל אותם בענין הגביע כי אם ליהודה ויתר אחיו הנקיים שהיו מתנצלים ולא שוה להם, ואע"פ כן היה יהודה חכם גדול וגבור בגבורת הגוף ובגבורת הנפש שכבש את יצרו ולא כעס, אע"פ שהיה ראוי להם לכעוס ראה יהודה כי עתה לא היה מקום לכעוס אבל היה צריך למענה רך כדי להשיב חמת האדון יוסף, ועל כן נגש אליו להתוכח עמו ורצה לגלגל הענינים כולן שאירעו להם עמו עד עתה וכוון לשלשה דברים. לדין, לפיוס, ולמלחמה, וזהו שכתוב

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים. דין ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב (דברים כ״ה:א׳) ונגשו אל המשפט ושפטום. פיוס הוא שכתוב (יהושע י״ד:ו׳) ויגשו בני יהודה אל יהושע. למלחמה שנאמר (שמואל ב י׳:י״ג) ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה. והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר בי אדני, כמי שבא וכלי מלחמתו בידו והוא ערוך מלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה אם לדין אם לפיוס אם למלחמה.

או יאמר בי אדני, העון בי, מפני שנמצא עון הגביע לבנימן ואין ליהודה ואחיו בזה עון אשר חטא זולתי לבנימן לבדו, על כן יחלה פניו לאמר לו שלא ישים העון בבנימן כי אם בו וכשיעכב אותו כאלו נמצא הגביע בידו ושיפטור לבנימן, כי זאת שאלתו של יהודה בכל ספורי דבריו והוא הדבר אשר היה מבקש, שעליו אמר ידבר נא עבדך דבר, כי הדבר הזה הוא חלופי בנימן בו.

ואל יחר אפך בעבדך. כלומר כשאני אומר לפטור לבנימן החשוד ולתפוש אותי שאני נקי, טענה יש לי בזה כי איש כמוך נגיד ומצוה לאומים כפרעה ראוי לך שתשמע טענותי והסבה שעליה אני אומר לך כזאת לתפוס הנקי ולפטור החשוד. ומספר טענותיו והולך כי זאת לו בסבת הערבות שעשה עליו, ומתחיל להזכיר ראשונות אדוני שאל את עבדיו.

ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה כענין שכתוב (משלי כ״ה:ט״ו) בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם. וכתיב (משלי ט״ו:א׳) מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו שהזכיר להם (בראשית מ״ב:י״ח-י״ט) את האלהים אני ירא. ועל כן אמר

אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני, הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה.

והורידו עבדיך. כנוי שהיה לו לומר והורדת. או יאמר והורידו כי הם הגורמים. ולכן תפול נא תחנתי לפניך שתתחסד עמנו ותרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער עבד עולם, כי טוב אני ממנו לכל דבר ולך תהיה צדקה, ונמצאת אתה עושה כמה טובות, תקנה עבד טוב ממנו, ותקיים נפש הזקן, ותציל אותי מן החטא, כי אין תקנה בלא זאת.

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וגו' כי איך אעלה אל אבי. כלומר טוב לי שאהיה עבד עולם ממה שאעלה אל אבי מבלעדי הנער.

ובמדרש ויגש אליו יהודה, עמד האריה כנגד השור, יהודה נקרא אריה שנאמר (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה, יוסף נקרא שור שנאמר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו. ויאמר בי אדני, אל תעביר עלינו מדת הדין. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, יכנסו דברי באזניך, זקנתו של זה ע"י שעכבה פרעה לילה אחד לקה הוא וביתו בנגעים גדולים שנאמר (בראשית י״ב:י״ז) וינגע ה' את פרעה וגו', הזהר שלא תלקה. אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אביו שנאמר (בראשית ל״א:ל״ב) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, הזהר שלא תחול עליך קללה. שנים ממנו נכנסו לכרך שכם והחריבוהו בשביל נקבה, וכאן בשביל זכר, כל שכן על אכסניא של הקב"ה שנאמר (דברים ל״ג:י״ב) חופף עליו כל היום. כי כמוך כפרעה, מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף עתה גוזר ואינך מקיים, וכי זו היא שימת עין שאמרת ואשימה עיני עליו. מה פרעה להוט אחר הזכרים אף אתה להוט אחר הזכרים. מה פרעה מלך ואתה שני לו, כך אבא מלך בארץ ואני שני לו. ואם שולף אני חרבי ממך אני מתחיל ומסיים אני בפרעה רבך.

ויגש אליו יהודה כי אין בידו יכולת להוציא כל איש מעליו כמו שעשה יוסף.

יהודה לפי שהוא ערבו.

באזני אדני רוצה אני לדבר אליך בחשאי. ואל יחר אפך בעבדך שהרי יש לחוש לחמתך, משום כי כמוך כפרעה שניכם שוים בגדולה ויראתי מחרון אפך כי למי אקבול עליך, לפיכך צריך אני שתשים לבך לויכוח שלי.

כי כמוך כפרעה דוגמא כמוני כמוך כעם ככהן כטוב כחוטא כחשיכה כאורה. פרש״י מה פרעה גוזר ואינו מקיים וכו׳ כדאיתא במדרש. כתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ואינו לובש בגדי מלך כגון בגדי שש. ובראשית מלכות המלך משביעין אותו לקיים חוקי הארץ ופרעה הלבישך בגדי שש וכשם שמצינו ששבועתו אינו מקיים ודאי אינו שומר הבטחתו שאין בה אלא דיבור בעלמא אף אתה כן ועוד פרעה הכריז בכל ארצו כל מי שיבא לשבור בר, ביאתו והליכתו לשלום היינו מבטיח ואינו עושה.

כי כמוך כפרעה. פירש"י מה פרעה גוזר ואינו מקיים וכו'. וא"ת מנ"ל ליהודה הא. וי"ל הענין כך היה המה שאלו בעד יוסף מי הוא זה אשר עלה לגדולה כזה משנה למלך אשר היו מתקנאים בו א"ל זה היה עבד עברי כך וכך והוקם על כל השרים על ידי פתרון חלומות וידוע היה לכל איש כי יש בנימוסים של מצרים שלא להמליך מלך עבד אז אמר יהודה בזה אני יודע שפרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה:

ויגש אליו יהודה. הערב:

ויאמר אליו בי אדני וגו'. מחלה אני פניך שתשים אזנים ותבין מה שאני אומ' כי ירא אני לומר לך בפי' מה שעם לבי כי יודע היה יהודה כי יוסף צוה לתת הגביע באמתחת בנימין כי קים להו בבנימין והדברים מוכיחים כמו שאמר יהודה אלא היה ירא לומ' לו בפי' ולכך אמר לו כשתבין אל יחר אפך בעבדך אם אני מוכיחך כי כמוך כפרעה כי יודע אני שאתה כמלך ואין לומר למלך בליעל וי"ל כי כמוך כפרעה כלו' על כרחך אני מתווכח עמך כי למ' אקביל עליך כי כמוך כפרעה ואין פרעה גדול ממך ואיך אקביל לפניו עליך ולפיכך צריך לי שתשים לב לוויכוח שלי:

ויגש אליו. צריך לדקדק למה הצרך לומר ויגש אחר שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו, יעין שם דבריהם (בראשית רבה צג,ו), וצריך לדקדק פשט הכתוב. עוד, לא היה צריך לומר תבת אליו ומובן הדבר. עוד צריך לדקדק אמרו בי אדני לא נודע הרצוי למה, ואם לבל יחר אפו היה לו לאמרו סמוך ל״ואל יחר״ וגו׳. עוד צריך לדקדק אמרו באזני אדני, ורבותינו זכרונם לברכה (שם) אמרו שיכנסו דבריו באזניו, וזה דרך דרש. עוד צריך לדקדק כונת אמרו כי כמוך כי לא נודע נתינת טעם זה להיכן חוזרת, ואדרבא לצד שהוא גדול כפרעה יקפיד על מעוט הנהגת כבוד וגדלה.

אכן פשט הכתוב הוא, כי דבר ידוע הוא כי מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם, והיה אם בא איש על דבר משפט או דבר מאת המלך, לא יעמד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות, וחוץ לעגול יעמד ושם ידבר. וכמו כן היה מדבר יהודה עד עתה, ואחר כך ״ויגש אליו״, פרוש שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך.

ועיין מה שכתב מהר״ם אלשקר (בתשובותיו סימן צ״ג) בשנוי תיבת ״לו״ לתיבת ״אליו״.

וחלה פני המלך שיתרצה לו לדבר ביחוד אליו, והוא אמרו בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני באין שומע זולתך, וזה לא יתכן אם לא באזניו. וחלה פניו שלא ימהר להתכעס על אשר שואל כזה ואינו מהמוסר, והוא אמרו ואל יחר אפך בעבדך. פרוש, כי דרך זה יעשוהו גדולים השוים בגדר גדלה זה לזה, לא עבד לאדונו, והוא אמרו בעבדך. וטעם הדבר ״כי כמוך כפרעה״, פרוש על דרך מעשה שהובא בגמרא (עבודה זרה י:) של קטיעא בר שלום שאמרו לו ״נצחת למלכא וכל דנצח למלכא״ וכו׳ עד כאן. לזה אם היה נוצח יהודה ליוסף בפני השומעים, יכנס בסכנת מות מדין נוצח למלך. ולבל יטעון כי המלך הוא פרעה, לזה אמר כי כמוך כפרעה ודינם שוה, אשר על כן מבקש על נפשו לדבר באזנו. ובזה, הגם שינצחהו בטענות, אין בזוי למלך ולא יכנס בדין נוצח למלך שחיב, כיון שהוא בינו לבין המלך.

עוד ירצה כי כמוך וגו׳, על דרך אמרו (משלי כ״א:א׳) ״לב מלך ביד ה׳״, ואם ידבר בדרך שתשמע מלתו לכל הנמצאים שם, יעשו למלך הפך דעתו ורצונו של מלך, ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה׳ בלבו, ויעותו יועציו את לבו. לזה אל יחר אפו על כניסתו לפנים ממחיצתו לדבר באזני המלך. גם בזה הגיד לו כי הוא איש חסד, ודוקא רואי פניו נכנסו בחשד דבר תקלה במרד.

ובדרך דרש יתבאר אמרו ויגש אליו על דרך אמרו (משלי כז:יט) ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והכרח לעשות כן, לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי עבודה זרה כי (תהלים קכה:ג) ״לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים״, וממזג נפשם לשנא אשר בשר חמורים בשרם, לזה הצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו ולהשיבו בתואני דלביה.

עוד ירצה כי לא נגש יהודה לדבר אלא למה שאליו, פרוש, למה שהבינו כי הגזרה לא מאת ה׳ באה, כמו שפרשתי בפרשה הקודמת בפסוק (בראשית מד:יז) ״חלילה״, וכיון שאין הענין בא אלא מיוסף ואליו הם הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות, לזה ״ויגש״.

עוד ירצה לומר כי לטובתו של יוסף הוא נגש, כי בכל פרטי הנאות אשר יעשה העבד יהודה יעשה יותר מבנימין, והוא אמרו ויגש אליו, פרוש, לטעון טענה שהיא לטובת המלך, והוא (בראשית מד:לג) ״ישב נא״ וגו׳.

עוד ירצה באמרו אליו, לבל יאמר האומר איך סותר יהודה דברי עצמו ״הננו עבדים גם אנחנו״ (בראשית מד:טז), לזה אמר כי מה שנגש לדבר דברים האמורים בענין ״ישב נא עבדך וגו׳ והנער יעל עם אחיו״ הוא אליו, פרוש לדברי יוסף, הוא שמצא לכנס לדבר כדברים האלה שאמר ״חלילה״ וגו׳, אבל למה שאמר יהודה אין מענה בלשונו לדבר מה שאמר בענין.

ואמרו בי אדני. נתכון לשלשה דברים: האחד לבל יאמר אליו יוסף למה ידבר הוא לבד מכלם, ומה גם במה שקדם שהכיר יוסף כי ראובן הבכור, דכתיב (בראשית מג:לג) ״וישבו לפניו הבכור״ וגו׳, ואם כן יאמר למה ידבר כל כך הוא ולא אחיו. לזה אמר, ״בי״ נוגע הדבר כמו שבאר לו לבסוף. ולהיות שחש לו להתכעס קודם הגעת הדבר אליו, לזה קדם תכף והודיעו, והוא אמרו ״בי נוגע הדבר אדוני״. והשני שנתכון לטעון טענה הנשמעת להציל בנימין, והוא בי אדני – פרוש, אני גנבתי הגביע והנחתיו באמתחת בנימין, ומעתה שורת הדין תתן כי הוא ילכד, כי בנימין מכחיש ויהודה מודה – הוא יהיה עבד. השלישי רמז הכתוב כי השררה אליו היא נתונה, וזה שיעור הדברים: ״בי״ תלוי כנוי תיבת ״אדני״ כי הוא המלך. ואמרו ידבר נא – פרוש, ידבר עתה בכינוי עבדות לפי שעה, אבל אין הדבר עומד כן, כי יהודה הוא המלך וכסאו יכון עולם.

עוד ירמז הכתוב באמרו בי אדני, פרוש: באמצעותי השגת זה, כי הוא הסובב ליוסף אדנות, שאמר (בראשית ל״ז:כ״ז) ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״, שמזה נתגלגל הדבר והשיג יוסף האדנות.

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. לפי שכבר אמרו לו האחים האלהים מצא עון עבדיך, רוצה לומר מצא לו בעל חוב מקום לגבות את חובו, ורמזו לו שכל זה עלילות דברים הוא והאלהים אנה לידם כל הקורות הללו מחמת עון אחר שעשו, והוא מה שעשו לאחיהם יוסף כמ״ש אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', ועל אותו עון אמר יהודה כמתודה על חטאיו ואמר בי אדוני, אותו עון אחר אשר אנו חושבים שהוא סבב לנו כל הקורות תלוי בי יותר מבכל אחי, ע״כ אני מוכרח ליכנס בעובי הקורה ולדבר בפניך יותר מכולם, והאמת כך הוא כמו שנאמר (בראשית לח א) וירד יהודה מאת אחיו פירש״י אחיו הורידוהו מגדולתו ואמרו אתה אמרת לנו למוכרו ואילו אמרת לנו להשיבו היינו עושים.

ומחמת שני טעמים, אמר יהודה ליוסף בי אדוני אותו עון תלוי בי, האחד הוא מחמת שבא לתרץ למה אני נגש לדבר לפניך יותר מכולם, לפי שאני חבתי בכל אותן גלגולים שעברו עליהם מחמת אותו עון, ואע״פ שרש״י פירש על מה שאמר כי עבדך ערב וגו' למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי כו' לפי שנתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות כו', מ״מ הוא גופא קשיא למה הוא קבל עליו נדוי יותר משאר אחיו אלא לפי שהרגיש בעצמו שהוא היה חייב באותו עון אשר סבב להם עלילת מרגלים אתם, ושלא יוכלו להפטר ממנה כ״א ע״י שיביאו את בנימין, על כן הוצרך הוא לקבל עליו הנדוי כדי שיתן את בנימין על ידו ושיוציא את אחיו מן העלילה אשר סבב הוא להם, ע״י שאמר להם למכור את יוסף ועוד שיעקב אמר להם לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וגו', שמע מינה שאם לא היה יעקב יכול לטעון עליהם טענה זו היה שולח את בנימין מיד, ונמצא שיהודה מצד שצוה למכור את יוסף סבב שלא רצה יעקב לשלח את בנימין, ובעבור זה הוצרך ליכנס בעובי הקורה ולקבל עליו הנדוי ועל זה אמר בי אדוני.

הטעם השני הוא, לפי שר״ל ישב נא עבדך עבד תחת הנער וגו' ויטעון עליו המושל למה יצא החייב זכאי והזכאי יצא חייב ליכנס בעול העבדות חנם, ע״כ אמר בי אדוני באמת שאותו עון הגורם לכולם שיהיו עבדים תלוי בי יותר מבכולם ע״כ דין הוא שעונש העבדות הנפסק על בנימין יחול עלי, והאמת כן הוא כי הוא גרם שלעבד נמכר יוסף, אבל לשאר אחיו אין האשמה גדולה כל כך, וכל שכן בנימין שאין לו חלק כלל באותו עון.

ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. לפי שרצה לדבר אליו שכל ענין הגביע הוא עלילה ע״כ נגש אליו ללחוש באזניו שלא יתבייש ועי״ז יבא לידי חרון אף.

כי כמוך כפרעה. כמו שראוי לחלוק כבוד למלכות ושאין לדבר קשות בפני המלך כי חמת מלך מלאכי מות (משלי טז יד) כך אין נכון לדבר גבוהה להוציא עתק מפיו נגד כל השומעים, וממנו למדו זה, כי יוסף אמר קום רדוף אחרי האנשים והשגתם, דווקא כשתשיגם ותהיה סמוך להם תדבר באזנם ענין הגביע, ולא תצעק עליהם מרחוק להריע עליהם כגנב אלא בינך לבינם תדבר להם שלא ידעו המצרים דבר מזה, ע״כ גם בויכוח זה רצה יהודה ללחוש באזניו וקולו לא ישמע אל המצרים ואמר ואל יחר אפך בעבדך, כי כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יכנסו טענותי באזניך אף אם יהיו נכוחים למבין כי הכעס יגרום שלא תוכל לשפוט בצדק, וא״ת ומה בכך כי אם לפעמים איזו שר ומושל, טעה בדבר המשפט, יש גבוה מעל כל גבוה והוא המלך שלוקחין המשפט אל המלך והוא יתקן מה שקלקל המושל, על זה אמר כי כמוך כפרעה ואצלך הגמר דין כמו אצל פרעה, ואין ליקח המשפט ממך אל המלך ומלפניך משפטי יצא מכל וכל, על כן אני מבקש שעיניך תחזינה מישרים ואל יחר אפך ואז לא תבא לידי טעות.

ויש לדקדק למה אמר בלשון נסתר ידבר נא עבדך דבר, ונוכל לומר לפי שרצה לומר ישב עבדך תחת הנער לכל דבר אני מעולה ממנו לגבורה ומלחמה ולשמש, הזכיר כאן עוד ענין אחד כי כל עבד צריך לידע לדבר בפני המלכים ולסדר דבריו שיכנסו באזניהם, כשיהיו בהשכל ובסדר נכון, אבל העבד שאינו יודע לסדר דבריו אינו ראוי להיות עבד אל המושל החשוב כמלך, לכך אמר כלפי מה שאמר יוסף דרך פסק האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד, והרי עודו נער ואינו ראוי אפילו לדבר בפניך, ועל זה אמר תנסה ותבדוק וידבר נא עבדך אשר בחרת לך, דבר באזני אדוני באופן שאל יחר אפך בעבדך, ותמצא כי בודאי יחר אפך שהרי כמוך כפרעה, ולדבר לפני איש כערכך צריך איש חכם ונבון לא נער ובער כמוהו, אבל בי אדוני תמצא כל מה אשר אתה מבקש ולא בו כי אפילו הדבור אינו בו, וכל שכן שאינו יודע שאר טכסיסי מלכות. וי״א שאמר ידבר נא עבדך אשר עשה מעשה הגביע ונתנו באמתחת בנימין, והוא יגיד על כל הקורות ושכל זה עלילות דברים.

ויגש אליו יהודה. לא נתבאר לפי הפשט הגשה זו להתקרב ליוסף מה היא. וכי יוסף לא הי׳ שומע דבריו ממקום שעמד עד כה וגם הרי המליץ בינותם. והדרש ידוע הגשה לג׳ דברים. אבל הפשט עדיין מתבקש ויבואר לפנינו:

ידבר נא עבדך דבר. האי דבר מיותר ומה הי׳ חסר אם הי׳ כתוב במקרא ידבר נא עבדך באזני אדני. אכן מתחלה יש לבאר משמעות באזני. והראשונים ז״ל פירשו מענין שיכנסו הדברים באזניך. ובאמת כך מתפרש לשון המקרא בס׳ דברים ל״א נגד כל ישראל באזניהם. וידבר משה באזני כל קהל ישראל. אבל יש משמעות אחר לזה הלשון כמו במדבר י״א ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה׳ והפי׳ שם סמוך לשכינתו ית׳ כמבואר שם דמש״ה נענשו מיד. וכן המדבר בלחש שלא ישמעו רבים אלא הוא מיקרי מדבר באזניו ולפ״ז הכא נמי משמעות באזני אדני בלחישה שלא ישמעו כל הנצבים. והענין של המבוקש. דהאחים אמרו מתחלה אשר ימצא אתו ומת כדין ומשפט הגונב מבית המלך. והמושל אמר הוא יהיה לי עבד. כלומר אינני מלך ואיני יכול להענישו יותר מנימוסי המדינה לכל אדם. והנה אחר הצעת יהודה היה מבוקשו להחליפו שישב הוא עבד תחת בנימין. וגם זה אינו לפי נימוסי המדינה וא״א לעשות כן אלא פרעה עצמו. וע״כ הוצרך יהודה להקדים ולומר ליוסף כי כמהו כפרעה יכול לעשות דבר שלא כנימוסי המדינה. אבל הי׳ קשה להשמיע לכל הנצבים. שלא יענש גם הוא גם יוסף כאשר ישמע כדברים האלה ולא ימחה. וכדאיתא בגיטין דנ״ו בעת שאמר ריב״ז לאספסיאנוס שלמא לך מלכא הקפיד הרבה וא״ל מחייבית קטלא דלא מלכא אנא וקרית לי מלכא מש״ה נצרך יהודה להגיד בלשון מצרים בלחישה באזני יוסף זה הדבר ובאשר אין ד״א לבקש ממושל רב שידבר באזניו ע״כ אמר ואל יחר אפך בעבדך ולפי זה כך המשך הכתוב ויגש אליו יהודה לדבר בלחישה בלשון מצרים עם יוסף. ואמר ידבר נא עבדך דבר מאמר קצר ומעט באזני אדני בלחישה ולא ע״י מליץ:

ואל יחר אפך בעבדך. על מבוקשי זאת כי השעה נחוצה לזה ואמר כי כמוך כפרעה מלות אלו אמר בלחישה על אזניו ואח״כ הסביר כמה מוכרח הדבר לצאת מנימוסי המדינה ולהחליף אותו על בנימין:

שאלות: מ"ש ויגש אליו יהודה מה כוון בזה, ומ"ש שידבר באזניו ומ"ש כי כמוך כפרעה, ומ"ש אדוני שאל אינו אמת כי לא שאלם ע"ז רק הם אמרו כן מעצמם, ולמה האריך בכל הספור היל"ל בקצור שאביו ימות מתוך הצער, ובפסוק למ"ד היל"ל בקצור כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ומת, ומ"ש בסוף כי איך אעלה הוא למותר שכבר אמר שאביו ימות מתוך הצער:

ויגש אליו יהודה. המתחייב במשפט יש לפניו שני דרכים, או שיבקש זכות דרך משפט, או שיבקש שימחול לו חטאו דרך חסד, ויש שני הבדלים ביניהם. א] הרוצה לזכות דרך משפט צריך להאריך בדברים ולהציע ראיותיו וזכיותיו, אבל המבקש חסד אין לו להאריך רק יש לו להודות את עונו ולבקש חסד ומחילה. ב] בדרך משפט יזכה אצל השופטים, אבל בדרך חסד לא יזכה רק אצל המלך, שבידו להעביר על עונו בחסדו ולפטרו מעונש. והנה יהודה ידע כי לא יזכה דרך משפט, כי מי יוכל לדון עם שהתקיף ממנו, לכן בא לשאול דרך חסד, ובזה צריך לבקש מאת יוסף בעצמו, שהיה כחו ככח המלך לעשות חסד וע"ז ויגש אליו יהודה, כי תחלה היו הטענות לפני כל הנצבים שם כדרך המשפטים שיתמצעו בו כל השופטים שהיו עם יוסף בהשפטו, ועתה נגש אליו לבדו. ויאמר בי אדני דרך בקשה, ידבר נא עבדך דבר, היינו רק דבר אחד לא הצעת דברים לזכות דרך משפט, כי חסד אני שואל, ורק באזני אדני, לא באזני השופטים שעמך, כי הם אין להם יכולת לוותר ולמחול ואל יחר אפך בעבדך, כאלו אבקש ממך שתעות משפט וצדק, כי המוך כפרעה, ויש בידך הכח למחול מצד החסד:

א דהאלא היו מדברים עם יוסף אלא על ידי מליץ, ולא היו יודעין שמבין לשון עברי, ואם כן איך יוכל לדבר עם יוסף בעצמו וק"ל, עוד יש לומר דאין כבוד למלך שאדם שפל ילחוש לו באוזן, (רא"ם):

ב ולא בלשון רך ובשפה רפה כדרך המדברים עם המלך, דאם לא כן למה יכעס:

ג דכי כמוך כפרעה נתינת טעם הוא אמה שאמר לו בי אדוני, שהוצרכתי לחלות פניך ולבקש בלשון בקשה ותחנונים ויוסף לא היה מלך, לכך צריך לומר לו כי כמוך כפרעה חשוב אתה בעיני כמלך, אבל אין לומר שהוא נתינת טעם למאמר ואל יחר הסמוך לו, משום דאדרבה היא הנותנת שכיון שהוא חשוב כמלך לא היה לו לדבר אליו קשות:

ד המדרש לא רצה לפרש שהיה מדבר עמו דברים רכים, רק שהיה מדבר אתו קשות, משום הכי דרשו סופך וכו', ולמדרשו קשה דהוה ליה למימר כי אתה תהיה כפרעה, לכן פירש ד"א מה פרעה וכו', כלומר שלעת הזאת דומה אתה לפרעה, ולפירוש זה קשה אתה כפרעה הוה ליה למימר, לכך צריך שני הפירושים, ולכל הפירושים קשה היה לו לומר כפרעה כמוך, כיון שהוא מדמה יוסף לפרעה, לכן פירש ד"א אם תקניטני וכו' שהיה מדמה לענין הריגה פרעה ליוסף, וטעם זה לבדו אי אפשר דאם כן איך אמר אל יחר אפך כי איך לא יחר אפו שהוא אומר שיהרגהו, לכך צריך גם כן לטעמים דלעיל, (מהרש"ל):

ה ולפי פירוש זה צריך לפרש דכי כמוך כפרעה קאי אמה שאמר לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ומהו הדבר שאדבר לך כי כמוך כפרעה כלומר שסופך ללקות וכו':

ו פירוש שהרי כתב בפנקסו שאין עבד מולך ולא לובש בגדי משי, ולא קיים שהרי המליך אותך שאתה היית עבד ומבטיח ואינו עושה, כלומר ומה הגזירה שגזר שאין בה חסרון כיס אפילו הכי לא קיים, מכל שכן הבטחה שיש בה חסרון כיס שאינו מקיים, אף אתה כן שמבטיח ואינו עושה וכי זו וכו', אבל אינו קאי אגוזר ואינו מקיים, כי לא מצינו שיוסף גזר שום דבר ולא קיים, וכן לא מצינו שפרעה הבטיח בשום דבר ולא קיים הבטחתו, (הרא"ם). וקשה מה היה לו עם פרעה ומפני מה זלזל הוא את המלך, ויש לומר שכך אמר יהודה ליוסף על מה אתה בוטח על פרעה אתה תולה בטחון שלך, הרי פרעה עצמו גוזר ואינו מקיים, שהרי כתב בנימוסי מצרים שלא יהיה עבד מלך ולא קיים, (מהרש"ל):

ז ויש לפרש לפי פירוש זה קאי כי כמוך אואל יחר, פירוש שלכך בקשתיך שאל יחר אפך שאם יחר אפך אהרוג אותך ואת אדוניך:

ויגש אליו יהודה וגו' עד ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. וראיתי להעיר בפסוקי פרשה זאת גם כן שאלות:

השאלה הא' בפסוק הראשון ויגש אליו יהודה וגומר כי מה ענין זאת ההגשה והלא יהודה היה מדבר עמו קודם זה ולפניו היה עומד ומאין נגש ואנה נגש גם כן ומה ענין אמרו באזני אדוני כי בהיותו מדבר עמו היה מדבר באזניו ופירש רש"י יכנסו דברי באזניך ולא מצינו זאת הכונה בלשון אשר כזה. באזני בני חת דבר נא באזני העם. גם כי מלת נא מחוברת לדבור לא לשמיעה והכנסת דבריו באזניו ומה ענין בי אדוני:

השאלה הב' באמרו ואל יחר אפך בעבדך וגומר כי למה יחר אפו על בקשתו ותחנתו וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (רש"י בראשית מ"ד ח"י) שדבר אליו קשות שהיה כל זה תחבולה ממנו ולזה אמר אדוני שאל וגו' כמו שפירש"י וכן ואשימה עיני עליו וכי זו היא שימת עין וכו' אבל פשט הכתובים הוא כמו שכתב הרמב"ן לעורר רחמי יוסף ולמה אם כן יאמר ואל יחר אפך בעבדך והנה קודם זה כבר דבר עמו דברים אחרים ורמז לו על התחבולה באמרו מה נאמר לאדוני כמו שפירשתי למעלה ולא אמר באחד מהם ויגש אליו ואל יחר אפך וכל שאר הדברים:

השאלה הג' באמרו כי כמוך כפרעה כי מה צורך במאמר הזה ולא נאמר כן בשאר הפעמים שדבר אליו והמפרשים כתבו שמלת כי תשמש בלשון אף על פי כמו כי אם קשה עורף הוא רפאה נפשי כי חטאתי לך. והשמוש הזה אינו אמיתי כי תמיד מלת כי תבא לתת טעם והראיות שהביאו על זה המה עדים בדבר שכלם נתינת טעם כפי הפירש האמיתי בהם:

השאלה הד' באמרו אדוני שאל את עבדיו לאמר כי אין הספור הזה אמתי והיה לו לומר שאמ' להם מרגלים אתם ושהם מעצמם להתנצלותם אמרו ענין אביהם ואחיהם הקטן כי הוא אם שאל מהם דבר מזה והיאך העיז פניו יהודה לפני אדוני הארץ לאמר מה שלא היה:

השאלה הה' לאיזה תועלת הביא והאריך יהודה בכל הספור הזה והנה אם היה דעתו להכיר את רחמי יוסף ולומר שהם מוכרחי' בהבאת בנימן לאביו כמ"ש הרמב"ן היה די שיזכור שלא יוכל אביו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת וערבותו עליו לא כל שאר הדברים שעברו שלא היה בהם צורך לענין זה:

השאלה הו' באמרו ואומ' אך טרוף טורף כי אם היה מספר הענין כמו שקרה היה ראוי שיאמר ואמרתי אך טרוף טורף ר"ל שאז כשיצא יוסף מאתו אמר יעקב כן לא שעתה היה אומר זה:

השאלה הז' באמרו ועתה כבואי אל עבדך אבי וגו' כי יראה שאין בפסוק הזה גזרה באמרו ועתה כבואי וגו' והיה כראותו ולא זכר מה יהיה אז והיה לו לומר והיה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ומת:

השאלה הח' באמרו ועזב את אביו ומת והוא כי למה תחזור מלת ומת האם לנער שימות כשיעזוב את אביו או לאביו שימות כשיפרד הנער ממנו. ואם חוזר לאביו היה ראוי שיאמר לא יוכל אבינו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת. ואם חוזר לנער הנה היו דבריו שקר מבואר כי בנימן היה בן ל"א שנה ולמה ימות בעזבו אביו כיונק שדי אמו כ"ש שתכלית הספור כלו הוא להצטער על אביו לא על הנער:

השאלה הט' במאמר כי עבדך ערב את הנער וזה כי המאמר הזה אינו נקשר היטב עם אמרו והורידו עבדיך וגו' ומה ענין כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי כי הנה יתחייב מזה שילכו שניהם יחד יהודה ובנימן והוא סותר לישב נא עבדך תתת הנער עבד לאדוני ורש"י כתב שהוא נקשר עם ידבר נא עבדך שהוא התנצלות על היותו מדבר יותר מזולתו מהאחים ואינו נכון כי האחים המדברים לשר אחד פעמים ידבר האחד ופעמים ידבר האחר ויהודה עצמו אמ' מעצמו ליוסף מבלי התנצלות מה נאמר לאדוני וגו'. והרמב"ן כתב שהוא קשור עם והורידו עבדיך כי אמר אנחנו הגורמים מיתת הזקן וגו' ולדבריו היה ראוי שיזכיר והורידו עבדיך אחרי זכרון הערבות כי בסבתו שלח הנער וימות בעדו:

השאלה הי' באמרו כי איך אעלה אל אבי וגו' כי הנה הוסיף סבה חלושה לתמור' אחרי דברו סבה חזקה מאד והוא הערבות כי הוא סבה חזקה מכרעת אותו על זה אבל פן יראה ברע אשר ימצא את אביו הוא צער אבל אינו הכרח לתמורה:

השאלה הי"א ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו כי אם היה ענינו כדברי רש"י שלא יכול לסבול שיהיו המצרים נצבים עליו ורואים אחיו מתביישים בהודעו להם היה ראוי שיאמר ולא רצה יוסף לא ולא יכול. ואם ענינו כדברי הרמב"ן שלא יכול להתחזק לכל הנצבים עליו שהיו מחלים פניו למחול לבנימן הנה ראוי שיאמר שלא התודע יופף אל אחיו רק מפני שסרבו בו המצרים וזה לא יעלה על הדעת כי כמו שביארתי כבר השלים להענישם מדה כנגד מדה והי' דעתו לשיתודע אליהם:

השאלה הי"ב בדברי יוסף לאחיו אם באמרו העוד אבי חי וכבר ידע מן דבריהם פעמים שלש שהוא חי, ואם ממה שאמר גשו נא אלי והם היו מדברי' עמו ומה צורך בהגשה, וחז"ל אמרו (שם מ"ה ד') שהראה להם שהוא מהול, ואם ממה שאמר שנית אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה הנה שהוסיף בו מלת אחיכם ושנה לומר אני יוסף. ואם באמרו ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם שהיה ראוי שיאמר ועתה אל תבושו ואל תכלמו גם כי מתחלה אמר כי מכרתם אותי הנה ועתה יאמר סותר לזה לא אתם שלחתם אותי הנה כל שכן שכל אלה תנחומים של הבל היו כי הם מדעתם מכרוהו להרע לו. ואם קרה מקרה שהגיע טוב מהמכירה הנה חטאם במקומו עומד ואין אדם נדון על המתחייב ממעשיו במקרה כי אם על המתחייב בעצם ובכוונה כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד:

השאלה ה"יג למה חזר לומר וישלחני אלדים לפניכם אחר שאמר כי למחיה שלחני אלדים לפניכם ומה ענין לשום לכם שארית בארץ להחיות לכם לפליטה גדולה כי אין בזה ענין השארית והפלטה הוא מותר אחרי שאמר לשום לכם שארית בארץ ולמה אמר לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים כי הוא מותר כיון שנזכר כבר פעמים:

השאלה ה"יד באמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. והיא כי למה הבדיל בנימן מהם בזה המאמר ולכלם היו עינים בשוה ומה ענין כי פי המדבר אליכם כי לפי פשוטו וגם כפי תרגומו יקשה מאד ענין זאת הראיה ואיך יקשר זה עם מאמר וכלכלתי אותך:

השאלה ה"טו למה יוסף בכה על צוארי בנימן והוא בכה עלצואריו אמנם שאר האחי' הוא בכה על צואריהם אבל הם לא בכו על צואריו וראוי לשאול הסבה בזה:

השאלה ה"טז בדברי פרעה אמור אל אחיך זאת עשו וגו' ואתה צוית זאת עשו קחו לכם וגו' כי למה הוצרך פי פרעה לענין העגלות ולא לדבר אחר וכמו שאמר ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. ואמרו וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולמה היה הכבוד הגדול הזה בענין העגלות והיותם על פי פרעה ולא בדבר אחר:

השאלה ה"יז למה הוצרך הקב"ה לדבר עם יעקב אל תירא מרדה מצרים כי הנה הוא לא היה ירא מזה וקודם זה הדבור אמר אלכה ואראנו בטרם אמות וכבר נסע לדרכו כמ"ש ויסע ישראל וכל אשר לו:

השאלה ה"יח במספר בני יעקב שבא בזאת הפרשה כי בבני לאה אמר הכתוב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש שוב ומנה ולא תמצא שהם כי אם ל"ב. עוד מנה כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירך יעקב ששים ושש והם באמת כפי המספרים שעשה שבעים וכפי המספר האמיתי מאותם הפרטים הם ס"ז ועם שני בני יוסף הם ס"ט לא שבעים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

ויגש אליו יהודה עד ולא יכול יוסף. כפי דרך חכמינו זכרונם לברכה רצה יהודה להוכיח במשפט את יוסף מהעלילות שהעליל נגדם. ואמנם כפי הפשט אחשוב אני שהיתה כוונת יהודה לעורר רחמי יוסף שיקח אותו לעבד עולם וישלח את בנימן מפני שיצא ערב להשיבו אל אביו כדי שלא ימות הזקן מדאגה מדבר בנימן בנו. ולפי שלא יאמר יוסף שהיה זה תחבולה מיהודה כדי להוציא את בנימן מתחת ידו ושלא היה אמת צער אביו ואהבתו את בנימן לכך זכר לפניו הענינים אשר קדמו להוכיח מהם שמתחלה ידע יוסף אהבת הזקן את בנימן ומעתה ידע שלא היה יהודה מחדש מלבו הטענה הזאת מצער אביו ומפני שהיה יוסף שליט על הארץ לא יעשה עול מפורסם וכמ"ש חלילה לי כי האלדים אני ירא חשב יהודה שאין ראוי לדבר אליו בפרסום בפני הכל שיקח אותו לעבד תמורת בנימן כי היה זה עול גלוי שיפטור את החוטא ויעניש תחתיו את הנקי והוא כבר אמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ר"ל הוא ולא אחר. ומפני זה הוצרך יהודה לדבר אליו בקשת התמור' והחלופי' בסתר ובלאט שישמעהו הוא לבדו ולא ידעו ולא ישמעו ממנו הזרים שיושבים בבית כי היה זה כמי שנודר שוחד אל השופט שצריך שידור אותו בלאט וחשאי וזה ענין ויגש אליו יהודה כי הוא היה בבי' יוסף ואנשי' רבים שמה והוא היה מדבר על ענינו. וכאשר רצה לדבר מענין החליפין נגש אליו לדבר עמו בלאט וזהו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ר"ל עתה ידבר נא עבדך בסתר באזני אדוני ולא באזני כל העם אשר בבית ולפי שהיה לו לדבר בענין ערבותו שהיה מיוחד אליו מבין שאר אחיו לכן אמר בי אדוני ר"ל בי אדוני הצער והעון הזה בעצם ועל כן ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני לבדו שלא ישמע ממנו אדם אחר. ועל הדרך הזה פירשתי ויגשו אליו בני גד ובני ראובן כי רצו לדבר אליו בסתר ומשה פרסם מה שאמרו לו באותה הגשה. ולפי שאין מדרך המוסר שיגש אדם הדיוט לדבר לאדון הארץ קרוב לאזנו פניו בפניו כאלו פיו על פיו לכן אמר אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה ר"ל אל יחר אפך בהגשה וגם בבקשה הזאת מהתמורה כי איני עושה זאת לבזותך כי בעיני כמוך כפרעה. או יאמר שאתה חשוב כמלך וכל מה שתרצה תעשה ומי יאמר לך מה תעשה כי שופטי המדינות לא יוכלו לשנות את דבר המשפט. אבל המלך עצמו יעשה כרצונו ויצליח והותרו במה שפירשתי בזה הג' שאלות הראשונות. ואמנם אמרו אדוני שאל את עבדיו וגו' אפשר לפרש שהיה דעתו לומר שמתוך תואנותיו ועלילותיו הוצרכו לומר כן כאלו שאלם כן. והיותר נכון אצלי שהוא בתמיהה כלומר האם אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח באמת לא שאל ואנחנו מעצמנו מבלי שאלתו אמרנו יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן וגו' וזה יוכיח שאין אנחנו מחדשים המאמר הזה כי הנה אז מעצמנו אמרנו זה להיו' דבר אמתי ומבלי כזב ומזה יראה שהיה הנער הזה אהוב מאד אצל אביו כיון שמתחלה מבלי הכרח מעצמנו דברנו זה עד שמפני מה שאמרנו אמרת אתה הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו ומה צורך ואשימה עיני עליו אלא בעבור מה שאמרנו שהיה אהוב אצל אביו מאד לא יפרד ממנו שעה אחת ומיד באותו מעמד אמרנו אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת ר"ל שהנער עצמו לא יוכל לעזוב אביו לפי שיודע הוא כי אם יעזוב את אביו מיד ימות אביו. והנה באותה שעה גלינו לך אמתת הדבר מהקשר נפש הזקן בזה הנער וא"ת אם כן איפה למה הבאתם אותו הנה אדוני יודע שאתה הסבות את לבנו אחורנית שאמרת אם לא ירד אחיכם הקטון אתכם לא תוסיפון לראות פני. והנה לא זכרו לו תואנת המרגלים כדי שלא יפתח פיו לשטן לא ישוב לדבר בה עוד. הנה התבאר שהיה הספור הזה לעורר רחמי יוסף על אביהם הזקן ושצדק יהודה במאמר אדוני שאל כפי כונתו והותרו השאלות הד' והה'. עוד הביא יהודה ראיה מדברי אביו שבהיותו בצער הרעב באמרו שובו שברו לנו מעט אוכל כשאמרו לו לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטון וגו' לא נתרצה לתתו להוליך עמנו אלא אמר אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי רוצה לומר אשתי המיוחדת לי שנים בלבד ילדה לי כאלו היו כל השאר מהבנים כבני פלגשים. ויצא האחד מאתי כלומר ולא ידעתי מה היה לו. ואמנם אמרי ואומר אך טרוף טורף אחשוב שתמיד היה יעקב חושש שמא הרגוהו אחיו ולפי שהם מתרעמים מזה והיו אומרים שהיה בזה חושד כשרים ושהיה יוסף נטרף מהחיות לזה אמר כאן ואומר אך טרוף טורף. רוצה לומר איני רוצה עתה להתוכח בדבר הזה אבל אומר כדבריכם שטרוף טורף כלל הדברי' שלא ראיתיו עד הנה והיה מה שהיה וזה טעם ואומר. ואם תקחו גם את זה מעם פני בריא לי בשבועה שיקראהו אסון כי היה חושש הזקן שימיתוהו אחיו ושיאמרו שקרהו אסון בדרך והורדתם את שיבתי ברעה שאולה כי אתם תהיו הממיתים לא האסון וגם זו היתה טענה חזקה להוכיח שימות הזקן אם לא ישוב הנער אליו ושיחשוב שאחיו המיתוהו בדרך והותרה השאלה הו'. ואחרי ההקדמות האלה הוציא יהודה התולדה באמרו ועתה כבואי והסתכל שמלת כבואי הוא מקור ישמש לכל הזמנים והוא כח ק"ו וענינו ועתה מה נאמר אם כבואי אל עבדך אבי ר"ל כאשר באתי אל עבדך אבי עם היות שאז הנער איננו אתנו ועם כל זה היה אז נפשו קשורה בנפשו כאלו היו שני גופים בנשמה אחת כל שכן וכל שכן שיהיה עתה כראותו כי אין הנער באמת ימות הזקן כי אין ספק שלא ירגיש אדם אהבתו אל בנו בהיותו עמו בין ידיו כאשר ירגיש בהיותו נפרד ממנו כי אז תתחזק עליו תשוקתו ולכן עשה יהודה הק"ו הזה כבואי אל עבדך אבי ר"ל אם כאשר באתי שמה שעדין היה הנער עמו ולא היה אתנו היתה כל כך נקשרת אהבתו אותו כאלו נפשו קשורה בנפשו ומה יעשה עתה כשנשוב שבראותו שאין הנער אתנו בלי ספק ימות הזקן באהבתו ונהיה אנחנו הורגים אותו בידינו במה שלקחנו הנער מאתו וזהו והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבי ביגון שאולה. והותרו בזה השאלות הז' והח'. ולפי שבטענות האלה שעשה יהודה היה הוא ואחיו שוים בדבר ראה עוד לעשות טענה אחרת מיוחדת אליו מפאת הערבות שערב את בנימן שעליה אמר בי אדוני ועל זה אמר כי עבדך ערב את הנער וגו' כלומר בעבור שעבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים שיהיה ענשו מתמיד ונצחי כל הימים גם אחרי מותו לכן עתה יהי נא חסדך שישב עבדך תחת הנער עבד לאדוני כי לכל דבר עבדות אני יותר הגון ומוכן ממנו. ואל יתמה אדוני איך אבחר אני להשאר פה עבד עולם כי טוב לי כי עוניתי בעבדותי משאעלה אל אבי והנער איננו אתי כאשר נתחייבתי בדבר פן אראה ברע אשר ימצא את אבי ויהיה לפי זה מאמר כי עבדך ערב את הנער סבה ועתה ישב נא עבדך מסובב ולכן זכר הסבה ראשונה והמסובב אחרי כן והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הט' והי'. ובזה השלים הכתוב לספר ששלם הקב"ה אל חק אחי יוסף מדה כנגד מדה כל מה שעשו. ואם בתואנת המרגלים ובמאסר שמעון ועבדות בנימן כמו שביארתי ולא נשאר להפרע רק מיהודה שהיה היועץ במכירתו לעבד ולכן הוכרח הוא לשעבד עצמו לעבד עולם תחת בנימן בן אמו ובזה נשלם הפרעון כלו. וכבר ביארתי שנענש יהודה בהכר נא למי החותמת תחת מה שאמרו לאביהם הכר נא הכתונת בנך היא אבל אין העונש הזה שוה כי אם הפך כי הנה ליעקב אמרו הכר נא בבשורה רעה על מות בנו וליהודה אמרו הכר נא למי בבשורה טיבה שיהיה לו בן או בנים מתמר. גם שמאמר הכתונת בנך לא היה יהודה לבדו האומר כי כל אחיו היו בזה אבל בענין הזה היה העבדות עונש ליהודה כי הוא היה היועץ במכירת יוסף לעבד ולכן הוא מכר עצמו לעבד למי שנמכר בעצתו: