בראשית ל, א

ותקנא רחל באחותה. קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים:

הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה:

מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת:

וַחֲזַת רָחֵל אֲרֵי לָא יְלִידַת לְיַעֲקֹב וְקַנִּיאַת רָחֵל בַּאֲחָתַהּ וַאֲמֶרֶת לְיַעֲקֹב הַב לִי בְנִין וְאִם לָא מֵיתָא אֲנָא

וַחֲמַת רָחֵל אֲרוּם לָא יְלֵידַת לְיַעֲקב וְקַנִיאַת רָחֵל בַּאֲחָתָהּ וַאֲמָרַת לְיַעֲקב צַלִי קֳדָם יְיָ וִיהַב לִי בְּנִין וְאִין לָא הֵי כְמִיתָא אֲנָא חֲשִיבָא

הבה לי בנים אמרו המפרשים (רש"י וראב"ע) שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי לשון רש"י (רש"י על בראשית ל׳:א׳) שמי שאין לו בנים חשוב כמת והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו) ואני תמה אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי ושומע אל צדיקים ה' ומה שאמר אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ממני לא מנע וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא ושם ב ד טז) ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״א:ז׳) אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים ואם אין שתמית עצמה בצער דברה שלא כהוגן בקנאתה וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה:

הבה לי בנים. שתתפלל לשם כאשר עשה אביך:

מתה אנכי - טעמו למטה שהוא פועל להבא, אבל מתה עלי רחל טעמו למעלה שהוא לשעבר.

מתה אנכי. כענין הן אני עץ יבש:

ותקנא רחל באחתה לא נתקנאה בה עד שילדה בן רביעי שעכשיו נטלה יותר מחלקה הראוי לה מי״ב שבטים.

ותרא רחל וגו׳. דקדק לומר ליעקב כי הוא בחון שאינו עקר, ובזה אין לתלות בו אלא בה. ואומר ותקנא באחותה, פרוש, לצד שהיא אחותה ומן הסתם תדמה במזגה וטבעה אליה, וזו ילדה וזו לא. שאם לא היתה אחותה, היתה תולה לומר כי טעם שלא ילדה הוא לצד שלא השוו המזגים וכדומה:

עוד ירצה באמרו ליעקב, כי עקר הקפדתה היא להיותו יעקב, שאם היה אדם אחר שאינו מפרסם בצדקות היתה תולה בו, שהטעם הוא (תהילים קכ״ה:ג׳) ״כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים״ להיותה היא צדקת, וזה היה סבת מניעת ההריון, מה שאין כן היותו יעקב צדיק מבהק, לזה נתקנאה באחותה שזכתה לזה.

ליעקב. מיותר ובא ללמד שחשבה שמה שלא ילדה הוא בשביל שלא זכה הוא להבנות ממנה. אע״ג שיש לו בנים והיה נראה שהיא לא זכתה לכך. מכ״מ הלא היא לבדה עיקר אשה אליו וא״כ הוא לא זכה ויש לו למסור נפשו ולעשות פעולה שיזכה:

ואם אין מתה אנכי. דאשה המבקשת בנים פעמים הוא משום דמבקשת התענוג דטבע האשה לגדל ולהשתעשע בבנים. ופעמים משום חוטרא לידה ומרא לקבורה. והתובעת בנים משום תענוג ראויה להתפייס במה שאישה מראה לה אהבה וחבה יתירה וכמאמר אלקנה לחנה למה תבכי הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים והיינו דתנן שלהי מס׳ נדרים האומרת שמים ביני לבינך יעשה סעודה ויפייס. אבל אם טוענת משום חוטרא לידה כו׳. אין עצה בפיוס וכדאי׳ בפ׳ הבע״י דמיד שמבקשת מזה הטעם יוציא ויתן כתובה. והיינו שקפצה חנה ונדרה ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה׳ כל ימי חייו שרגזה על החשד שחשדה אלקנה שמרעשת עולם בשביל תענוג. ואינו ראוי להיות כן. ע״כ נדרה שתתנהו למשכן ולא תשתעשע עמו כלל. וכן רחל אמרה דעיקר הרעש שאינה מתפייסת באהבתו היתירה לה הוא בשביל דאם אין מתה אנכי וכדאי׳ בב״ב דקט״ז דמי שאין לו בנים כתיב בי׳ מיתה ומי שיש לו בנים כתיב בי׳ שכיבה. משום דמי שאין לו בנים. אין מי להזכיר שמו ולהעיר זכרו מן הקבר. אבל מי שיש לו בנים הבנים מזכירים אותו מש״ה כתיב בי׳ שכיבה דהרי הוא כמי ששוכב והבנים מעירים אותו. והוא מליצת חוטרא לידה. כמו השוכב וקשה עליו לקום אמנם כשאוחז מקל בידו להשען עומד עמו כך הבן הוא המסייע להזכיר שמו האבד מן העולם:

ותרא רחל. רחל חשבה שמה שלא ילדה אינו בסבתה רק בסבת יעקב, עז"א כי לא ילדה ליעקב, שכבר כתבו חכמי הטבע שהאהבה היתירה תמנע ההולדה לפעמים, או שחשבה כפי מ"ש למעלה שהוא ענין השגחיי מסובב ג"כ מרוב האהבה, כמ"ש וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ולכן ותקנא רחל באחתה, כי חשבה טוב היה לה שתהיה היא השנואה בלבד שתלד בנים, וע"כ אמרה ליעקב הבה לי בנים כי בו הדבר תלוי:

כ דאם לא כן הא אסור לקנאות:

ל הוכחתו מתשובותו של יעקב שהשיב לה אשר מנע ממך, ולשון ממך משמע כמו שפירש"י בסמוך שהשיב לה את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא וכו', אלא ממך מנע ולא ממני, משמע שהיא הזכירה לו אביו:

מ דאם לא כן למה בקשה בנים, ומלת מתה הוא תואר ולא בינוני ועומד ולא יוצא: