בראשית כו, ג

האל. כמו האלה:

דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָךְ וְאֵבָרְכִנָךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ אֶתֵּן יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְאָקֵם יָת קְיָמָא דִּי קַיֵּמִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ

דוּר בְּאַרְעָא הֲדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ וַאֲבָרֵיכִנָךְ אֲרוּם לָךְ וְלִבְנָךְ אֶתֵּן יַת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵין וַאֲקַיֵים יַת קְיָימָא דְקַיֵימִית לְאַבְרָהָם אָבוּךְ

והקמותי את השבועה אין צריך שיבטיח הקב"ה את יצחק שלא יעבור השבועה שנשבע לאביו כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א טו כט) ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים והשבועה איננה על תנאי כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו (בראשית ל״ה:י״ב) לא בעשו ונראה שזה המאמר "והקמותי את השבועה" יחשב שבועה ולכך תמיד יאמר בתורה (שמות לג א) הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך (שם לב יג) כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם כי אף על פי שהראשונה תספיק תוספת זכות וכבוד הוא להם ולכן אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור כי כלם בעלי ברית לאלהים ויתכן שהוסיף לו ליצחק בשבועה הזאת שיקיים בו בעצמו השבועה אשר נשבע לאברהם אביו שיהיה הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם אביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ ויהיה פירוש הכתוב והקמותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך כי אתה ברכה בעמים וכן אמר עוד ביעקב (בראשית כ״ח:י״ד) ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך:

כי לך ולזרעך וגו' - ובשביל שנתתי לו ולזרעו את הארץ הזאת צויתי לו לצאת מארצו וממולדתו, כדכתיב שם: אל הארץ אשר אראך.

גור בארץ הזאת. ואתה גור בארץ כנען:

ואהיה עמך ואברכך. שאף על פי שיש בארץ כנען עתה חסרון מרעה אני אהיה עמך ולא תחסרו מרעה:

ואברכך. בממון ובמקנה ולא בחוצה לארץ:

כי לך ולזרעך אתן והקימותי את השבועה. והטעם שאמרתי שתגור בארץ הזאת ובזה איטיב לך הוא כי כבר נשבעתי לאברהם לתת לו ולזרעו את הארץ הזאת ולפיכך בהיותך גר בה תהיה נשיא אלהים בתוכה ותקנה בה חזקה להורישה לזרעך:

הארצות האל רמז ל"א מלכים:

הארצת חסר וי"ו שיתננה לו אחר ו' דורות והם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה:

גור בארץ הזאת. צוה אותו שלא יצא חוצה לארץ. וטעם הדבר לפי שנתקדש בהר המוריה והיה עולה תמימה ועל כן הזהירו שלא יצא מן הארץ הקדושה לעולם ושלא יטמא בארץ העכו"ם.

ומה שהוציא לשון הצווי בלשון גור אחר שאמר לו שכון, כדי לרמוז לו על גור אריה שהוא פחד יצחק, ואין לתמוה אם פחד יצחק ביום העקדה כיון שראה שם דמות אריה על גבי המזבח, ממה שדרשו רז"ל (בראשית כ״ז:ל״ג) ויחרד יצחק חרדה וגו' שתי חרדות חרד אחת על גבי המזבח ואחת כאן.

והקמתי את השבועה וגו׳ ונתתי לזרעך וגו', ולא לישמעאל אעפ״י שהוא מזרעו של אברהם אביך.

כי לך ולזרעך וגו׳. ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה גם כן הסכים רמב״ן, ואמרו לך הבטחה זו אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם דכתיב (בראשית כו:יב) ״ויזרע יצחק בארץ ההיא״ וגו׳. עוד נתכון לומר לו שיזכה הוא בה לזרע. ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה, לזה רצה ה׳ שיחזיק יצחק בה, והוא החזיק בה בחזקה מעלה שחרש וזרע, ולזה דקדק ה׳ בדבריו לומר ״את כל הארצות האל״.

עוד נתכון להבטיחו כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד, והוא אמרו לך. ודקדק לומר ולזרעך לשלול חלק מבניו, כי דוקא אותו שנקרא זרעו, דכתיב (בראשית כ״א:י״ב) ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (נדרים לא.) ולא כל יצחק:

גור בארץ הזאת. נכלל בזה כל ארץ פלשתים ע״כ יצא מכאן לנחל גרר:

ואהיה עמך. להצילך מאיבת אבימלך:

ואברכך. בשפע תבואה:

כי לך וגו׳. הוא טעם על הצווי גור בארץ הזאת משום שעליו להראות חביבות הארץ שהיא שלו ושל זרעו:

והקמתי את השבועה וגו׳. אם נפרש שבועת ברית בה״ב על נתינת הארץ הוא מיותר שהרי אומר כי לך ולזרעך וגו׳ אלא דברים שיש להם שייכות זל״ז כמו מלבד איל הכפורים. או הנעשים סמוכים זל״ז כמו מלבד עולת התמיד. והרי לא היו שני רעבון הללו סמוכות כי כמאה שנה ביניהם וע״כ היה איזה יחס ענין לשניהם. ומזה יש ללמוד כי תכלית הרעב הראשון לא בא רק משום נסיון לאברהם בלבד. כמש״כ שם אלא ג״כ בתורת השגחה בכלל המדינה כי בעוד לא בא אברהם היתה הנהגת הטבע שוררת שמה כמו בכל העולם שהיה תהו כמש״כ לעיל י״א ה׳. אבל משבא א״א החל השגחתו ית׳ להופיע בארץ לתת לאיש כדרכיו בחסד ובד״א. ואין השגחתו ית׳ ניכרת כ״א מתוך צרה וטוב ה׳ למעוז. אז ויודע חוסי בו להזמין לאיש לפי מעשיו. ומי שאינו מושגח בפרטית נשמו פנותיו וכלה והולך. וע״ז כתיב בישעיה מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. והנה היה הרעב בימי אברהם לזה התכלית ומאז החלו להרגיש דרך השגחה לאט לאט עד שעברו מאה שנה וחזר ונשכח ושב הרעב בימי יצחק והראה הקב״ה השגחה נפלאה על יצחק אז. ומעין זה לכל סביביו מש״ה כתיב מלבד הרעב וגו׳:

וילך יצחק וגו׳. שהיה לבו בטוח על אבימלך שכרת ברית הכונה על שבועה שהיתה בשעת עקידה. ונתבאר כונת השבועה שיהיו ככוכבי השמים וכחול שעל שפת הים. בעת שאוה״ע ישלטו בבניו אז לא יהיו יכולים לכלותם ויתגברו בשני אופנים כמבואר שם וזהו טעם על ואהי׳ עמך. להצילך מאיבת אבימלך שלא יוכל לך ע״פ הקמת השבועה:

גור בארץ הזאת. הגרות שנתחייבת יהיה בארץ הזאת, כי הגרות יהיה או ע"י טלטול ממקום למקום, או ע"י מה שמחשיב עצמו כגר בארץ אף שיושב במקום אחד קבוע, ותוכל לקיים גרות גם בארץ הזאת, ואל תחוש אל הרעב הכולל כי אהיה עמך ואברכך בברכה פרטיית ע"י השגחתי שתדבק בך בפרטות, ואל תאמר הלא אברהם יצא למצרים בעת הרעב, כי יש הבדל בינך ובין אברהם. א] מצד הארץ כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, וחל עליהם קדושת הארץ עד שתדבק בה ההנהגה הנסיית, (כי יצחק לא כבש את הארץ והיה הנתינה רק לענין שתחול עליה הקדושה וההשגחה הפרטיית), וממילא הרעב הוא השגחיי ולא יחול עליך. ב] מצדך אחר שכבר נשבעתי לאברהם שתדבק בו ובזרעו ההשגחה הנסיית, והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, משא"כ יציאת אברהם למצרים היה קודם השבועה הזאת: