בראשית ג, יב

אשר נתת עמדי. כאן כפר בטובה:

וַאֲמַר הָאָדָם אִתְּתָא דִּיהַבְתָּ עִמִּי הִיא יַהֲבַת לִי מִן אִילָנָא וַאֲכָלִית

וַאֲמַר אָדָם אִיתְּתָא דִיהַבְתְּ גַבַּיי הִיא יַהֲבַת לִי מִן פֵּירֵי אִילָנָא וַאֲכָלִית

וטעם האשה אשר נתת עמדי כלומר האשה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזר היא נתנה לי מן העץ והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל וזהו מה שאמר בענשו "כי שמעת לקול אשתך" שלא היית ראוי לעבור על מצותי בעבור עצתה ורבותינו (במסכת ע"ז ה) קורין אותו בזה כפוי טובה ירצו לפרש שענה אותו אתה גרמת לי המכשול הזה שנתת לי אשה לעזר והיא יעצתני להרשיע:

אשר נתת עמדי. אתה נתת הנותנת לי. וטעם עמדי בגן והוא כמו עמי. אכן לא מצאנוהו כי אם בלשון יחיד המדבר:

ואכל. האלף סימן המדבר והנח הנעלם שיש אחריו תמורת אלף השרש ובא עם קמץ קטן בעבור שהוא סוף פסוק ולא יתכן שיבא וי"ו קמוץ עם הפועל כי לעולם הוא בשו"א:

היא. שנתת אותה לעזר ולהועיל:

נתנה לי מן העץ. והיתה למכשול ובזה יחס אשמתו לקונו תמורת התשובה שהיתה ראויה לו כמו שעשה דוד באמרו אל נתן חטאתי:

ויאמר האדם האשה אשר נתתה וגו' זה שאמר הכתוב משיב רעה תחת טובה' לא' תמוש' רעה' ס"ת, האשה. שהיה כפוי טובה באשה שנתן לו לעזר:

היא נתנה לי מן העץ ואוכל לפי הפשט שהכיתני בעץ עד ששמעתי לדבריה:

האשה אשר נתת עמדי להיות לי לעזר והיה לי לבטוח עליה שלא לעשות לי שום דבר כי אם לעזר בשביל כך קבלתי מידה. גם לא ידעתי מאיזה עץ נתנה לי היינו דכתיב היא נתנה לי מן העץ ולא כתוב מעץ הדעת. והוא היה כפוי טובה שהרי הקב״ה נתנה לו לטובה והוא חשבה לרעה.

כיון שראה שאין להסתר מפני יודע נסתרות הודה על כרחו ואמר לא עלי העון רק על האשה, האשה אמרה על הנחש העון כי כן דרך הגנבים כשנתפסין מגלין זה את זה, הנחש לא מצא תשובה שאין טוענין למסית כמו שאמרו רבותינו שאע"פ שלא היה להם לשמוע לו שדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין מ"מ לא היה לו לצדד שעברו על מצות הבורא וכולם הודו שפשעו כמו שאומר הק' לאדם כי שמעת לקול אשתך יותר מקולי וכ"ש לאשה שלא היה לה לשמוע לנחש שאינו חבירה ובן עצתה ולפיכך אמר הכתוב לאדם כי שמעת לקול אשתך, ולאשה לא אמר כי שמעת לקול הנחש כי כ"ש הוא ואינו צריך, והתחיל הקב"ה לקללם דרך שעשו העבירה. הנחש שהתחיל נתקלל תחלה, ואח"כ אדם:

ויאמר האדם האשה וגו׳. צריך לדעת מה מענה בלשונו בתשובת ״האשה״ וגו׳, אפלו קל שבקלים לא ישיב תשובה כזה, ומכל שכן למלך גדול. ועוד אמרו מן העץ שלא היה צריך לומר אלא ״היא נתנה לי ואכל״, ומובן הדבר שעל העץ המזכר הוא אומר, וכן מצינו שאמרה חוה בתשובתה ״הנחש השיאני ואכל״ ולא הצרכה לומר ״מן העץ״.

ונראה שכונת האדם היא שלא ידע דבר, כי אם האשה הביאה לפניו המזמן ואכל, ואינו חיב לשאול על המגש לפניו, דבר זה מנין, כי הלא כל הארץ לפניו היא מלאה מעדנים אשר נטע ה׳. ודקדק לומר אשר נתת עמדי שלא לחיבו לחפש ולדקדק אחריה לדעת המובא לפניו, כיון שהאשה הלז נתנה ה׳ עמו לעזר ולהועיל, ואין רע יורד מהשמים ואין לו לבדוק אחריה כי מן הסתם מעשיה נאים. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (קידושין עו:) אין בודקין מן המזבח ולמעלה וכו׳, עד כאן. הרי דכל שהחזק במקום קדוש חזקת כשרות שלמה עליו, ומכל שכן אשה גדולה כזו אשר ברא לו ה׳ לעזר, אינו צריך לחפש אחריה מה נותנת לפניו.

ואמרו מן העץ פרוש: מן העץ הנטוע בגן, כי כלה מלאה נטעי ה׳ (בראשית ב:ח-ט). וידיק אמרו מן העץ, כי לא על העץ המזכר בדברי ה׳ הוא אומר, אלא על עץ מעצי הגן. ולכשנאמר דעל עץ הדעת הוא אומר, אין הכונה שהוא ידע שממנו הביאה לו ואכל, אלא אחר שאכל ידע כי ממנו אכל מאמצעות הכרתו בהרגשתו ההשתנות, ולעולם בשעת מעשה לא ידע דבר ולא שאל, לצד בטחונו באשה שנתן ה׳ עמו, והוא שטען באמרו ״אשר נתת עמדי״ וגו׳. עוד אפשר לומר שגם האדם טעה כי לא אסר ה׳ אלא הפרי ולא העץ, והוא אמרו מן העץ, ואין זה פרוש נכון מכמה טעמים וראשון עקר.

ומעתה אין ביד אדם עון אלא שוגג, ואפשר שדין אונס יש לו, כי לא היה לו מקום לומר לו היה לך לתת לב לבל תחטא, ולא חשד באשה שתאכילהו דבר אסור כיון שנתנה לו מאל עליון. ולזה תמצא שלא קלל ה׳ לאדם אלא לאדמה. האמת כי שגיונו הוא שלא נשמר בדברו לחוה ולא הזכיר לה אלא הפרי, כנשמע מדבריה לנחש, שמזה נמשך החטא לחוה, וכמו שפרשנו (בראשית ג:ג).

ואכל. הוא כמו ודוי כאומר הה חטאתי שאכלתי. וכמו שאמר שאול חטאתי כי עברתי וגו׳ כי יראתי את העם הרי עירב התנצלות והודוי ביחד. כך התנצל אדם שלא אכל בשאט נפש חלילה אבל מ״מ הרי חטאתי ואכל. וכן הפי׳ במאמר האשה הנחש השיאני ואוכל:

ויאמר האדם האשה. הוא כמ"ש למעלה שממ"ש מן העץ לא תאכל ממנו למד שרק ממנו היינו מן העץ לא יקח לאכול, אבל כשאחר נותן לו מותר לאכול, וגם אמר אחר שאתה נתתה אותה עמדי לתקן מאכלי, הייתי סומך שהמאכל שנתנה לי הוא מאכל של היתר: