בראשית לז, י

ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם:

ויגער בו. לפי שהיה מטיל שנאה עליו:

הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגדלתו כאמו. ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל:

וְאִשְׁתָּעֵי לַאֲבוּהִי וְלַאֲחוֹהִי וּנְזַף בֵּהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵהּ מָה חֶלְמָא הָדֵין דִּי חֲלֵמְתָּא הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָּךְ וְאַחָיךְ לְמִסְגֻד לָךְ עַל אַרְעָא

וְאִשְׁתְּעִי לְאָבוֹי וּלְאָחוֹי וּנְזַף בֵּיהּ אָבוֹי וַאֲמַר לֵיהּ מָה חֶלְמָא הָדֵין דְחַלֵימְתָּא הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָךְ וְאָחָךְ לְמִגְחַן לָךְ עַל אַרְעָא

ויספר אל אביו סיפר החלום הזה לאביו ולא הראשון כי הוא עצמו המכיר בפתרונו כי השמש ירמוז לאביו והוא גער בו וטעם ואל אחיו פעם שנית כי יספר אותו לאביו בפני אחיו והוא גער אותו לשכך חמתם מעליו וטעם מה החלום הזה אשר חלמת כמו מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג) כלומר מה החלום הזה אינו כלום שתגידנו כי אינם אלא דברים בטלים או טעם הגערה לומר איך נשאך לבך לחלום החלום הזה אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלו על לבבך כענין שנאמר בחלומות (דניאל ב כט) רעיונך על משכבך סליקו וכתוב (שם ד ב) והרהורין על משכבי:

הבוא נבוא אני ואמך והלא אמך כבר מתה והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו ורבותינו (ברכות נה) למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו בכך אמר לו כשם שאי אפשר באמך כך הכל בטל לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ז:י׳) ולפי דעתי כי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה גם זלפה כי הכתוב אמר בספור שבעים נפש (בראשית מ״ו:כ״ו) מלבד נשי בני יעקב ולא הזכיר "מלבד נשיו ונשי בניו" ואם תאמר כי בעבור היותם פילגשים לא רצה לומר "לבד מנשי בני יעקב ופילגשיו" הנה כתוב נשי אביו ורחוק הוא שיהיה הירח רמז לפילגשו אבל ענין החלום כי השמש רמז ליעקב והירח רמז לבני ביתו וכל נשיו שבהן היו תולדותיו וירמוז כי כל תולדותיו ישתחוו לו והם כל שבעים נפש יוצאי ירכו כי כולם השתחוו בבואם אליו ואחד עשר כוכבים אלו אחיו אשר השתחוו לו בפני עצמן טרם בא אביהם כדכתיב (בראשית מ״ג:כ״ו) ויבא יוסף הביתה ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה וישתחוו לו אפים ארצה:

ויגער בו אביו. גערה עם בי"ת דרך קלון. ובלא בי"ת לשון השחתה. כמו הנני גוער לכם את הזרע. או הוא על דרך משל שיגער בזרע ויפחד ולא יעלה:

אני ואמך. על בלהה שפחת אמו שגדלה אותו:

מה החלום הזה וגו' - אפילו היתה אמו קיימת היה אומר להוכיחו.

מה החלום הזה. אין זה כי אם רוע לב שתחשוב למלוך עלינו ורעיונך על משכבך סליקו:

ויגער ב' במסורה הכא ואידך ויגער בים סוף ויחרב. לומר לך מה ויגער דהכא יעקב אף ויגער דהתם איירי ביעקב שבזכותו חרב וזהו שדרשו וירא ישראל ישראל סבא:

ויגער בו אביו. רצה לבטל החלום בפני אחיו, וע"כ גער בו לשכך חמתם מעליו.

ואמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך. והלא אמך כבר מתה כשם שאי אפשר באמך כך השאר בטל, ואעפ"כ ואביו שמר את הדבר, כי היה יודע גודל החלום וממתין שיתקיים, כענין שכתוב (דניאל ז׳:כ״ח) ומלתא בלבי נטרית. ובבראשית רבה ואביו שמר את הדבר, רוח הקדש אומרת שמור את הדבר.

ויגער בו אביו ואעפ״י כן ואביו שמר את הדבר יודע היה שהיו הדברים עתידין ליגע אליהן. אבל כדי להשקיט הקנאה שביניהם גער בו.

ויספר אל אביו ואל אחיו. כלומ' כשספרו ספרו לאביו ומה שהקדים לספר אותו בשביל הנערות שעשה לספר בפניהם והיו מקנאים וכך אומר הפסוק ועשה נערות שספרו לאחיו וכיצד ספרו לאחיו שספרו לאביו בפני אחיו ולכך לא ענוהו אחיו אבל אביו גער בו להוציא את הקנאה מלב אחיו:

השמש והירח. שהיותי עומד לצד מזרח העולם אל קצה המזרח וכל הכוכבים הולכים לצד המערב כדרכם והשמש והירח וי"א כוכבים חזרו לאחוריהם צד המזרח וירדו כנגדי בשיפולי הרקיע והיה נראה שלהשתחות לי שינו המהלך כנגדי [כי האי גוונא פי' רבותי' וכל צבא השמים לך משתחווים שיורדים בערב לצד המערב ושכינה במערב, הגה"ה] כלו' מזלכם כפוף למזלי וכן היה שכולם נפלו לפניו ונצטרכו לו:

הבא נבא אני ואמך. הלא אמך אינה בעולם ואין אילו אלא דברים בטלים ושמא על דרך אשת יעקב ראה הירח ונר' עיקר הפתרון לפי שכל העולם צריכין לשמש וירח ראה שמש וירח משתחווים לו לומ' שכל העולם צריכין לו וכפופין לו כמו לשמש וירח:

ויגער בו וגו׳. להסיר קנאת האחים, וסתר החלום בקשית ״אני ואמך״, כי מהמניעה המחלטת היא. והטעם כי לא יעלה על הדעת כי בני יעקב תשיגם הגדלה מהאמות אלא דוקא מאביהם, ומעתה אין מציאות שישתחוה לו אביו, וממילא סתר החלום בפני האחים, ולבבו לא כן יחשוב.

ויספר אל אביו. חזר וסיפר במעמד כולם ואביו פתר לו:

ויספר. באשר ספר גם לאביו ואל אחיו, ואביו רצה בצד אחד לפתור חלומו לטובה, ובצד אחר רצה שלא יקנאו בו אחיו, לכן ויגער בו אביו, כאומר הנה חלמת דבר שא"א להיות מג' צדדים א] הבוא נבוא אני. האפשר שאב ישתחוה לבנו. ב] ואמך, שכבר מתה. ג]ואחיך, שהם רבים ועצומים ממך:

ר וקשה למה בחלום הראשון לא סיפר אותו לאביו, ויש לומר שיוסף היה יודע כי רוב החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נ"ה:), וכיון שאחיו פתרו אותו לטובה משום הכי לא רצה לספר אותו לאביו, אבל בחלום השני שלא פתרו לו אחיו, כלומר שלא רצו לפתור אותו לטובה, כי גם הם הרגישו הדבר דמשום הכי אמר חלומותיו כדי שיפתרו לו לטובה, הוצרך לספר אותו לאביו כדי לפתור לו, וכן עשה וגער בו כדי שלא יטילו אחיו שנאה עליו, (מהרש"ל):

ש רצה לומר יוסף היה מטיל שנאה על עצמו, לכך גער בו ולא משום שהוקשה בעיניו אם החלום יהיה אמת שהרי אחריו כתיב ואביו שמר את הדבר:

ת הקשה הרא"ם מנא ליה דילמא לעולם היה יודע, והא דקא מתמה היינו כדפירש"י לעיל שלא יטילו שנאה עליו, ועוד קשה למה גבי הדברים מגיעים לבלהה אמרו שיעקב לא היה יודע זה שאילו היה יודע זה לא היה אומר והלא אמך מתה, כי היה לו לחוש שמא ירגישו בניו, ואילו גבי אין חלום בלא דברים בטלים לא פחד שמא ידעו גם בניו שאין חלום בלא דברים בטלים ויאמרו שאין דברי יעקב אלא דרך תחבולה בעלמא, ותירץ מהרש"ל דאם כן דהיה יעקב יודע שהדברים מגיעים לבלהה בודאי גם בניו היו יודעים מפני שזה תלוי בסברא, ואם כן מה הוציא מלבם במה שאמר הבוא נבוא וגו', ומה שכתב אחר כך ואביו שמר את הדבר, רצה לומר שהיה קבלה בידו שאין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נ"ה.), וזה היה קבלה בידו ובניו לא ידעו הקבלה:

א רצונו לתרץ למה קא מתמה יעקב ואמר הבוא נבוא וגו', וכי לא ידע זה שאין חלום בלא דברים בטלים, אלא להוציא וכו':

ב שהם סוברים שפירוש אמך אינו נופל אלא על אמו ממש אלא שאין חלום וכו':