בראשית כח, ג

ואל שדי. מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו יברך אותך:

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ יָתָךְ וְיַפְּשָׁךְ וְיַסְגִּנָּךְ וּתְהֵי לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין

וְאֵל שַׁדַי יְבָרֵךְ יָתָךְ בְּנִיכְסִין סַגִיאִין וְיַפְשִׁינָךְ וְיַסְגִינָךְ לִתְלֵיסַר שִׁבְטִין וּתְהֵי זָכִי לְכִנְשַׁת דִבְנֵי סַנְהֶדְרִין דִסְכוּמְהוֹן שׁוּבְעִין כְּמִנְיָינָא עַמְמַיָא

ואל שדי יברך אותך. בממון:

ויפרך. בבנים.

וירבך. במעלה:

ואל שדי מי שיש די באלהותו לכל הבריות יברך אותך אר״א אין קיום השטר אלא בחותמיו לפיכך ברכו אחר ברכת ויתן לך פעם אחרת מדעת היא ברכת ואל שדי יברך אותך היא קיום השטר שלא יאמרו במרמה לקח יעקב את הברכות.

ואל שדי יברך אתך. אחר שאמר לו אח״כ ויתן לך את ברכת אברהם הרי הכל בכלל. וא״כ כל זה המאמר מיותר לפי הנראה. אלא ניבא לו אשר יבוא הקב״ה בשם אל שדי ויברכהו ויאמר לו פרה ורבה כמו שהי׳ בבואו מפדן ארם ללוז כמבואר להלן ל״ה י״א. ומדבר יצחק אלה למד יעקב ענין נחוץ כאשר יבואר שם ועוד להלן מ״ח ד׳. ומה שאמר בשם אל שדי כבר ביארנו לעיל י״ז א׳ דמשמעו שאמר לעולמו די כדי שעור התגלות כבודו שזהו תכלית הבריאה. וגילה יצחק שבזה השם יבא אליו באשר שעל ידו יגיע לזה התכלית:

והיית לקהל עמים. קהל הוא עשרה. כדאי׳ בכתובות ד״ז ב׳. ועמים הוא שניכרים בשנוי הליכתם לעם בפ״ע אע״ג שהמה בממשלה אחת כלשון הגמ׳ שבת פ״ו נשים עם בפ״ע הם. וע׳ ס׳ ויקרא כ״א א׳. ואמר לו שיהיה זרע יעקב עשרה עמים. היינו דכל שבט יהיה למנהג ועם בפ״ע אע״ג שהי׳ להם תורה אחת ומלך אחד מ״מ היו משונים בהליכות עולם. ורק שבט יהודה ובנימן היו למנהג אחד ושבט לוי הי׳ נכלל בשארי שבטים ושבט יוסף מנהג אחד לאפרים ומנשה. היינו קהל עמים:

ואל שדי יברך אתך. שהוא מה שברכו שיהיה לקהל עמים, וגם שיתן לך ברכת אברהם, והוא שיהיה לו לאלהים וישרה שכינתו עליו, וזה יהיה לרשתך את ארץ מגריך, כי ברכת הזרע וברכת ירושת הארץ תלוים זה בזה ונזכרים תמיד זה אצל זה, וירושת הארץ תנאי אל שישרה שכינתו עליהם, כי היא מוכנת לקדושה ולהשראת שכינה, וכן תנאי אל שיפרו וירבו, כי השורק והגפן המובחר לא יצלח רק בקרן בן שמן, וברכת אברהם תלה מתנתו באלהים כי אינה ביד אדם כמ"ש למעלה:

ש דאם לא כן מה ענין זה השם לכאן: