בראשית לח, יח

חתמך ופתילך. עזקתך ושושיפך, טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה:

ותהר לו. גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו:

וַאֲמַר מָה מַשְׁכּוֹנָא דִּי אֶתֵּן לָךְ וַאֲמֶרֶת עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁפָּךְ וְחוּטְרָךְ דִּי בִידָךְ וִיהַב לַהּ וְעַל לְוָתַהּ וְעַדִּיאַת לֵהּ

וַאֲמַר מַה מַשְׁכּוֹנָא דְאֶתֵּן לִיךְ וַאֲמָרַת סִיטוּמְתָּךְ וְחוּטְיָיךְ וְחוּטְרָךְ דְבִידָךְ וִיהַב לָהּ וְעַל לְוָותָהּ וְאִתְעַבָּרַת לֵיהּ

חותמך ופתילך עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:י״ח) ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה ואיך תקרא השמלה פתיל ואיך יאמר הכתוב (בראשית ל״ח:כ״ה) "והפתילים" בלשון רבים ואם תאמר כי על שם פתילי הציצית תקרא השמלה פתיל חלילה שיקיים יהודה מצות ציצית ויזלזל בו לתת אותו בזמה ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמים ויקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל והוא תרגום שושיפא ולא תמצא לאונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ח:י״ח) בכל שמלה שבתורה שיתרגם אותה שושיפא אבל לשון כסות ומלבוש תרגום בכלם מלבד ופרשו השמלה (דברים כב יז) שאומר בו ויפרשון שושיפא לפי שהוא הסודר הידוע בתלמוד (כתובות י) שיודעו בו הבתולים וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (ישעיהו ג כב) המעטפות "שושיפא" שהם סודרים קטנים יעטפו בהם הראש ויפרשו אותם הנכבדים על המגבעות והפארים אשר על ראשם וזה המנהג עודנו היום בארצות המזרח ויתכן עוד כי היה ליהודה חותם כצורת אריה או צורה אחרת ידועה כמושלים והיו בידו פתילים שבהם כצורה ההיא לצייר בה והמטה היה בידו כמשפט שליט ונוגש כענין שכתוב (יחזקאל יט יד) מטה עוז שבט למשול וכתיב (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ואלה נתן בידה:

חותמך. מרב תאותו נתן ג' דברים ערבון על דבר קל. ופי' קדשה בפסוק לא יהיה קדש אפרשהו:

חותמך - טבעתך.

פתילך - אזור.

ומטך - שלשה כלים הללו מזומנים לתת כי אינו מלבוש.

ופתילך. צמיד פתיל עליך כמו סודר שבמתניו שמנו חכמים ובחרה באלה הכלים המורים הגדולה והגבורה כחותם ושבט המושל והאזור כאמרו אזור נא כגבר חלציך וזה עשתה כדי שתהרהר במעלת יהודה וגדולתו:

ופתילך תפליך. הפתילים התפילין:

ומטך ב' במסורה הכא ואידך ומטך אשר הכית בו את היאור. מלמד שזה המטה שנתן בידה הוא המטה שהכה בו את היאור ונעשו בו כל הנסים:

חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ע"ד הפשט חותמך טבעת שאתה חותם בה, אולי היה בחותמו של יהודה צורת אריה על שם גור אריה יהודה. ופתילך. פירש"י שמלתך שאתה מתכסה בה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל איננו נכון שיתן יהודה שמלתו וילך ערום ממנה, ואיך יקרא הכתוב לשמלה פתיל ויאמר עליה למי החותמת והפתילים. ואם תאמר על שם פתילי הציצית חלילה שיזלזל יהודה במצות ציצית לתת אותו אתנן. וע"כ פירש ז"ל ופתילך סודר קטן שיעטוף בו קצת הראש, ועוד היום מנהג הנכבדים בארצות המזרח שיפרשו אותו על ראשם, ויקרא פתיל על שם שהוא קצר כפתיל, והוא מתורגם שושיפא כתרגום (דברים כ״ב:י״ז) ופרשו השמלה שושיפא.

ומטך המטה אשר בידו כמנהג השרים, וכענין שכתוב (יחזקאל י״ט:י״ד) מטה עוז שבט למשול. וכתיב (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה.

ויש שפירשו בשלשה דברים הללו ששאלה ממנו ערבון רמזה לו ענין שאר כסות ועונה. חותמך, זו עונה לפי שהאבר חתום באות ברית קדש. ופתילך, זה כסות. ומטך, זה שאר והם המזונות וכמו שכתוב (ויקרא כ״ו:כ״ו) בשברי לכם מטה לחם.

וע"ד המדרש חותמך ופתילך ומטך כולן נתקיימו בה, חותמך שיצא ממנו זרובבל שכתוב בו (חגי ב׳:כ״ג) ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה' צבאות. ופתילך, שיצא ממנו בצלאל שכתוב בו (שמות ל״ט:ג׳) וקצץ פתילים. ומטך, שיצא ממנו דוד שכתוב בו (שמואל א) ויקח מקלו בידו.

חתמך ופתילך שאלה לו דברים אלו לפי שהיו צריכין לו תדיר חותמך לחתום הקשרים של צמר, ופתילך לקשור הצמר, ומטך לישען עליו.

חותמך ופתילך. טבעת שיש לה חותם, פתילך פתיל של חגורתו:

ומטך. דרך הגדולים להוליך מטה בידם:

ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו. ג' שאלות יש באלו הפסוקים. הא' למה קרא אלו השלשה בנים בשמות האלה. הב' מה צורך לומר אנה היה המקום שילדה הבן. הג' שאמר והיה בכזיב בלדתה אותו מדוע לא אמר בשני בנים הראשונים באיזה מקום ילדתם כמו שאמר בבן הג'. וכתב הרמב"ן יהודה קרא ער לבנו מלשון עוררה את גבורתך ואשתו קרא שם השני אונן ולא ספר הכתוב למה ויתכן שתקש בלדתה כי אורח נשים לקרוא שם בניהם על זה כאם יעבץ שקראה שמו יעבץ לאמר כי ילדה בעצב והוא מלשון ויהי העם כמתאוננים. ותקרא שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו. ועל דעתי שלה לשון דבר הפוסק והכוזב וכן לא תשלה אותי אמר בו התרגום לא תכדב פתגמך באמתך ואולי יתייחס ללשון שגגה שלו כי השוגג כוזב במחשבתו ואמר הכתוב כי קראו שלה על שם המקום כי היה בכזיב בלדתה אותו עכ"ל. הנה השיב לשאלה הב' מה צורך לומר אנה היה יהודה בבן ג' שנתן טעם הכתוב למה קראו שלה לפי שהמקום שילדה אותו נקרא כזיב וגם השיב לשאלה הראשונה למה קרא אלו הג' בנים בשמות האלה שהרי נתן טעם לשמות אבל לא השיב לשאלה הג' למה לא אמר בער ואונן באיזה מקום ילדתם כמו שאמר בשלה. ועוד יש להקשות על דבריו למה לא נתן הכתוב טעם למה קראם ער ואונן כמו שנתן טעם למה קראו שלה או לא יתן טעם ג"כ לשלה וזו הקושיא היא לפירוש הרמב"ן שאמר שהפסוק בא לתת טעם למה קראו שלה לפי שהיה בכזיב בלדתה אותו וא"כ היה ראוי שהפסוק יתן טעם לשמות כל שלשתם או לא יתן טעם לשום אחד מהם. ועוד יש להקשות על דבריו שאמר שקראו שלה ע"ש המקום כי היה בכזיב א"כ ראוי שיקראו לכל האנשים שם המקום שנולדו בו. ועוד קשה לפי דבריו היה לה לקרות שם בנה כזיב למה הלכה לבקש שם שפירושו כזב שלא תשלה פירושו לא תכזב. או שם שפירושו שגגה והשוגג כוזב מה תועלת לה באלו החליפין. ועוד קשה עליו במה שאמר שקראה שם השני אונן לפי שתקש בלדתה מי אמר לו כן וזה כדמות נבואה ורש"י כתב אומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב כמו לא יכזבו מימיו ואם לא כן מה בא להודיענו ע"כ. הנה השיב לשאלה הב' מה צורך לומר אנה היה המקום שילדתו לאמר לנו חידוש שלא ילדה עוד וכן השיב לשאלה הג' מדוע לא אמר בשני בנים ער ואונן באיזה מקום ילדתם שלפי שאין בהם חידוש לא הוצרך לומר כן אבל לשאלה הראשונה לא השיב וקשה לי וכי בעבור שפסקה מלדת במקום ההוא לכן קרא למקום ההוא כזיב ועוד שאם כן היה ראוי לומר ויקרא שם המקום כזיב שבאמרו והיה בכזיב מורה שקודם לכן היה שם המקום כזיב וכן אמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל וכן ויקרא שמו אלון בכות וכן על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. והרמב"ן הקשה לזה הפירוש ואמר ולא ידעתי למה יקרא שם המקום על שם זה ואין במאורע ההוא כל חדש כי די לה שתלד ג' בנים ובעת לדתה לא נודע אם פסקה או תלד אח"כ רק בעת מותה יודע הדבר. ור' אברהם אמר שיספר הכתוב אנה נולדו ואמר בלדתה אותו כאלו אמר בלדתה אותם כי במקום אחד נולדו כולם השיב לשאלה הג' ולא השיב לשני שאלות א' וב'. וקשה לי לדבריו היה ראוי שיאמר והיה בכזיב בלדתה אותם. וי"א שהיה דרכם שיקרא האב שם הבכור ותקרא האם שם השני על כן הראשון ויקרא את שמו ער והשני ותקרא שמו אונן והיה ראוי שיאמר בשלה שהוא השלישי ויקרא ואמר ותקרא לפי שיהודה לא היה אז במקו' שילדה אלא בכזיב השיב לשתי השאלות הב' והג' ולא השיב לשאלה הראשונה. והרמב"ן אמר על זה הפירוש ואין בזה טעם או ריח הרי לך שלשה שאלות ועדיין במקומם עומדות. ועוד יש שתי קושיות גדולות בזה הענין הראשונה שער ואונן אינם כי אם בני ג' שנים כדאיתא בסדר עולם ולהרמב"ן בני י"ב שנים ואפילו בב"ד של מטה אין מענישין את האדם עד שיהיה בן י"ג שנים וכל שכן בב"ד של מעלה שאין מענישין עד כ' וא"כ למה מתו בחטאם. הקושיא הב' אלו הונח שהיו גדולים אינם ראויים לעונש על זה העון לפי שאין דש מבפנים וזורה מבחוץ מז' מצות בני נח. והנכון בעיני לתרץ כולם והוא שיהודה חטא ג' עונות. הא' שלא כבד לאביו אבל ציערו צער גדול ומצא אביו מכירתו מר ממות לענה ורוש. העון הב' שלא כבד לבכור שיוסף היה הבכור גם לאביו כדאיתא במדרש הזוהר שנפש יעקב בדמיונו שהיה שוכב עם רחל הוריד נפש יוסף מתחת כסא הכבוד למטה וכשראתה הנפש שלא היתה רחל אלא לאה המתינה הנפש עד ששכב עם רחל ונכנסה בו נפשו הראויה לו שהיתה נפש בכור ולכן ניתנה הבכורה ליוסף שהיה בכור ודאי ואמר הפסוק כבד את אביך את לרבות אחיך הגדול. העון הג' שלא שמר אחות אחים שראוי שכל אח יעשה אחוה טובה לאחיו ויחמול וירחם עליו וכמו שאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ועל זה נאשם עשו שנא' מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ביום עמדך מנגד וגו' ואלו הג' רמז באמרו וירד יהודה מאת אחיו פי' אחיו כאלו אמר עזב אהבת אחיו שמעון לוי יששכר זבולון וגו'. והכוונה לומר שעזב האחוה הראויה ליוסף מצד שהוא אחיו הרי העון הא'. העון הב' נכלל בזה שעזב לראובן שהוא בכור וא"ת עזב לאחיו כולם ובא לשמש לאביו לא עשה כן אלא ויט עד איש עדולמי הנה לך ג' עונות ולפי שהצדיקים שחוטאים שבים בתשובה לכן לבן הא' קרא ער לומר שלא שכח החטא שחטא לאביו במכירת יוסף אלא ער בלבו צרת אביו ואינו ישן בזה מלשון עורה למה תישן וגם בלילה לא שכב לבו והבן השני קראו אונן לומר שהוא אבל על אחיו יוסף ובכאן כלל אחות יוסף ובכורתו מלשון לא אכלתי באוני הרי צערו על ג' עונות. הבן הג' קרא שלה לפי שהאדם שיש לו דאגה מבקש נחמה בלבו לכן כשהיו לו ג' בנים לקח נחמה בלבו שאמר שמכירתו היה שוגג לפי שמאחר שהיה סבה שלא הרגוהו ושלא ימות בבור אע"פ שהיתה עצתו שימכרוהו חזר זה כאלו שוגג אחר שהצילו ולכן קראו שלה שתרגום שגגה שלו ולכן העידה התורה שהוא כזב אלא מזיד היה כארז"ל שנדוהו אחיו שאמרו לו כמו שאמרת למוכרו אם אמרת להשיבו לאביו היינו עושים וז"ש והיה בכזיב בלדתה אותו לומר מחשבתו היה כוזבת כשילדה אותו ואע"פ שאמר ותקרא את שמו שלה היא ידעה כוונת יהודה בעלה והוא צוה כן ולכן הבן הא' שנולד לו מת בחטא הבכורה שלא כבד לאחיו הבכור ולז"א ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה' מה צורך לומר בכור יהודה כאן שכבר ידענו שהיה בכור ומה בא ללמדנו אלא לומר שמת בחטא יהודה אביו שלא עשה כבוד לבכור ועכ"ז רצה הכתוב לתלות המיתה בחטא ער עצמו שאם לא היה רשע לא ימיתנו הקב"ה בעון אביו אבל ראה שהיה לו התחלה רעה ואע"פ שאינו מז' מצות יבא אח"כ לחטוא בז' מצות אמר הקב"ה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב ואחר שאביו חטא ליוסף שהיה בכור ימות בכורו בחטא הבכור כמו שאמר הקב"ה לפרעה בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך והבן השני מת בעבור שלא שמר אביו אחות אח שכן אונן לא שמר אהבת אחוה שלא רצה להקים זרע לאחיו תפס מעשה אביו בידו. ואע"פ כן תלה הכתוב מיתתו בחטא אונן עצמו ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. הנה שער ואונן מתו בשנתחברו עון הבן עם עון האב שבחטא האב לבדו לא ימותו בעבור שאע"פ שחטא יהודה במכירה לא היה החטא גדול מאד אחר שהצילו מההריגה ובחטא ער לבדו לא ימות לפי שהוא קטן בשנים ועוד שאין זה החטא מז' מצות ובחיבור עון האב עם עון הבן מת ער וכן אונן לזה אמר יהודה כשלא יתחברו העונות לא ימות שלה ולכן יגדל שלה וזה הגידול יש לו אחד מב' פירושים האחד גדול לעונשים בב"ד של מטה והוא בן י"ג שנה ויום אחד. הפי' הב' גדול לעונשים בב"ד של מעלה ולכל אחד משני גידולים לא ימות שלה אם גדול לעונשים בן י"ג לא ימות לפי שאע"פ שיחטא כאחיו לא ימות לפי שאז לא יתחברו עווני עם עוונו למות שבעווני לא ימות שכבר יצא מרשותי ולא יומתו בנים על אבות ואם בעוונו לא ימות אע"פ שיחטא שאין שם אלא עוונו לבד או התחלת עון לכשיגדל ולא מתו ער ואונן אלא בחיבור עווני עם עוונם וגם אם זה הגידול הוא בן כ' שנה אם כן לא ימות לפי שלא יחטא שהרי הוא גדול ובעל שכל ואם יחטא וימות לא ימות בעווני ששתים רעות היו כשהיה קטן אחד שימות. ב' שימות בעווני ורעה גדולה היא שימות בעון אביו שזה כאלו האב ממיתו בידיו ולכן אם יגדל שהוא בן כ' לא יחטא ולא ימות ואם יחטא וימות לא ימות בעווני ועוד שאע"פ שחטא בזה אין זאת משבעה מצות אחר שהוא בן כ' ולא יפול בזה מוטב שימות זכאי שזה אינו נופל אלא בקטן ותמר פירשה הפירוש הטוב והנחות לה והוא שיהיה בן י"ג ויהודה כיון הפירוש האחר לפי שאם הוא בן י"ג אולי יחטא ולא ימות ואם הוא בן כ' לא יחטא ויותר טוב הוא שלא יחטא ולא ימות משיחטא ולא ימות ובזה הפי' אינו סותר עד יגדל שלה לאמרו כי ראתה כי גדל שלה שמה שאמר כי ראתה כי גדל שלה הוא גדול לב"ד של מטה ועד יגדל שלה הוא בן כ' לב"ד של מעלה. ומצאתי סיוע לפירוש הזה מן המדרש שאמרו כתונת פסים על שהטילו פייס ביניהם באיזה מיתה ימיתוהו מד' מיתות ב"ד שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו כיון שמכרוהו הטילו פייס ביניהם מי יוליך הכתונת לאביו נפל הפייס על יהודה זהו שאמר לו הכר נא הכתונת בנך ולכך נאמר לו הכר נא למי החותמת וכשאמר לו הכתונת בנך פסקו חייו של יעקב לפיכך פסקו חיי בניו מן העולם זהו ער ואונן שנאמר ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם ע"כ. ובזה הפי' הותרו השתי קושיות גדולות והשבתי לשלשת השאלות זהו דעתי והוא פי' טוב ויפה ולא ראיתי עד עתה תשובה שתתיישב על הלב אלא זה וגם לא ראיתי מי שהרגיש הקושיא השנית שחטא ער ואונן אינם מז' מצות לשימותו עליה אלו הונח שיהיו גדולים וכ"ש שהיו קטנים וזה הפירוש הוא על הנחה שידע יהודה חטאם שהוא ושחת ארצה ולא מטעם קטלנית:

חותמך ומטך ופתילך. כפי הפשט נראה ליתן טעם למה נתן ערבון דווקא ג' אלו, וזה לפי שכוונתו היתה לשם זנות, והיה מבזה חותם אות ברית קודש אשר בבשרו, והיה מבזה גם מטה מושלים אשר בידו אשר בו יהיה רועה ומנהיג, אשר נצטווה בלא ירבה לו נשים, כי לא יתכן שרועה ישראל יהיה רועה זונות, והיה מבזה גם מצות ציצית המצילין מן העריות, כמעשה ההוא (מנחות מד) ששכר זונה בעד ת' זוז וניצל ע״י מצות ציצית וזה לא ניצול, ובזה מיושב מה הגיד לנו הכתוב בזה שנתן ג' אלה למשכון, לפי שבא לתרץ למה לא זכר באות ברית קודש, ובמטה מושלים אשר בידו, ובציצית שבבגדיו, אלא לפי שנתן שלשתן ערבון והיו מבוזים בעיניו ע״כ לא זכר בחותם שבבשרו לפי שנתן מידו סתם חותם שבידו, ע״כ לא היה לו דבר המזכירו בחותם שבבשרו, וגם המטה אשר בידו נתן מידו, גם פתילך היינו הציצית נתן לה ע״כ לא היה לו דבר שיצילו מן הזנות.

ומדרשו הוא, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים אע״פ שהאבות לא נתכוונו לזה, כך בסיפור זה פרט לך ענינים הנעשים במעשה ההוא להודיע את אשר יקרה לבנים באחרית הימים, יען כי היוצא מביאה זו היא שממנה נולד הגואל לשה פזורה ישראל, לשלח מהם הצפיר והשעיר מלך יון ושאר מלכי האומות דמסגי ברישא בהצלחתם כגדי זה, כדאיתא בגמרא (שבת עז:) למה עיזי מסגי ברישא ומסיק כברייתא של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא, ובלי ספק ששאלה זו היתה על צד הרמז למה האומות קודמין לישראל בהצלחתם, ומתרץ כברייתו של עולם שמתחלה שימש החשך ואח״כ האור, כך האומות ההולכים בחושך תשמישם בעה״ז תחלה, ואח״כ שימש אור ישראל ואין כאן מקומו להאריך מזה.

זה״ש כאן מה תתן לי. מה יהיה תכלית ביאה זו, והשיב אנכי אשלח גדי עזים היינו מלכי בבל העזים מן הצאן. שה פזורה ישראל, ע״י הגואל שיולד מביאה זו ומה הערבון במה יהיו בטוחים שיהיה כך, ושלח חותם ומטה ופתיל רמז לג' דברים ממושכנים כל זמן שישראל בגלות. משכון ראשון הוא חותמו של הקב״ה דהיינו שם של יה אשר חתם ה' על השבטים, הראובני החנוכי הפלואי, כמו שפירש״י פרשת פנחס (כו ה) ומה שקדמה ה״א ליו״ד במלת החנוכי, לפי שכך המדה בכל חותם שבטבעתו של הקב״ה חקוק שם יה כסדרו, ואחר שנחתם על השבטים נתהפכו האותיות כדרך כל חותם שנאמר (איוב לח יד) תהפך כחומר חותם, וחותם זה ממושכן כי בכ״מ שגלו, שכינה היה עמהם, ושם של יה דהיינו החותם אינו יכול להיות במלואו עד שיגאלו הבנים ויהיו מסובים על שלחן אביהם שבשמים שנאמר (שמות יז טז) כי יד על כס יה. משכון שני היינו אלף של כסא, שנאמר כי יד על כס יה. כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד לעתיד, והיינו פתילך הציצית כי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מג:) ואם כן התכלת שבציצית מזכיר הכסא הכבוד, והיות הפתיל ערבון רמז להיות הכסא קצת ממושכן ולעתיד יהיה השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהלים קלב יג) אוה למושב לו כי אותיות אוה ממלאים השם והכסא.

דבר אחר, פתילך רמז למה שנאמר בהם וקצץ פתילים (שמות לט ג) במשכן ובכל כליו, ונתמשכנו כלם כדאיתא במדרש (שמו״ר נא ג) אלה פקודי המשכן משכן. שנתמשכן ב״פ בעונם של ישראל כו', ומטך היינו משכון וי״ו אליהו, כי צורת הוי״ו כצורת המטה, ואמרו רז״ל (במדרש חסרות ויתירות) שנכתב ה' פעמים אליהו חסר וי״ו, וה' פעמים כתיב יעקוב מלא בוי״ו, כי אליהו נתן אותם משכון ליעקב שיבא ויגאל את בניו, ואולי שלכך לקח למשכון וי״ו רמז למטה ושבט מושלים שביד יהודה יהיה ממושכן כל ימי השמה. או רמז לוי״ו של שם הגדול הממושכנת, כי בעה״ז אין משתמשים כ״א בשם של יה. וי״א שנתן לו אליהו תקיעת כפו שיגאלם וחמשה אצבעות של הכף דומה לחמשה ווי״ן, וכל אלו הדברים ברורים למבין וכבוד ה' הסתר דבר ישמע חכם ויוסיף לקח.

ופתילך. פרש״י השמלה. ואין הכונה השמלה בשלימות דאם כן לכתוב שמלתך אלא הפתיל היה מונח על השמלה שהוא הבגד עליון מלבוש אנשים חשובים ומי שחשוב יותר יש לו עוד פתיל על צואר השמלה והוא יכול להשמט מהשמלה. ואולי היה הפתיל של תכלת כדי לזכור כסא הכבוד וכך נהגו בני יעקב. והנה שלשה דברים הללו היה לאות על שלש מעלות. חותם הוא למחוקק. פתיל הוא למתבודד ביראת ה׳. מטה הוא לשבט מושל:

מה הערבון אשר אתן לך. ר"ל שהערבון צריך שיהיה שוה כפי הדבר שערבו עליו, וזה לא היה בידו, אך לפעמים גם המטה והחותם יהיה ערבון אם הוא מאיש מסויים שלא יניח חותמו ביד אחר, ויהודה חשב שרוצה ערבון שוה הדמים וזה לא היה בידו, ואמרה לו שדי לי חתמך ופתילך ומטך יען שהוא בידך כי אתה איש נכבד:

א דקשה לרש"י למה מתרגם התרגום על חותמך עזקתך, דהיינו הטבעת, והא חותם כתיב, ועל זה פירש טבעת שאתה חותם בה, ומה שמתרגם נמי על פתילך שושיפך דהיינו שמלתך, והא פתילך כתיב, ועל זה פירש ושמלתך שאתה מתכסה בה, רצה לומר גבי פתיל דכתיב גבי ציצית כתיב ביה אשר תכסה (דברים כ"ב י"ב), ואם כן הכי נמי כסותך שאתה מתכסה וכו':

ב פירוש דקשה לרש"י למה כתיב ותהר לו, הוה ליה למימר ממנו כמו צדקה ממני (לקמן פ' כ"ו), ופירש"י ממני נתעברה, אלא לו ר"ל שדומה לו במידותיו וכו', ואין להקשות מנין דגבורים וצדיקים, י"ל דהי מינייהו מפקת: