בראשית לז, ד

ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב:

דברו. לדבר עמו:

וַחֲזוֹ אֲחוֹהִי אֲרֵי יָתֵהּ רְחֵם אֲבוּהוֹן מִכָּל אֲחוֹהִי וּסְנוֹ יָתֵהּ וְלָא צָבָן לְמַלָּלָא עִמֵּהּ לִשְׁלָם

וְחָמוּן אָחוּי אֲרוּם יָתֵיהּ רְחַם אֲבוּהוֹן מִכָּל אָחוֹי וְנָטְרוּ לֵיהּ בָּבִי וְלָא צָבָן לְמַלָלָא עִמֵיהּ שְׁלָם

דברו. כמו דבר לו:

לשלום. אפילו לשלום:

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם. ובזה טעה יעקב לשנות לבן בין הבנים בענין שיכירו אחיו את האהבה אשר בלבו:

ולא יכלו דברו לשלום. אע"פ שהיו צריכין לדבר עמו בענין הנהגת הבית ומרעה הצאן בהיותו מנהיג במצות אביו לא יכלו לדבר עמו לשלום וריעות כמנהג האחים:

אותו אהב אביהם מכל אחיו בגימטריא שגלה סוד לו בלבד ולא להם:

לשלם חסר ו' עולה ת' שגרם לת' של שיעבוד. ד"א קרי כאן לשלם ששלמו לו גמולו:

ולא יכלו דברו לשלום. זו מדה טובה בהם שהיו מראין השנאה שבלבם ולא היו מחניפין. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ״ט:ה׳) גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו. והנה הכתוב משבח לאבשלום, שנאמר (ש"א יג) ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון.

ויראו אחיו. בני לאה:

כי אותו אהב אביהם. נתקנאו בו ושנאוהו כי אף הם בני גבירה והיה לו לאוהב אותם כמותו:

וישנאו אותו. כולם אילו מפני הדבה ואילו מפני הקנאה:

דברו. לדבר עמו ולא ממנו כל שעה שהיו מדברים ממנו או עמו לא היו יכולין לדבר בדברי שלום כי לא היו אחד בפה ואחד בלב, דברו דפרלי"ר לוי (de parler lui, ihn sprechen):

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם יש ספק והוא שהיה ראוי שיתלה השנאה בדבה רעה שהיה מביא שזאת היא סבה ראויה לשנאה מאהבת אביו שלא חטא יוסף בה. ונראה לי שאם כשהיה יוסף מביא הדבה לא היה חושש לה אביו גם אחיו לא יהיה להם חשש ממנו שיאמרו מה לנו מזה הסכל שיביא דבה רעה ממנו שאבינו אינו חושש לדבריו ועוזב אותו לסכל אבל ראו שהיה מקבל הדבה והראיה שאהב אותו מכל בניו א"כ נראה שהוא מאמין לו ולכן אינו אוהב להם בעבור שהוא מאמין הדבה וחשבו שבעבור הדבה היה אוהב לו:

ולא יכלו דברו לשלום. יכולין היו אבל אינן רשאים כדי שלא יתאמתו כל דברי דבה שהביא עליהם, ויאמר אביו כי מתוך שנאה דבר כל זה ע״כ לא היו רשאים לדבר בפני אביהם בדברים המביאים לידי שלום, לכך נאמר לשלום.

ויראו אחיו. המה בני לאה שלא הביא דבתם רעה. אבל המה שנאוהו מפני הקנאה. שראו בדעתם כי אתו אהב אביהם מכל אחיו. שטעו בדמיונם וחשבו שלא משום אותה מעלה ביחוד שהיא שייך לבנים. אלא אהבו ביותר מכל אחיו אפילו לא היו בניו כלל חושב אביהם שהוא גדול מהם מש״ה באה הקנאה בלבם:

ולא יכלו דברו לשלום. לא סבלו דברו עמם לשלום. דכסבורים היו שהוא שונא אותם ג״כ אלא שמסתיר שנאתו וזה לא יכלו לסבול ומשמעות יכול הוא מדת סבלנות דפי׳ כל הוא מדה המחזקת כמו אלפים בת יכיל. והמה לא היה מדתם בסבלנות גדול כ״כ:

ויראו אחיו. אבל אחיו דנו בזה כוונה אחרת כמו שיתבאר, וחשבו כי אתו אהב אביהם, שבאמת אהבת אב לאחד מבניו בדרך געגועים אינה אהבה עצמית רק אהבה גשמיית, אבל הם חשבו שאוהבו אהבה עצמיית, שעז"א כי אותו אהב, וכן באשר ראו כי אהב אותו מכלם וא"א שלא ימצא גם בהם ילד שעשועים, ולכן וישנאו אותו, והוא כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדבוק האלהיי, ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו בבכי ירש ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה', ובאשר לא ידעו השבטים שעתה יתנוצץ הענין האלהי על מטה שלמה ושכל שבטי יה יהיו לב וסגולה, וראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתנת פסים שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה. וע"כ יציינהו בבגדי כהונה וכתנת בד קודש, ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם, ואם ירצה הבכורה ומתנות האלהיות איך ירצה במלוכה ומשרה, ועפ"ז חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים, ולא יכלו (לסבול) דברו לשלום, ר"ל מה שהוא היה מדבר אליהם לשלום, כי השנאה הרגילה תתקרר עת ידבר האויב דברי שלום ורצוי כמ"ש מענה רך ישיב חמה, אבל השנאה שהיא ע"י קנאה וכ"ש ע"י שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות, תגדל עוד ע"י דבורו לשלום כאלו בפה חנף ישחית רעהו ובפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו: