בראשית מג, לג

הבכור כבכורתו. מכה בגביע וקורא ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון, בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם וכן כלם, כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי:

וְאַסְחָרוּ קֳדָמוֹהִי רַבָּא כְּרַבְיוּתֵהּ וּזְעִירָא כִּזְעֵרוּתֵהּ וּתְמָהוּ גֻּבְרַיָּא גְּבַר לְחַבְרֵהּ

וְאַחְזָרוּ קֳדָמוֹי רַבָּא כְּהִלְכַת רַבָּנוֹתֵיהּ וּזְעֵירָא כְּהִלְכַת זְעֵירוֹתֵיהּ וַהֲוָה נָקִיט כַּסָא דְכַסְפָּא בִּידֵיהּ וּמְקַשְׁקֵשׁ כִּמְנַחֵשׁ בְּנָהָא דְלֵאָה סָדַר מִצִיטְרָא חָדָא וּבְנָהָא דְזִלְפָּה מִצִיטְרָא חָדָא וּבְנָהָא דְבִלְהָה מִצִיטְרָא חָדָא וּבִנְיָמִין בַּר רָחֵל סָדַר לְצִיטְרֵיהּ וְתַמְהוּ גוּבְרַיָא אֵינַשׁ בְּחַבְרֵיהּ

וישבו לפניו - צוה יוסף להושיבם כך.

ויתמהו - שהרי כולם נולדו בשבע שנים ואין להבחין איזה קודם לזה.

ויתמהו האנשים. לא קיימא הך תמיהא אוישבו לפניו הבכור כבכורתו דהא לא קאמר וישיבו אלא וישבו דמשמע הם מעצמם אלא קאי אדלעיל דכתיב וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם ועל דבר זה תמהו אמרו מה טיבו של זה אינו לא מצרי ולא עברי מדהוא אוכל לבדו:

והצעיר ב' במסורה והצעיר כצעירתו. והצעיר לגוי עצום. בנימין שהיה צעיר עשאו גדול מכולם כדכתיב ותרב משאת בנימין ממשאות כולם:

הבכור כבכורתו. מכה בגביע ואומר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון בני אם אחת הסבו כסדר הזה כפי תולדותיהן, וכן כולם. כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי, מיד ויתמהו האנשים איש אל רעהו זה מדרש רז"ל.

ויש לשאול מה היה מחשבתם בגביע, אם תאמר שהיה אצלם הגביע ההוא כמעשה הכלים העשוים לשעות או בחכמת הכוכבים והמזלות, בכל ארץ מצרים הורגלו בזה הרבה ולא היה להם לתמוה בזה. אבל נראה שהיתה חכמה מחודשת אצלם בהכר הקולות, שהרי ידוע הוא כי בקול מתערב בו הדבור למי שיבין החכמה, וכן אמרו קול ורוח ודבור, וכמו שאמרו רז"ל בקול הנשמע בשבלים בימי ניסן בשעה שאין הרוח מנשבת כי אותה תנועה הוא שבח והודאה להקב"ה, והוא שאמרו רז"ל מנין שהשבלים אומרים שירה שנאמר (תהילים ס״ה:י״ד) יתרועעו אף ישירו. ובאותה תנועה יש קול ובאותו הקול מתערב בו דבור למבין החכמה ההיא. ועל כן היו אחי יוסף חושבים כי בהכאת הגביע היה הדבור מתערב עם הקול, ואין הדבור נשמע ומובן כי אם לבעל החכמה לבדה, ועל כן אמר ויתמהו האנשים איש אל רעהו, כי לא היה הענין מן החכמות המצויות ביניהם רק היתה חכמה מחודשה והיו תמהים עליה.

הבכר כבכרתו פרש״י כיון שהגיע לבנימין אמר לזה אין לו אם וכו׳ סבור היה יוסף נשי אביו קיימות.

ויתמהו על כרחך לא היתה התימה אוישבו לפניו הבכור כבכורתו, דהא לא כתוב ויושיבם אלא וישבו מעצמם, אלא תמהו על אשר ראו וישימו לו לבדם ולהם לבדם ולמצרים לבדם, אמרו מה טיבו של זה מדהוא אוכל לבדו אינו לא מצרי ולא עברי.

וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו פירש"י מכה בגביע וקורא ראובן שמעון וכו' כדאיתא במדרש ר' תנחומא. אך קשה הלשון א"כ היה לו לכתוב ויושיבם לפניו שהיה משמע שיוסף היה מושיבם לפניו הבכור כבכורתו. וי"ל דה"פ וישבו לפניו מאליהן כי כך היה דרכם תמיד לשבת בכל המסיבות הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ויתמהו האנשים ולא על הישיבה שהרי כך היה דרכם תמיד ולא על פי יוסף היתה ישיבתם אלא על פי וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים לבדם בזה תמהו איש אל רעהו אמרו האיש הזה לא עברי ולא מצרי מי הוא זה ואיזה הוא שהוא נבדל מכל עם ואומה ועל זה ויתמהו האנשים:

ויתמה האנשים. על שהיה יודע דרך לידתן:

ויתמהו האנשים איש אל רעהו ממה תמהו וא"ת שהוא צוה שישבו פלוני בראשונה ואחריו פלוני כפי שנותיהם ובכורתם זהו דרש שלא אמר ויושיבם הבכור כבכורתו אלא וישבו. ועל דרך הפשט לפי שראו שיוסף אינו אוכל עם המצריים וגם אינו אוכל עמהם אמרו מי הוא זה ומאי זה עם הוא אם מצרי יאכל עמהם ואם עברי יאכל עמנו ומזה תמהו:

הבכור כבכורתו. אריכות לשון הוא ובקיצור הי׳ לומר כתולדותם. אלא באשר היו שלשה בכורים ראובן דן גד. הושיבם יחד. אבל לפי ערך הבכורה כן הושיבם כסדר. או ידע להתבונן שראובן אינו בכור בשלימות שהרי עיקר הנהגת האחים תלוי ביהודה וא״כ יהודה קודם וכ״ה במדרש והיינו הבכור כבכורתו ולא כתולדותם אלא לפי ערך בכורתו. והצעיר כצעירתו לפי ערך צעירתו. וא״כ בנימין אף שהוא צעיר מכולם מ״מ ידע להחשיבו באשר לפי ערכו חשוב הוא: