בראשית כו, טו

סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגיסות הבאות עלינו טמונין פלשתאי לשון סתימה, ובלשון משנה (פסחים מב א) מטמטם את הלב:

וְכָל בֵּירִין דִּי חֲפָרוּ עַבְדֵי אֲבוּהִי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנוּן עַפְרָא

וְכָל בֵּירִין דַחֲפָרוּ עַבְדֵי אָבוֹי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אָבוֹי טְמוּנִינוּן פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנוּן עַפְרָא

בא סמיכות בארות על שני דרכים:

סתמום פלשתים - שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו והוצרך לכתוב בשביל כשנתרחק משם שב וחפרם דוגמת וחם הוא אבי כנען.

סתמום פלשתים. כאשר יראו מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק סתמו הבארות בשנאת קנאתם:

וימלאום ב' הכא. ואידך וימלאום למלך שאול גבי מאה ערלות של פלשתים רמז למה שנותנין הערלה בעפר. ד"א לפי שעבר אבימלך על שבעותו ומלא הבארות בעפר מלא דוד לשאול ק' ערלות פלשתים בכפלים ונתן לו ר' במקום ק':

וכל הבארות אשר חפרו. יגיד הכתוב כי מתוך הקנאה שנתקנאו בו פלשתים סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו, ואח"כ נתגבר יצחק וחפר אותן וקרא להן כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות ויש בזה התעוררות וק"ו שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן וזה ק"ו לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם, ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מדה, כנגד מדה, כן פירש הגאון ז"ל.

ויש שפי' כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה סתמום פלשתים כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו וימלאום עפר, כי תחת שמלאם אברהם חכמה ודעת את ה' באמונת היחוד מלאום פלשתים אמונתם הרעה, כי יכנה הכתוב האמונה הרעה או העצה הרעה לעפר, וזהו שאמרו עפרא לפומיה, ואח"כ נתגבר עליהם יצחק והחזירן למוטב, הוא שכתוב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות וגו', כי כן דרך המתגיירים, וכענין שכתוב (ישעיהו ס״ה:ט״ו) ולעבדיו יקרא שם אחר.

סתמום פלשתים שלא יחזיק יצחק בהם להיות לו חזקה בארץ.

וכל הבארות אשר חפרו הם הגרים שגייר אברהם סתמום פלשתים שחזרום לאמונה רעה וישב יצחק ויחפור שחזר לגיירם וקרא להם שמות יהודים ואותם השמות עצמם שקרא להם אביו כשגיירם וזהו שאמר ויקרא להם שמות וגו':

וכל הבארות וגו׳. סמך הודעה זו ל״ויקנאו״ וגו׳, לומר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, והודיע שקנאו ממנו, והוסיף להודיע שגם עם אברהם היה להם קנאה ושנאה ״וכל הבארות אשר״ וגו׳. ואמרו סתמום וימלאום עפר ולא הספיק לומר מלאום עפר, אולי כי אחר מות אברהם סתמום דוקא, עשו אבנים לפיהם ולא בטלום בהחלט, ואחר הקנאה שקנאו ביצחק ויוסיפו להרשיע בקנאתם וימלאום עפר והיו כלא היו, ולזה הצרך יצחק לחפור אותם מחדש, כאמרו בסמוך ״ויחפר את בארת״ וגו׳:

אשר חפרו עבדי אביו. נכלל בזה אשר בב״ש וקרוב לגרר יותר:

סתמום פלשתים. יושבי השדה ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך באשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שהגיע שאמר המלך לך מעמנו. מן הכרך מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ עשירים:

וכל. ספר שקנאת פלשתים היה בין מצד העם ובין מצד המלך, מצד העם שסתמו כל הבארות של מים שחפרו עבדי אביו, כדי שלא ימצא מים למקנהו ויוכרח לצאת, ובין מצד המלך:

ד ואין לומר משום קנאה, דאם לא כן ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו מיבעי ליה. (נח"י), ול"נ דמפני הקנאה סתמו, וכדי שלא להראות הקנאה אמרו תקלה וכו', דאם לא כן היה לו להסמיך ויקנאו וגו' ויאמר אבימלך לך מעמנו וגו' ואח"כ וישב ויחפור וגו', ולמה סמך וכל הבארות וגו' לפסוק ויקנאו, שמע מינה מפני הקנאה סתמו, וחשבו שירגיש בקנאתם וילך מהם, וכאשר ראה אבימלך שלא נתקיימה מחשבתו אמר לו בפירוש לך מעמנו:

ה רש"י נשמר שלא תפרש התרגום כמו (דברים ל"ג י"ט) טמוני חול שהוא לשון מטמון, לכן פירש דהוא גם כן לשון סתימה: