בראשית לג, ז

נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תאר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט כב) עלי עין:

וּקְרִיבָא אַף לֵאָה וּבְנָהָא וּסְגִידוּ וּבָתַר כֵּן קְרֵיב יוֹסֵף וְרָחֵל וּסְגִידוּ

וּקְרִיבַת אוּף לֵאָה וּבְנָהָא וּגְחִינָן וּבָתַר כֵּן קָרִיב יוֹסֵף וְאִתְעַתַּד קָמֵי רָחֵל וְכַסְיָיהּ בְּקוֹמָתֵהּ וּגְחִינָן

נגש יוסף ורחל - לפי הפשט: דרך להזכיר את האיש תחילה, אבל למעלה מתוך שאמר לאה וילדיה, אמר כמו כן רחל ויוסף.

נגש יוסף ורחל דרך הכתוב להזכיר האיש תחלה אבל למעלה מתוך שאמר ואת לאה וילדיה אמר כמו כן ואת רחל ואת יוסף. וא״ת למה לא הטמינה בתיבה כמו שעשה לדינה. אלא י״ל כל זרעו של אברהם היו נזהרים מאשת איש ועל זאת לא סמך יוסף ונתרבה לפני אמו.

ואחר נגש יוסף ורחל. דרך שריות וצנועות להוליך אחד מבניהם לפניהם:

נגש יוסף ורחל. ידוע פרש״י ע״פ המדרש וי״ל עוד שהראה יוסף בזה שאוחז מדת יעקב להכניע עצמו לפני אויביו מש״ה הקדים להשתחוות ולא כשארי בנים שלא עשו אלא מדעת אביהם ולא מדעת עצמם. משא״כ יוסף אחז מדת אביו בזה הפרט כמ״ש להלן מ״ט כ״ד וכן לדורות היו מלכי ישראל מכניעים עצמם כמו שראינו מנהג אחאב עם מלך ארם אלא שלא הי׳ אז שעת הכושר לכך אבל מדת של יעקב ניכרת היטב :