בראשית ל, כט

ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך שבא לידי מתחלה כמה היו:

וַאֲמַר לֵהּ אַתְּ יְדַעְתָּ יָת דִּי פְלָחִתָּךְ וְיָת דַּהֲוָה בְעִירָךְ עִמִּי

וַאֲמַר לֵיהּ אַנְתְּ יָדְעַת יַת דִי פְלַחְתָּךְ וְיַת דַהֲוָה בְּעִירָךְ נְטִיר עִמִי

ואת אשר היה מקנך אתי את חשבון מיעוט מקנך שבא לידי כמה היה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל׳:כ״ט) כלומר אתה ידעת כמה היה מקנך כשבאו אתי ויותר ראוי שיאמר ואת מקנך אשר היה אתי ידעת כי מעט אשר היה לך טרם בואי ויפרוץ לרוב או נפרש אתה ידעת את אשר עבדתיך כי בכל כחי עשיתי וידעת את אשר היה מקנך אתי כי ימים רבים הם וידעת כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא כדרך כל הארץ רק ברכת ה' היא אשר באה מעת בא רגלי בביתך והוא הנכון:

אתה ידעת את אשר עבדתיך. לא תיחס תוספת המקנה אל הנחש הנמשך אחר המזל אבל תיחס לשלמות עבודתי שהיתה עם בקיאות והשתדלות רב במלאכת מרעה הצאן:

ואת אשר היה מקנך אתי. שהיו בו נשברות וחולות וחבשתי את הנשברת ורפאתי לחולה כראוי לרועי הבקר:

אשר עבדתיך באשה ולא בשכר.

ואת אשר היה מקנך אתי. כלו' מפני ב' דברים אין תימה אם אשאלך שכר גדל אחת שאתה מתברך בשבילי ועוד שאני צריך להרויח מחייתי יש לי י"א ילדים ועדיין אין לי כלום אם לא עכשיו מתי אעשה לביתי:

ויאמר אליו אתה וגו׳. תחלה הסביר לו כי צדק במשפטו שמבקש שכר עבודה ממש שלא כת״ח וצדיק היושב בטל אלא עבדתיך:

ואת אשר היה מקנך אתי. בשמירה יתירה יותר עוד מעבד נאמן לאדונו היה אוהב ומרחם את הצאן כענין הא דאיתא בש״ר פ״א (שמות רבה ב ב) עה״פ מאחר עלות הביאו לרעות וגו׳ שהיו הגדולים משגיחים על הצאן בחמלה רבה. וכך אמר יעקב שלבד אשר עבדתיך עוד הי׳ מקנך אתי בשמירת הצאן עצמם מצד חסד ורחמים על בע״ח. וזה גרם כי גדלו יותר בטוב. ובזה הראה יעקב מדת החסד ורחמים למעלה מדרך אנושי להיות משליך נפשו מנגד כ״כ בשביל טובת אדם ואמונה ובשביל צער בע״ח ובזו המדה היה מתייחס יעקב כמש״כ כ״פ:

ויאמר אליו. השיב לו, מה שאתה אומר נקבה שכרך עלי שאתה רוצה לשלם כפי שכר המגיע לשכיר שנה בעד ארבע עשרה שנים כמנהג המדינה, הוא טעות, כי אם תרצה לשלם לי שכר בעד העבודה לא די בשתתן כפי שכר שכיר הרגיל, כי לי מגיע חוץ מן השכר מתנות גדולות בעד ארבעה דברים. א] בעד העבודה עצמה, שלא עבדתי עבודת שכיר הרגילה רק עבדתי ביום ובלילה, וכמו שאמר יעקב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, וע"ז מגיע שכר ביחוד, ועז"א אתה ידעת את אשר עבדתיך. ב] שהעבד העובד באמונה עד שצאן אדוניו חשובים אצלו כצאן שלו וחס עליהם כשלו, כמ"ש רחליך ועזיך לא שכלו וכו', ע"ז מגיע לו מתנות רבות ביחוד. וזה שאמר ואת אשר היה מקנך אתי, שהגם שהיו מקנך היו אתי, כאלו הם שלי, כמ"ש כרועה עדרו ירעה כמש"פ שם:

ט פירוש שאין הכוונה שידע שהיה מקנהו אתו, רק מיעוט כמותו וכו':