בראשית לז, יג

הנני. לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:

וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הֲלָא אַחָיךְ רָעָן בִּשְׁכֶם אֱתָא וְאֶשְׁלְחִנָּךְ לְוָתְהוֹן וַאֲמַר לֵהּ הָא אֲנָא

וַהֲוָה לִזְמַן יוֹמִין וַאֲמַר יִשְרָאֵל לְיוֹסֵף הֲלָא אָחָךְ רָעָן בִּשְׁכֶם וּדְחֵיל דִילְמָא יֵיתוּן חִיוָאֵי וְיִמְחִינוּן עַל עֵיסַק דִי מְחוֹ יַת חֲמוֹר וְיַת שְׁכֶם וְיַת יַתְבֵי קַרְתָּא אִיתָא כְּדוֹן וַאֲשַׁלְחִינָךְ לְוַתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ הָא נָא

ויאמר לו הנני. אעשה כדבריך:

הלא אחיך רועים בשכם - במקום סכנה שהרגו אנשי המקום. זה שמעתי מר' יוסף קרא חברינו והנאה לי.

הלא אחיך רועים בשכם. ואין דרך רחוקה עד שם:

הלא אחיך רעים בשכם במקום סכנה שהרגו אנשי המקום.

הלא אחיך רועים בשכם. במקום סכנה שהם שנואים בארץ ההיא על שהרגו בני העיר:

לכה ואשלחך וגו׳. פירוש ״לכה״ אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם הריני מלוך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי, ושלוחי מצוה אינם נזוקים (פסחים ח:).

ויאמר ישראל. לא כתיב יעקב להגיד כי ברעיון נשגב הגיע לידי כך לשלוח את בנו למקום סכנה וכאשר יבואר:

הלוא אחיך. תיבת הלוא מיותר ללמד שסיבת השילוח הוא משום ששמע שרועים בשכם. ששם מקום סכנה רבוצה ממעשה שכם ע״כ פחד ורגז לבבו לדעת מהם וכ״כ רשב״ם:

ואמר לכה ואשלחך אליהם. תיבת לכה אינו מדויק לך מיבעי. וכבר נמצא עוד בתורה לכה ואשלחך אל פרעה. ודרשו ברבה ויקרא פ״א ובירו׳ סוכה פ״ד ה״ז אם אין אתה הולך לא ילך אחר. וע׳ ס׳ במדבר י׳ כ״ט. וכזה יש לנו לפרש כאן דיעקב אבינו אם רצה לדעת שלום בניו וכי לא היה לו עבד לשלוח אלא ירא מפני הסכנה גם על העבד. אבל על יוסף היה בטוח על צדקתו שלא יפגע בו אדם רע :

ויאמר לו הנני. כבר ביארנו בפ׳ עקדה שזה הלשון מורה על דבר גדול והתבונן גם הוא שדרך מסוכן הוא לפניו אבל הוא בצדקתו ובתומו הלך ויאמר הנני וכפירוש רש״י:

ויאמר ישראל וגו' הלוא אחיך רעים בשכם. שהוא מקום סכנה וצריך לדעת שלומם, לכה ואשלחך, אם תרצה ללכת אשלחך, שזה מורה הפעל שבא בה"א בסוף שמורה על הפעולה הבלתי מוחלטת כמ"ש כ"פ, ויאמר הנני, ועי"ז חשב יעקב שיוסף יודע שאין להאחים שנאה עליו:

ד ואם תאמר ולמה לא פירש כן גבי אברהם אברהם (לעיל כ"ב י"א), משה משה (שמות ג' ד'), וי"ל דהא אין שייך לומר הנני בלשון ענוה דהא כבר דיבר עמו, כדכתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא וגו':