בראשית ג, יט

בזעת אפיך. לאחר שתטרח בו הרבה:

בְּזִעֲתָא דְאַפָּךְ תֵּיכוּל לַחְמָא עַד דְּתִיתוּב לְאַרְעָא דְּמִנַּהּ אִתְבְּרֵיתָא אֲרֵי עַפְרָא אַתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב

בְּלֵיעוֹת כַּף יְדָךְ תֵּיכוֹל מְזוֹנָא עַד דְתֵיהֲדוֹר לְעַפְרָא דְמִינָהּ אִיתְבְּרִיאַת אֲרוּם עַפְרָא אַנְתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב דְמִן עַפְרָא אַנְתְּ עָתִיד לְמֵיקוּם לְמִתַּן דִינָא וְחוּשְׁבְּנָא עַל כָּל מַה דַעֲבַדְתְּ בְּיוֹם דִינָא רַבָּא

וטעם בזעת אפך שהו' צריך לטרוח לזרות ולטחון וללוש ולבשל ולא כמאכל הבהמות. ופי' בזעת ידוע מדבריהם ז"ל והוא על משקל שינה ושרשו יזע וכמוהו לא יחגרו ביזע עד שיבואו לידי זיעה. ואחר שידענו שהאדם נברא מהד'. שרשים מה טעם כי ממנה לקחת. והתשוב' כי העצמו' תולדות' מהעפר ועל כן הם כבדות ואין להם הרגש' והם מוסדי הגוף הלא תראה ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. כי הם דמות בית בנוי ואחר כן והנ' עליה' גידים ובשר עלה ויקרם עליהם בעור. וכן והעלית' את עצמותי:

ואל עפר תשוב. כמו שהעידותי בך כשצויתי ואמרתי ביום אכלך ממנו מות תמות שתהיה מוכן אל המות בסוף:

בזעת אפך. נמצא בספר ר' יהודה החסיד, שזו הקללה אינה מתקיימת, אלא בעובדי אדמה, ולא במלכים ושרים. אבל בעצב תלדי בנים, מתקיימת בכל הנשים. ולפי שהאשה, חטאה והחטיאה, לפיכך קללתה מרובה:

ואל עפר תשוב. הכונה הוא בסוד הכתוב שהזכיר אליהוא על תשובות באנשי און והמשכיל יבין. וזהו שאמר במדרש ואל עפר תשוב תבא אין כתיב כאן אלא תשוב מכאן רמז לתחיית המתים שכבר הזכיר עד שובך. ואפשר לומר ואל עפר תשוב שירמוז לאותו שעתיד לומר ואנכי עפר ואפר.

בזעת אפיך. זה החוטם שמזיע תחלה בעת הטורח. וקללה זו לא נתקיימה אלא בעובדי אדמה אבל בעצב תלדי בנים נתקיימה בכל הנשים לפי שחוה חטאה והחטיאה ולפיכך גדולה קללתה.

עד שובך אל האדמה. אבל מששב אל עפרו ומת בטל גזירה כמו שפי'.

בזעת אפך נמצא בספרו של ר' יהודה החסיד שזו הקללה אינה מתקיימת אלא בעובדי אדמה ולא בשרים ובמלכים אבל בעצב תלדי בנים מתקיימת בכל אנשים לפי שהאשה חטאה והחטיאה גדולה קללתה:

בזעת אפך אמר ר"א שצריך לזרות ולטחון וללוש ולבשל ולא כמאכל בעלי חיים פירוש שבזולת כל אלו המלאכות היה בחטה טעם לחם גמור:

עד שובך וגו׳. טעם שנתן ב׳ טעמים כי ממנה וגו׳ כי עפר וגו׳, להיות שטעם ״ממנה לקחת״ אינו טעם מספיק לשוב אל האדמה, כי הלא קודם שחטא גם כן היה בבחינה זו, ולא נגזר עליו לשוב למקום שממנו לקח, לזה נתן טעם ב׳ באמרו ״כי עפר אתה״ וגו׳. הכונה בזה כי אם היה נצול מהחטא בשכר קיום מצות ה׳, היה ה׳ מגביר בו צד הרוחניות ויהיה גופו מזדכך ויתהפך החמר ויעשה צורה בהתגברות חלק הרוחני, מה שאין כן אחר שחטא גרם ב׳ דברים: הפליג חלק החמר שבו והגשימו והחלט ממנו התהפכותו לצורה, גם החשך מאור הרוחני שבו ואין בו כח להאיר לבחינת החמר לעשותו צורה. והוא אמרו ״כי״, פרוש טעם שאני אומר לך עתה שתשוב אל האדמה שלקחת ממנה ולא מקודם לזה, כי עפר אתה, פרוש העמדת עצמך במדת עפר שהגשמת מצד מעשיך שלא שמרת המצוה שבאמצעותה היה הזכוך, וכיון שכן, כי כל מקור יקו למקורו ושוב ישוב אליו, והוא מקור גלמו הוא מן האדמה לקח. וטעם אמרו ואל עפר תשוב נתכון עוד לומר כי לא מלבד שישוב אל האדמה אלא שיהיה נרקב גופו ויעשה הוא עצמו עפר. וכן העמידו פרוש הפסוק במסכת שבת (שבת קנב.) במעשה דהנהו קפולאי דרב נחמן.

בזעת אפך תאכל לחם. יש סמך מכאן לדברי הרופאים האומרים שקודם כל אכילה צריך האדם לעסוק באיזו מלאכה המחממת את בעליה כי זה עוזר אל העיכול, וכמ״ש (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. זש״ה בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. כי עצבון הוא לשון מלאכה כמו שאמר באיוב (י ח) ידיך עצבוני ויעשוני. ובאמרו כל ימי חייך הורה שיאכל כדי חייו לבד ולא ידרוש אחר המותרות כי מה יתרון לו שיעמול לרוח.

בזעת אפיך וגו׳. עד כה מדבר מיגיעה עד שנעשה חטים. ועתה מוסיף דגם משעת קצירה עד לחם בא בזיעה כי בכלל המלאכות הוא אפיה וזה גורם להזיע הרבה:

כי עפר אתה. כבר ביארנו שאינו עונש. ואדרבה ביאר לו ה׳ שאינו מענישו במיתה משום שלא אכל במזיד. אלא המיתה הוא בטבע שהרי עפר אתה וגו׳:

ואל עפר תשוב. לא תוכל לקבל שכר אלא בהפרד הנשמה מן הגוף, וישוב כח העפר על הארץ כשהיה, ואח"כ תשוב הרוח לצרור החיים לקבל שכרו וליהנות מאור פני מלך חיים, וקודם שאכל מעץ הדעת וניזון מפירות גן עדן שנבלעים באיברים היה אפשר ליישב העולם בעודו משמש לפניו, ולהיות ניזון מאור פני מלך חיים ית' בעודו בחיים וחי לעולם, אבל אחר שאכלת מפרי עץ הדעת ונמשכת אחר אהבת עצמו, כטבע העפר שמגדל כל דבר ההולך אחר אהבת עצמו, על כן אל עפר תשוב להיות ניזון מפרי האדמה שהטביע הקב"ה שיהיו ניתוכים לארבע מרות, שהמה מעלים רתיחות לאהבת העולם, וכן עתיד גם אתה להיות ניתוך לבסוף. ויותר מזה ביארנו בס"ד בהשמטות לחיבורי העמק שאלה שאילתא ט"ו אות ו':

בזעת אפיך תאכל לחם. כי תצטרך לכמה מלאכות הקודמות ללחם, והם מקבילים נגד המוץ והסובין שערבת בכחות נפשך, וכמו שנשא ע"ז משלו בישעיה (סי' כ"ח) במ"ש הכל היום יחרוש החורש לזרוע, שדמה עבודת הנפש אל עבודת האדמה להוציא לחם, עיי"ש באורך, וזה יהיה עד שובך אל האדמה, כי לא תוכל הנשמה האלהית להתפשט מן הגויה עד יום המות שאז ישוב העפר אל הארץ והרוח תשוב אל האלהים, ומ"ש עד שובך אל האדמה הוא הקבורה שקוברין אותו באדמה שמשם לוקח, ומ"ש כי עפר אתה הוא שאחר הקבורה יתבלה הגוף ויתפרד אל יסודותיו, וחלק העפר ישוב לעפר, ומ"ש ואל עפר תשוב פי' במדרש אמר רשב"י מכאן רמז לתחה"מ, כי יש צדיקים שלא ישלוט בם רמה ותולעה, ואדם בעצמו לא נתבלה גופו כמ"ש במעשה דר' בנאי, כפי משלו, אך כבר אמרו חז"ל במעשה דהנהו קפולאי (שבת דף קנ"ו) שקודם תחה"מ יחזרו לעפר, וז"ש ואל עפר תשוב, עת תשוב לבוא שנית אל העוה"ז בעת התחיה צריך תחלה שתהיה עפר, וממנה יצמח בנין חדש מתוקן כמו שהיה קודם החטא:

ט לא שתאכל לחם מעורב בזיעה: